קטע|געגוע בגשם

תופי המלחמה השמימיים רעמו ואני יודעת שזה הסימן שלי. מקלפת את השמיכה ממני ורעד קר עובר בגופי. מכנסי פיג'מה משובצים, חולצה אפורה מוכתמת במעט משחת שיניים, כפכפים, לא בדיוק הביגוד לזה אבל לא אכפת לי. אני רצה מהחדר ומשם במהירות לדלת הכניסה והנה אני כבר בחוץ. סופרת לאחור, שלוש, שתיים, אחת ושוב התוף שלי מרעים, מרעים לכבודי, אני מקווה. סופרת שלוש טיפות ראשונות ואז הוא קולח, שוטף אותי, מרטיב. ידיי נפרסות לצדדים, לקלוט כמה שיותר ממנו. ראשי צונח אחורנית, פי נפתח לכבודו. שערי מתמלא ממנו, נותן לו לעבור עליו בדרכו לאדמה. הו כמה שהוא טוב, אני יודעת, הוא מזכיר לי אותך.
אני לא זוכרת איך נפגשנו. או שאולי אני לא רוצה, לא רוצה לתחום את התקופה שלנו לזמן ולמקום. חורף, כל חורף, היה העונה שלך, ושלי בגללך. היית לוקח אותי אליו ברגעים העגומים ביותר. כשהעולם כולו מצטנף לתוך עצמו אתה היית פורח ואני אתך. החיוך הקורן שלך כשטיפות גשם זולגות מקצה השפה שלך זרח בעיניי. העיניים הבורקות, פקוחות לרווחה, לא חוששות מהטיפות המאיימות נחרטו בליבי. 'תראי', היית אומר לי, 'תראי איך העולם פתוח לכבודו, צמא אליו.' ואני לא ראיתי, רק חושך. ואתה, אתה היית קרן שמש באפלה, חלקת גן עדן בגיהינום החורף. כשהושטת את ידך הגדולה אליי, המחוספסת, הכהה, נתתי לך את ידי הרכה ואיתה את ליבי. שמתי מבטחי בך ורצתי אתך בגשם שוטף, אל הלא נודע, כי אתה נודעתי לי.
רטובה, משתעלת, רועדת, חוזרת הביתה אחרי ערב אתך, מחייכת. אני לא יודעת כמה ערבים כאלה היו, לא יודעת כמה זמן לקח לי עד שהחשש הראשוני בתחילת כל יציאה נעלם. לבסוף בטחתי בך. בעיניים עצומות הלכתי אחריך, מובלת על ידי היד הגדולה שעברה עלי.
ואז נעלמת לי. לאן? לא יודעת. זמן רב עוד שאלתי את עצמי. לאף אחד לא הייתה תשובה בשבילי. כעסתי הרבה זמן. יושבת בימים גשומים, מכורבלת בשמיכה, כועסת עליך ועלי, מסרבת להתנחם. אחר כך כבר הפסקתי לכעוס, רק חיכיתי שתגיע, שתיקח אותי להרפתקה גשמית נוספת. לא חזרת.
לא נותרה לי ברירה. יצאתי לרוץ לבד. אני כבר לא זוכרת איך נפגשנו. מתי נפגשנו. אם בכלל נפגשנו. אבל, כל טיפה של גשם, על שערי, ידי, עיני, היא כמו נשיקה שרף. כל צליפת מטר על עורי היא סיכת אהבה בלבי. אל תחזור אליי, אני מתגעגעת ואוהבת להתגעגע.