נושא: Pokemon - The Stream of Time

לא, זה לא ריאליטי או משהו כזה חחח, אבל הרעיון של בית של תקועים בו קצת לקוח מהאח הגדול. הפרק הבא יפורסם מחר ולכן אני לא מפרסם ספויילר שבועי

ויולט שכבה על החול הזהוב, מחוסרת הכרה. שרידי הגלים של הים המלוח זרמו סמוך לגופה ונספגו בחול. היא רעדה קלות ואז קמה בבהלה.
"טרי, מת?!" היא צעקה, מבוהלת.
"אנחנו כאן!" ענו לה שני הבנים, שהגיעו לשם במהירות.
"אתם בסדר? הם לא פגעו בכם? אני לא זוכרת מה קרה אחרי שהם תפסו אותי!" אמרה ויולט בלחץ, דמעות זולגות מעיניה הגדולות.
"הכל בסדר ויו, הם פרצו את הדלתות הנעולות שנמצאות בחדרי השינה, וזרקו אותנו לשם. מסתבר שאלה דלתות חירום שמובילות החוצה מהבית.
"אז בעצם הבית שלנו ממוקם על חוף?!" היא שאלה, מביטה סביבה וקולטת לראשונה שהיא נמצאת על חוף של אי מוקף ים. היא ראתה מסביבה יער גדול שממוקם בכל מידותיו של האי, מלא עצים ירוקים פראיים, ומן סלע ענקי, בגודל של בניין משרדים, שממוקם לא רחוק מהם, צמוד לחוף.
"אז איך הגענו בעצם לחוף?" היא שאלה אחרי שהפנימה מה קורה סביבה.
"עפנו בתוך מנהרות שהן כמו מגלשות, כל אחד נפלט למקום אחר..." הסביר טרי שכנראה זוכר כל פרט ממה שקרה, ולא היה בהלם כמו מת' מהפלישה המפתיעה של הפיראטים, או כמו ויולט שהתעלפה מהפחד.
"טוב, אז אם אני צודק, דני וקריס הצליחו במשימה שלהם, אבל עשו טעות גדולה ונתנו לפיראטים צמאי הדם האלה להיכנס אל הבית..." הסביר מת'.
"ואוו פיראטים אמיתיים, אה ורגע, איפה הם עכשיו?" שאלה ויולט וניקתה מעליה את החול.
"הלוואי שיכולנו לדעת, כנראה גם אותם הן זרקו מהדלתות. אני לא מאמין שאותם הם השאירו בבית!" ענה מת'.

דני וקריס הנאבקים בפיראטים, הובלו על ידם אל הקומה העליונה, אל המסדרון בו ממוקמים חדרי השינה של חמשת הילדים. שתי דלתות היו שבורות. הפיראטים שלא הצליחו לפתוח את הדלתות שנועדו להיות של כל ילד, פרצו את הדלתות ושלחו משם קודם לכן את ויולט, טרי ומת'. דני וקריס נדחפו אל חדר השינה האדום של דני.
"היי מה אתם עושים בחדר שלי?!" הוא צעק להם.
שניהם נדחפו דרך הדלת הנעולה, שגם היא נפרצה. הם לא ראו כלום, רק חושך ומנהרה צרה ששימשה כמגלשה.

השלושה החליטו לחפש את דני וקריס. הם צעדו במשך חצי שעה, הקיפו את הסלע הגדול פעמיים ונכנסו אל סבך העצים של היער. פוקימוני בר רבים הסתובבו שם ועיכבו אותם בדרכם, מכיוון שטרי ניצל זאת כדי להתאמן עם גלייגר.
"חבל שאי אפשר לתפוס פוקימונים, כי אין לנו פוקדורים, ויש פה המון פוקימונים אקזוטיים ומיוחדים!" התלוננה ויולט.
"אוי לא נורא, אפשר להסתדר מצוין רק עם אייפום, או עם סניזל!" צחק טרי.
"קל לך לדבר, הא טרי? אתה מצאת את הקקנייה שלך, אבל זה לא אומר שאתה צריך להתנשאות עלינו!!!" צעקה עליו ויולט וחבטה בו.
"היי תירגעי!!" הוא התעצבן עליה.
"תירגעו, שני אינפנטילים, זה לא זמן לריב, יש לנו דברים יותר חשובים..." התערב מת'.
"כמו מה?" שאל טרי בלי לחשוב יותר מדי.
"כמו מה?! למצוא את חברה שלך וחבר שלך אולי? ולמצוא את הדרך חזרה לתוך הבית!"
"חבר שלך אולי!" התגרה טרי בויולט. ויולט שתקה והחליטה לא לענות.
"תהיו בריאים..." מלמל מת' והחל להתקדם בדרך, כשהשניים נגררים אחריו, מסלקים בדרכם עלים ירוקים של שיחים שנקרו בדרכם.
"צריך למצוא את הבית לא?" שאל טרי לאחר שתי דקות של שתיקה שנדמו כנצח. מת' היה זה שענה לו, "כן, אבל רצוי שנתאחד עם דני וקריס קודם, ואז נוכל לפרוץ לבית וניפטר מהפיראטים האלה..."
"או שננסה לברוח מהאי הזה וננסה לחזור הביתה" המשיכה ויולט וניערה מבגדיה אבקנים של פרח שהתפזרו ונדבקו אל חולצתה.
"לא ויולט, אסור לנו, ככה לא נקבל תשובות לשום דבר"
"מה אתה מציע לעשות מת'?" שאלה ויולט.
"להתפצל!" הוא ענה בלי להסס.
"לא מספיק אנחנו מפוצלים, זה יעזור להתפצל עוד יותר?" שאל טרי.
"אל תדאגו, תישארו שניכם, ביחד, תחפשו את מייקל וקריס ואני אחפש את הכניסה לבית! נוכל להשתמש בפוקימונים שלנו בשביל למצוא שוב אחד את השני..." הוא אמר, ובלי לחכות לתשובה נעלם בין סבך השיחים והעצים הפראיים, מותיר את טרי וויולט לבד, מבולבלים.
"טרי, כבר מתחיל להחשיך..."
"אני יודע..." ענה טרי לויולט והביט לשמיים שנצבעו בגוון של כתום וארגמן משולבים עם שכבה ורודה, "כשיהיה חושך יהיה לנו הרבה יותר קשה, אני חושב שכדאי להדליק מדורה ונתמקם כאן עד מחר, אלא אם כן יקרה משהו מיוחד"
"בסדר, למרות שאני מפחדת קצת וקר לי, אבל נוכל להעזר בפוקימונים! קדימה אייפום!"
הקופיפה הסגולה קפצה מתוך הפוקדור ונחתה על הקרקע.
"עכשיו גם אתם, גלייגר, קקנייה!" צעק טרי ושחרר גם הוא את פוקימון העקרב המעופף והקקטוס.
"אנחנו כנראה הולכים להעביר פה את הלילה..." אמרה ויולט, "אז רצוי שנהיה כמה שיותר ביחד ולא לבד, כי האי הזה יכול להיות מסוכן!"
השמש החלה לשקוע כמעט לגמרי. השניים בעזרת הפוקימונים הקימו מחנה קטן בקרחת היער, שהיה בעצם מחסה תחת עץ גדול שהיה מעין סכך, וערימת עצים שסיפק גלייגר בעזרת מתקפת עוקץ רעל על ענפים דקים מעצים בסביבה.
"עכשיו צריך להדליק אש, ואין פה שום פוקימון שמסוגל לעשות את זה!" התעייפה ויולט.
"בשביל זה יש את המצית שלי, אודליה!" צחק טרי ושלף מצית מכיסו.
"אוי נו באמת, אתה והשטויות שלך, מאיפה הבאת את המצית הזאת?! ותפסיק כבר לעשן!!!"

מת' שחזר בינתיים לאיזור החוף עם סניזל, החל לגשש מסביב לסלע הענקי.
"סניזל אני חושב שהבית נמצא בתוך הסלע, לא הגיוני שמתחת לאדמה כי מהמגלשות שביציאות חירום גלשנו למטה!"
סניזל רק הנהן בראשו בתגובה.
"טוב, בוא נמצא את קריס ודני..." הוא מלמל והתקדם לכיוון היער בחזרה. פיצוץ עז של אש משך את תשומת ליבו. הוא הסתובב לאחור וראה מולו, מכיוון החוף, להבה ענקית פורצת, כמו התפרצות לוע של הר געש.
"אוקיי סניזל, אולי זה פוקימון ממש חזק שעשה את זה, בוא נלך לבדוק!" נדלק מת'. מת ידוע במשיכתו לפוקימונים עוצמתיים. הוא רץ על החול, למרות הקושי הרב, והגיע אל קדמת החוף. הגלים הגיעו אל החוף ונשברו בקו מסוים. מגבי, פוקימון האש, ירה להביורים עוצמתיים כנגד חמישה קורפישים, פוקימוני הלובסטר.
"הא!!" נדלק מת', "מגבי, תשתמש קודם במסך עשן!" יצא לו בטבעיות. מגבי הסתובב במהירות כששמע את קולו את מת', הביט בו לרגע, נרגש, ואז פער את פיו ונשף מתוכו שובל של גל שחור סמיך שכיסה את הזירה החולית בחלקה, והסתיר למת' את מגבי ואת הקורפישים.
"זה, זה מגבי! לכדתי אותו בהר צ'ימני במסעי בהוון!"
"מג-בי!" נשמע קולו של מגבי, כאשר מתוך העשן פרצה להבת אש מדהימה בחוזקה ויופיה. כשהתוהו ובוהו יתפזר, נראה מגבי רץ אל מת' וקופץ אל זרועותיו. חמשת הקורפישים שכבו מחוסרי הכרה, מפוחמים וללא אנרגיות להמשיך להילחם על הקרקע החולית.
"היי מגבי, איך הגעת לכאן?" שאל מת' ולא באמת קיווה לקבל תשובה מספקת. הוא אינו הבין איך זה הגיוני שמגבי נמצא איתו כאן, בהווה, ולא איפה שטרי מצא את קקנייה, בזמן אחר ובמקום אחר- ואילו המגבי שלו, שלכד לפני זמן רב, היה כאן כל הזמן לצידו על האי, מחפש את מאמנו. ואז זה קרה, ריצוד של אור בוהק באוויר, שגיבש צורה עגולה ולבסוף הפך לפוקדור.

ויולט התעוררה אחרי עשר דקות של שינה והתיישבה ליד טרי שנשאר ער וישב ליד המדורה המרצדת והמחממת בלילה הקריר.
"אז מה?" שאל טרי ולא הוריד את עיניו מהלהבות.
ויולט שתקה במשך כמה שניות לפני שענתה, "אתה יודע, אני לא מצליחה להירדם על האדמה הקשה, ואני מפחדת מפוקימוני חרק. אתה יכול ללכת לישון אתה, אני אשמור"
"זה בסדר, אני לא ארדם, אני רעב! איפה מיסטר מיים?!"
"בבית, משועבד לחבורת פיראטים פולשניים"
"חחח, אין פיראטים בימינו, נכון?"
"אני לא חושבת" ענתה ויולט. גלייגר ואייפום התעוררו גם הם, ואילו קקנייה המשיך לישון כמו מת.
"בוא גלייגר שלי, בוא אליי" צעק טרי. גלייגר התעופף היישר לזרועותיו. טרי חיבק אותו חזק, חיבוק מוחץ. גלייגר השתנק ודקר אותו בעוקץ.
"אויי סליחה, אני מצטער"
ויולט התפקעה מצחוק מהסיטואציה הרגילה, טרי שחובק את גלייגר, וגלייגר שתוקף אותו עם העוקץ.
"ויו, אני מצטער שיצאתי עלייך מקודם, בנוגע לדני..."
"זה בסדר, אני רגילה" היא צחקה.
"אני מצטער..."

מת' החזיק בידו בפוקדור של מגבי. "אז זהו זה סניזל, בידינו חבר נוסף שאבד לנו!" חייך מת' לסניזל שישב על כתפו. "קריס?! דני?!" צעק מת', ללא תגובה. הוא צעד קצת על החוף לכיוון הסלע.
"הם יהיו חייבים להיות פה סניזל, במידה וזרקו אותם גם דרך דלתות החירום"
"סני..." ענה סניזל ויצור מהלך על ארבע משך את תשומת ליבו.
"מה זה סניזל?" שאל מת' וניסה להתמקד ביצור הלא גדול במיוחד, גופו מכוסה בשריון חום ורגליו דקיקות.
"אלוהים, איזה מדהים! זה קבוטו, פוקימון שנכחד לפני שנים!" התלהב מת', "צא מגבי!" הוא שחרר את פוקימון האש הקטן, דמוי האדם, בלי לחכות יותר מדי. מגבי פרץ מהפוקדור ונחת על האדמה. "בוא נראה, איזה מתקפות אתה יודע חוץ מלהביור ומסך עשן? זנב ברזל! קדימה מגבי!" פקד מת'. מגבי ניתר לאוויר, זנבו הקטן זהר, והוא הטיח אותו בקבוטו שהיה מופתע מההתקפה הפתאומית. קבוטו נפגע קשות ובאינסטינקט מהיר פרץ במתקפת סילון אקווה. גופו התכסה בשכבת מים והוא הטיח עצמו במגבי.
מגבי ספג נזק קשה עקב היותו מסוג אש שחלש מול מתקפות מים. "הקבוטו הזה מהיר..." התלהב מת', "קדימה מגבי, מסך עשן!"
מגבי פער את פיו בניסיון לתקוף במסך עשן, קבוטו הקדים אותו וירה לעברו יריית בוץ.
"תתחמק, שוב תנסה מסך עשן!"
מגבי קפץ מהר הצידה והתחמק בזריזות מסילון הבוץ שנורה מפי קבוטו. בלי לחכות יותר מדי זמן הוא פיזר שוב מסך של עשן סמיך שכיסה את האיזור והסתיר את שני הפוקימונים. "מגבי להביור!" פיצוץ חדש של אש חצה את מסך העשן. כשהעשן התפזר נראה קבוטו כולו שרוף לגמרי, אך עוד מחזיק מעמד.
"איזה מתקפות אש, כל הכבוד מגבי! עכשיו מתקפת אגרוף דינמיט!"
אגרופו הזעיר של מגבי צבר אנרגיה והוא הטיח את האגרוף המתפוצץ על גופו של קבוטו. קבוטו עף משם כמה מטרים אחורה. הוא טען מתקפת סילון אקווה נוסף והחל לעוף איתו מסביב לאיזור, אך לא ניסה לפגוע במטרה ספציפית.
"הוא כנראה התבלבל, זו תופעת לוואי של מתקפת אגרוף הדינמיט כשהיא פוגעת ביריב!"הסביר מת' למגבי. קבוטו שצבר תאוצה ומתקפת הסילון התחזקה מסביבו, החל להתקדם במהירות בזק לעבר מגבי. "מהר, תעצור אותו עם להביור!" צעק מת'.
מגבי שלח להביור חזק כנגד קבוטו וסילון האקווה, אך התוצאה היתה ברורה. המים היו חזקים כנגד האש וחצו אותה לשניים. "מגבי, תפסיק, הגנה!"
מגבי סגר את פיו ואת זרימת הלהביור ויצר סביבו בועת מגן ירוקה ובוהקת.שספגה את הסילון והעיפה את קבוטו לקרקע.
"הוא לא נכנע, הא? שיט מגבי תיזהר!" נבהל מת' לראשונה כאשר קבוטו שוב בלי לחכות תקף במתקפת סילון אקווה. מגבי בתגובה שלח להביור עצום, חזק יותר מקודמו, והתוצאה היתה תיקו.
שני הפוקימונים, תשושים לגמרי, נחתו על הקרקע, מתנשפים.
"מגבי כל הכבוד לך, אתה עושה עבודה מעולה!" חייך מת'. קבוטו בלי לחכות יותר פרץ שוב בסילון אקווה.
"סניזל, צא עכשיו אתה, מגבי לא יעמוד בזה!"
סניזל קפץ מכתפו של מת', היישר אל מול הנחשול הגדול שהתקדם לעברו. "רוח קרירה!" הוא צעק.
סניזל שלח מתוך פיו גלים כחלחלים קרירים שהתנגשו עם הסילון והקפיאו את קבוטו בתוך קרחון. הקרחון נפל על האדמה.
"מעולה סניזל!" צחק מת' למראה קבוטו הקפוא בתוך המתקפה של עצמו, "רק חבל שאני לא יכול ללכוד אותו" התאכזב מת'.
"למה לא?! עליי!" נשמעה קריס. היא ודני עמדו מאחוריו מת', צופים בלהט בקרב שהתנהל בין קבוטו למגבי.
"אה אלה אתם, יופי..." אמר מת'.
"תהיה יותר אדיש..." מלמל דני.
"זה בסדר, הנה קח, פוקדור ריק!" אמרה קריס והניחה בידיו של מת' את הפוקדור של פירו שלקחה לקפטן של הפיראטים לאחר ששחררה אותו לחופשי.
"מאיפה זה?" הוא שאל ובלי לחכות זרק אותו על קבוטו המעולף ששכב בתוך השלולית שהיתה קרח עד לא מזמן. הפוקדור נפתח כשפגע בשריון, הפך את קבוטו לגוש של אור לבן בוהק, שלבסוף נשאב לתוכו. הפוקדור נחת על הקרקע, התנדנד, ולבסוף נדם. מת' מיהר להרים אותו.
"מזל טוב מת', שני פוקימונים ביום אחד... אה כן, לקחתי את זה מהמקום שהיינו בו!" הסבירה קריס.
"אני מבין, אפשר הסבר בבקשה למה שקרה כאן היום?"
"אני אסביר לך מת', הגענו לספינת פיראטים שהיתה קיימת לפני כיותר ממאה שנה. שחררנו מלא פוקימוני ים שהיו לכודים שם, כולל השלדר שהיה לי פעם, אם אתה זוכר, עכשיו הוא אצלי. בזמן שלא שמנו לב, הדלת הופיעה על סיפון הספינה כשאנחנו היינו במקום אחר עליה, והפיראטים ניצלו את זה ופלשו אליכם וכפי שאני רואה, דאגו לסלק אתכם דרך הדלתות חירום בחדרים שלנו!" הסביר דני.
"כן, אנחנו כבר נמצאים פה הרבה זמן ומחפשים אתכם!" אמר מת'.
"אז איפה ויולט?" שאל דני.
"וטרי גם?" הצטרפה גם קריס.
"עזבתי אותם, הם מחפשים אתכם בתוך היער!"
"נכנסנו לשם עד שהחשיך לגמרי, אתה הסתובבת פה?" שאל דני.
"כן, עכשיו אנחנו צריכים לחזור לבית, ולדאוג לסלק את הפיראטים!" הכריז מת'.
"זה לא כזה פשוט, הם גרמו המון נזק, וטרי וויולט לכודים ביער, לכו תדעו מה עובר עליהם עכשיו, אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור לחדר הזמן, לשנות את ההסטוריה ואתה תעזור לנו. אם נמנע את חדירתם וניכנס כרגיל לתוך הבית בחזרה, אז הכל יהיו כמו שהיה ואתה, טרי וויולט תשתעממו שוב על הספה ולא תזכרו את מה שקרה" הסבירה קריס.
"אבל הרגע לכדת את קבוטו ומגבי!" אמר דני.
"בכל זאת, זה לא אומר שום דבר, אם אני אכנס אתכם ואצא אתכם אז כנראה הכל יהיה בסדר..."
"אתה מוכן לקחת את הסיכון?" שאל דני.
" זה לא נורא, מגבי היה על האי הזה גם ככה, אתם תזכרו לעזור לי למצוא אותו, וקבוטו, חבל עליו אבל זה פחות קריטי..."
"בסדר, אז שמעו, יש לי תוכנית איך לחזור אל הבית!" הסבירה קריס, "צאי יאנמה!"

כעבור רבע שעה חזרו יאנמה וסניזל מחיפושים רבים מסביב לסלע הגדול.
"היתה לי תחושה שהבית ממוקם בתוך הסלע! מעניין מי בנה אותו..." מלמל מת'.
"אני נפלטתי ממש לידו, אז זה הכי הגיוני, וסיכמנו כבר שלא הגיוני שהוא מתחת לאדמה!" אמר דני.
"יש ממצאים יאנמה, סניזל?" שאלו קריס ומת' גם יחד. יאנמה הסתובבה באוויר בהתרגשות ואז החלה להתרומם באוויר, אל הפסגה של הסלע.
"אוקיי, איך אנחנו מגיעים למעלה? הסלע הזה בגובה של עשרה מטרים לפחות!"
"אז הפוקימונים יעזרו לנו, ויש לי רעיון גדול!" אמרה קריס.
תוך עשר דקות הפעולה הצליחה. קבוטו השתמש בסילון אקווה וטס בעזרת המהירות שלה ישר למעלה אל הפסגה. כשהמים מקיפים אותו. על קבוטו ישב סניזל והקפיא את סילון האקווה מלמטה בעזרת הרוח הקרירה. ביחד השניים יצרו קרחון ארוך, רחב ומעוקל שהגיע מהקרקע עד לפסגת הסלע. מיד אחר כך סניזל החל לחפור מנהרה בקרח בעזרת טופרי הזעם, ישר למטה. כשהגיע אל הקרקע שלדר יצא אחריו במתקפת סיבוב מהיר ופתח את המנהרה הקפואה לגמרי, כדי שתהיה מספיק רחבה לבני אדם. הוא הגיע לפסגה ונשאר שם.
"מעולה!" עודדו אותם השלושה.
קבוטו גלש במנהרת הקרח וירד למטה חזרה.
"טוב, אני ראשון!" אמר מת' ונכנס אל תוך המנהרה. קבוטו החל להשתמש בסילון אקווה ובעזרת כוח המים דחף את מת' כלפי מעלה בתוך מנהרת הקרח, עד שנחת על הפסגה. כך עלו גם קריס ודני, ושאר הפוקימונים. הם השאירו את המנהרה שתימס לבדה.
"וואו! ממש יער יש פה!" אמר דני. על פסגת הסלע הענקי היתה צמחיה גדולה ומלא עצים סבוכים. "אני חושב שזה נועד להסתיר את הכניסה". לאחר שהחזירו את הפוקימונים לפוקדורים, והשאירו רק את וולפיקס, יאנמה וסניזל, נכנסו החבורה המצומצמת אל תוך עומק העצים, ומצאו שם דלת על הקרקע שנפתחת כלפי מטה. היה שם לוח זיהוי של שתי כפות הידיים, כמו שהיה בתוך הבית. לאחר שהם פתחו את הדלת, קפצו השלושה והגיעו אל תוך חלל חשוך ומעורפל. היה שם מסדרון שהוביל לשני כיוונים, ומשק כנפיים נשמע.
"אני חושב שאלה המנהרות של הבית..." חשב לעצמו מת' והחליט להוביל אותם לכיוון שבו הוא הימר, כי הרגיש שהרצפה משופעת כלפי מטה. לאחר חמש דקות של הליכה בחושך, הם הגיעו לקצה של דלת קטנה.
"ידעתי!" מלמל מת', "הגענו, עכשיו כל מה שנשאר לעשות זה לפרוץ אל הבית ולהתחיל לתקוף אותם!"
"יאנמה וולפיקס יכולים לעשות את מה שהם עשו על הספינה, להשתמש בסופרסוניק וקרן בלבול עליהם, הרי בסך הכל אנחנו רוצים להגיע לדלת הזמן!"
"בסדר, ומגבי יתקוף במסך עשן!" הוסיף מת'. השלושה חדרו בזהירות דרך הדלת הקטנה, שהיתה הדלת קרם שבין המדפים שבסלון. על אותה דלת היה ציור של מיו.
קבוצת פיראטים ישבה שם, שיכורה לגמרי, וצוחקת ממראהו של מיסטר מיים שמנגב את הנעליים שלהם.
"מה אתה מפחד מהם מיסטר מיים?! יש לך כוחות!" צעקה קריס. בלי לחכות יותר מדי היא פקדה על יאנמה לתקוף בסופרסוניק ורצה לחפש את יולנדה הקטנה.
יאנמה וולפיקס תקפו את הפיראטים המעולפים.
"קדימה דני, יש גם כאלה במטבח!" צעק מת וגרר איתו את דני ושני הפוקימונים. מיסטר מים החל לזרוק עליהם עצמים בעזרת מתקפה על חושית.
קריס נכנסה למקלחת שהיתה פתוחה והיא ראתה שם את יולנדה משחקת בבובות הפוקימונים שעל הרצפה.
"יולנדה! את בסדר!" היא צהלה ורצה לחבק את הקטנה.
אך מישהו תפס אותה, הקפטן ושני פיראטים. "עזבו אותי!"
"איך חזרת לכאן ילדה מעצבנת?!"
"הצלחתי, זה הבית שלי!"
"מה את אומרת!" צחק הקפטן.
אייפום וגלייגר פרצו אל החדר ועילפו את שלושת הפיראטים.
"מה אתם עושים פה?" נדהמה קריס כשראתה את ויולט וטרי.
"החלטנו למצוא אתכם ולא לחכות לבוקר, ראינו אתכם מטפסים על הסלע, ועלינו אחריכם, עד שהגענו לפה..." הסבירה ויולט.
"אז מה? מת' צעק לי 'תמצאו את קריס ורוצו לחדר הזמן, אנחנו כבר באים' אז באנו לכאן..." ציטט טרי את מת'.
השלושה רצו מהר במסדרון לעבר דלת הזמן, לאחר שקריס חיבקה חזק את יולנדה.
"הנה אתם, חיכינו לכם!" אמר דני כשראה את השלושה מגיעים.
"עכשיו איך מפעילים את זה?" שאלה ויולט.
"אנחנו צריכים שהדלת תיפתח ונחזור אחורה לספינה, כמה דקות לפני שהיא הופיעה!" הכריזה קריס. שום דבר לא קרה.
"ניסית לפתוח אותה? שאל מת' ודחף את הדלת. אור היום שעל הסיפון חדר למסדרון הסגור. החמישה נכנסו במהירות לבפנים.
"אני כל כך לא שמח להיות כאן שוב!" אמר דני.
"את כל זה עשיתם?!" צחקה ויולט למראה עשרות הפיראטים המעולפים. יולנדה ישבה שם ובכתה.
"יולנדוש!!!" צעקה קריס.
"היי הנה אתם!!" צעק טרי. החמישה הביטו אל הסיפון העליון והבחינו בדני וקריס של העבר משליכים פוקימוני ים חזרה אל המים.
"היי דני, מצאת משהו?!"
"כן, את השלדר שלי!" חייך דני לויולט.
דני וקריס התפוגגו לאבק.
"מה?!" השתנקה קריס כשראתה את כפילתה מהעבר נעלמת מול עיניה.
"קדימה, בואו נחזור לפני שהפיראטים יקומו ויחדרו לבית שוב!" אמר מת' כשהבחין בחבורת הפיראטים המעולפים לידם, חמישה פיראטים שמתחילים להתאושש.
טרי, ויולט, דני, קריס ומת' עברו בדלת הזמן שעמדה באוויר וחזרו אל תוך הבית.
הכל היה שקט, נקי יותר, לא מבולגן בכלל. הדלתות לא היו שבורות, לא היו פיראטים בכל מקום. מיסטר מים לא היה משועבד יותר, אלא הוא המשיך לבשל במטבח כרגיל.
"היי!" נשמע קול מוכר מלמטה, כשקריס היתה הראשונה לרדת. הארבעה האחרים מיהרו בעקבותיה. טרי, ויולט ומת ישבו שם על הספה, כפילים, המומים לגמרי, ואז הם התפוגגו.
"חבר'ה, כזה דבר עוד לא ראינו, גם במסע הפוקימונים שלנו בהוון!" צחק טרי.
"לגמרי, זה הזוי..." אמרה ויולט, אשכרה עמדתי פה עכשיו וראיתי את עצמי יושבת ובוהה בי!"
"הכל בסדר מת'?" לחשה קריס לדני, "הם עוד אצלך?"
"כן, מגבי וקבוטו עוד אצלי..."

פוקימונים שהופיעו בפרק:


אירועים מיוחדים:
*מת' מוצא את המגבי שלו ותופס קבוטו

פרק מושלם כהרגך,סוף סוף תופסים גם פוקימונים ולא רק מוצאים אותם

אין לי סבלנות לעולם לקרוא סיפורי אינטרנט(אפילו ספרים אני פשוט עצלן) אבל רואים שהכתיבה נכונה ושהשקעת המון. ישר כוח

תענוג של סיפור, כל פרק מגלה עד כמה מקורי הרעיון שלך, כמה מעניין!
אתה כשרוני ברמות!

בכל אופן, קצת הסתבכתי לקראת הסוף, לא ממש הבנתי איך הם חזרו לספינה והיכן נמצאת דלת הזמן, האמת שהחלק הזה טיפה הסתבך לי. כיף לי גם לראות שאתה משתמש בדורות ישנים ולא בהכרח בדור האחרון.

אבל התיאורים מושלמים והפעילויות מוחשיות.

כיף לא נורמלי, רכשת קורא.

אייל תודה שוב :]
אביב תודה גם לך, אשמח מאוד אם תשתדל בכל זאת להמשיך לקרוא למרות שאני מבין אותך לגמרי...
אדם, תודה רבה, אתה לא מבין כמה כיף לקרוא תגובה כזאת. דלת חדר הזמן ממוקמת בבית, כחדר רגיל לכל דבר, רק כשאתה עובר בה אתה מגיע למקומות שונים. כרגע זה עוד לא נחשף אבל כמובן שיש מי שמפעיל ושולט בדלת. הפיראטים חדרו אל הבית והילדים פוזרו לאי. כשהם נכנסו לבית שוב הם חזרו שוב אחורה לספינה, ותיקנו את הטעות שקרתה, ובכך ההסטוריה שונתה ומה שקרה עם הפיראטים נמחק.
מיד יפורסם הפרק השישי :]

שלושה ימי שקט עברו על חמשת הילדים מאז אירועי הפיראטים. אומנם הבית חזר לקדמותו בזכות שינוי הזמנים והאווירה נרגעה, אך הרבה שאלות הציפו את הילדים עוד יותר מהרגע בו הם התעוררו בתוך הבית לאחר תרדמת של שלושה חודשים. הם ניסו להבין מי הקים את הבית בו הם גרים ואיך הם הגיעו לאי הזה שנראה נטוש. לא היה ברור למת' איך המגבי שלו היה בהווה, כשהשלדר של דני והקקנייה של טרי היו תקועים בעבר. אחד הדברים המסתוריים לגביהם התלבטו הילדים הוא איך פועל חדר הזמן, מי מתפעל אותו ואיך שלושה ימים קודם הם הגיעו אליו בשעה של לחץ ואקשן והוא חזר אחורה כבקשתם כמה דקות לפני פלישת הפיראטים מהספינה לבית. אבל למרות הבלבול הרב, האווירה בבית השתפרה, בעקבות האירועים האחרונים, מצבי הלחץ וההתבודדויות, הגיבוש בין הילדים עלה ברמה.
טרי התעורר באותו בוקר עירני ונרגש. הוא התארגן וירד במדרגות הפסנתר, מדגיש כל תו ותו, שמח כי יש לו היום...
"הפתעה!" קראו כולם מבין הספות. אפילו גלייגר וקקנייה היו בין הגוש הצבעוני שנקרא "הפוקימונים של החבורה" וכלל את יאנמה, קקנייה, אייפום, גלייגר, סניזל, מגבי, שלדר, קבוטו וולפיקס.
ארבעת החברה התקדמו לעבר טרי המופתע, שעוד עמד בתחתית גרם המדרגות. מספר בלונים נתלו על תקרת הסלון. "מזל טוב נשמה!" אמרה קריס. ויולט חיבקה את טרי בלי להוסיף אף מילה ורק חייכה.
"מזל טוב, חבר..." אמר מת' ולחץ את ידו של טרי.
"טרי המון מזל טוב שיהיה לך!" קפץ דני על טרי, "מתרגש? יום הולדת שמונה עשרה! חשדת?!"
"אהה, לא ממש, אתה יודע, זה לא שהפתעתם אותי בבית שלי או משהו, אני רואה אתכם כל הזמן, אבל בכל זאת תודה רבה חבר'ה, אני מעריך את זה מאוד!"
"בכיף..." חייכה קריס.
"עכשיו בואו למטבח, מיסטר מיים אפה עוגה לכבודך!" אמר דני ונעלם בדלת המטבח עוד לפני שאחד מהחברה הספיק לסובב את גופו לכיוון.
קריס ומת' הלכו אל המטבח, כל הפוקימונים הלכו בעקבותיהם לאכול ארוחת בוקר מזינה של פוקימונים.
טרי וויולט ישבו על הספה במרכז הסלון.
"תודה ויו!" חיבק אותה טרי, "אם לא היה פה איזה לוח שנה לא היינו יודעים בכלל שיש לי יום הולדת היום..."
"כן, את שלי פספסנו, איזה עצוב! לא חגגתי יום הולדת שמונה עשרה, וזה יום הולדת חשוב, אתה קולט?"
"חח רוצה להתחלף איתי? בכיף"
"כן!!" צחקה ויולט.
"נראה לך?! אני חולה על יום הולדת, יום צומי שנתי בשבילי"
"לגמרי, כמו שאתה אוהב..."
"נכון! ראית איך דני קפץ עליי מקודם? זה היה הזוי, ממתי הוא שם עליי בכלל?"
"שמתי לב, זה היה מוזר, אבל אף אחד לא שם לב..."
"אני נשבע לך, חשבתי שהוא בא לנשק אותי בלחי..."
ויולט חייכה ולא אמרה כלום.
"מה? למה את מחייכת ככה?"
"הוא באמת ניסה לעשות את זה" היא אמרה.
"מה?!"
"סתם אני צוחקת, יאללה בוא כבר למטבח, לא יפה"

טרי וויולט נכנסו למטבח. מיסטר מים הדליק את הנרות על עוגת השוקולד והקצפת שאפה, ולאחר מכן טרי כיבה את הנרות והחמישה אכלו את העוגה ונמסו מהטעם המיוחד.
"מיימי, אתה מדהים!" אמרה קריס, "אז איך ההרגשה טרי?"
"כן בטח אתה מרגיש הרבה יותר טוב עכשיו!" אמר דני בלהט.
"למה אתה מתכוון?" פקפק טרי.
"אתה יודע, בוגר כזה, גדול ומלא אנרגיה..."
"אני מרגיש יותר שהזדקנתי!"הודיע טרי, "איך אתם מרגישים, גלייגר וקקנייה?"
"קק-נייה!" הנהן קקנייה בשמחה, איתו גלייגר.
"ואוו טרי, קקנייה נראה ממש בריא עכשיו, הפרח שלו פורח ממש יפה!" החמיא דני.
"הכל בסדר איתך?" מלמלה ויולט מבלי שאף אחד ישמע. קריס שמעה אותה וצחקה.
"מה מצחיק כל כך קריס?" שאל דני, "אז תגיד טרי, רוצה שנילחם?!" שאל דני בהתלהבות.
"אממ, אני לא יודע, חשבתי אולי לבלות קצת עם הפוקימונים שלי היום על חוף הים או משהו..." ענה טרי וניסה להתחמק.
"אתה לא יוצא לשום מקום!" הבהיר מת'.
"לא חשבתי על לצאת מכאן, בשביל מה קיים החדר הוירטואלי?!" צחק טרי.
"וואי רעיון טוב טרי, נוכל להילחם בזירת חוף ים, עם בריזה וירטואלית! יהיה כיף!"
"מה אכפת לך טרי, זה יהיה אימון טוב לפוקימונים שלך..." התערבה ויולט.
"טוב, בסדר, אני מסכים, נערוך קרב של שניים על שניים!"
"מעולה, נבוא לצפות!"

כעבור שעה כשטרי התאושש והתאפס על עצמו סופית, הוא עלה אל הקומה השלישית ונכנס אל החדר הוירטואלי. החדר היה ריק, אף אחד מחבריו עוד לא הגיע. טרי עלה על הבמה בחדר והביט אל המסך שמאחור. אותה צללית של פוקימון לא ידוע הופיעה שם.
"גם אותי זה מרתק לדעת מי הפוקימון הזה..." נשמע קול מבין הצללים.
"מת', הבהלת אותי כהוגן!" צעק טרי, "תפסיק להופיע פתאום..."
"מצטער טרי... אני מניח שגם אתה הסתכלת על הצללית שעל המסך, נכון?"
"כן, תהיתי באמת מי זה הפוקימון הזה. אתה חושב שזה פוקימון אגדי נדיר?" שאל טרי.
"את האמת שלא טרי, לדעתי זה ממש לא פוקימון אגדי!" הסביר מת'.
אל החדר נכנסה קריס.
"נו מוכן טרי?"
"מוכן!" חייך טרי. מת' ניגש אל מערכת ההפעלה של המחשב והקליד משהו. האולם הממוחשב נעלם לגמרי והשלושה עמדו כעת בתוך אדמה בוצית מוקפת בג'ונגל עצום.
"איככ, מת'! סיכמנו על חוף ים!" התלוננה קריס שהחלה לשקוע בתוך הבוץ החום והסמיך.
"הדמיית חוף ים!" קרא מת'.
החול הבוצי והג'ונגלים התפוגגו והזירה הפכה לחוף ים טרופי יפיפה.
"למרות שזו רק אשליה, ממש מרגישים את הבריזה!" נכנס דני אל החדר ביחד עם ויולט. גל התנפץ על החוף ורסיסים הרטיבו אותו. הארבעה האחרים התפוצצו מצחוק.
"יאללה, הלוואי שזה יקרה לכם היום!" צחק דני גם הוא ושלף פוקדור.
"טוב טרי, אתה מוכן? בוא נתחיל, שיהיה בהצלחה!" הוא חייך.
"אני מוכן דני, קדימה!" צעק טרי וזרק את הפוקדור של גלייגר. גלייגר פרץ בקרן אור לבנה והקיף את הזירה. לאחר המעוף שלו הוא נחת על החול לצידו של טרי.
'מול פוקימון מעופף, אני אשתמש בוולפיקס כמובן...' חשב לעצמו דני ושחרר את וולפיקס אל הקרב.
"הסיבוב הראשון מתחיל, גלייגר נגד וולפיקס!" שפט מת'.
גלייגר התרומם באוויר וריחף מסביב לראשו של טרי. "קדימה גלייגר, התקשחות!" ציווה טרי.
גלייגר בהק למספר שניות ונראה חסין יותר.
"אתה יודע טרי, זה לא יעזור לך, וולפיקס שלי יודע בעיקר מתקפות מיוחדות, ולא פיזיות, וכך גם שלדר"
"אני לא אקח סיכון, קדימה גלייגר, מתקפת התגנבות סלעים ואחר כך מתקפת עילפון" פקד טרי. גלייגר ירה קרניים לבנות שהפכו לסלעים ענקיים. לאחר מכן הן התפוגגו. העקרב המעופף נעלם במקום. וולפיקס המבולבל חיפש את גלייגר, ולפני שמצא גלייגר התנגש בו חזיתית. וולפיקס נרתע אחורה.
"מכה קריטית!" התלהב טרי וגלייגר עף לכיוונו.
"זה לא אומר שום דבר טרי, זה רק מזל כי יש לך היום יום הולדת! וולפיקס, סחרור אש!"
וולפיקס החל להסתובב על זנבו ויצר דרך פיו מערבולת אש צורמת לכיוון גלייגר. גלייגר נלכד בפנים.
"תיזהר גלייגר, תשתמש בעוקץ רעל!"
"קרן בלבול!"
גלייגר החל לירות עוקצי רעל בתוך המערבולת, לכיוון וולפיקס, מה שיגרום לו להפסיק את האש מיידית, אך החום הרב המס את העוקצים. קרן הבלבול נשלחה אל תוך המערבולת ופגעה ישירות בגלייגר. מבטו של גלייגר נעשה ריקני. הוא נפל אל הקרקע ונחבט במתקפת האש, שנעלמה מיד.
"גלייגר קום, מתקפת עילפון!" ציווה טרי, שהחל להילחץ.
גלייגר המבולבל נעלם שוב. דני חייך חיוך שבע רצון וגלייגר הופיע שוב כשהוא תוקף את עצמו.
"שיט, גלייגר, צא מזה! מתקפת פרסה!" פקד טרי. גלייגר התעשט על עצמו מעט ובמהירות הבזק, כשהוא זוהר באור ירקרק, הוא טס במהירות והתנגש בוולפיקס, מותיר לו נזק רב. הוא חזק בפניית פרסה אל כיוון טרי וזהר באור אדום וחזר אל הפוקדור.
"מגיעה לך מנוחה טובה..." דיבר טרי אל הפוקדור של גלייגר.
"מתקפת הפרסה, לאחר שהפוקימון תוקף בה, הוא שב מיד אל הפוקדור ולמאמן מותר להחליף פוקימון." הסבירה קריס.
"אני מניחה שטרי תכנן לתקוף את וולפיקס עוד קצת ואז להחזיר אותו ישר כדי שהוא יוכל לתת לו לנוח ולצאת מהבלבול" אמרה ויולט.
טרי רק חייך ושלף את הפוקדור השני שלו. "קדימה קקנייה, תן להם בראש!"
פוקימון הקקטוס פרץ מהפוקדור ונחת בצד הזירה של טרי. "אין לי ברירה להשתמש בך, למרות שלוולפיקס יש יתרון ברור!"
"טעות חמורה טרי, יכלת לנצל את גלייגר עוד קצת! עכשיו וולפיקס, קרן בלבול!"
"השרשה!" פקדו השניים. וולפיקס ירה קרן בלבול מפיו. קקנייה קפץ באוויר, התחמק ונחת על החול הזהוב. הוא זהר באור ירקרק ושורשים דקים יצאו מתחתית גופו וחדרו דרך החול.
"מעולה, עכשיו נוכל לחזק את האנרגיה"
"מצד שני טרי, קקנייה מקובע לקרקע והוא לא יוכל לזוז!" צעק דני.
"אני סומך על קקנייה..." חייך טרי.
"וולפיקס, מתקפת סחרור אש!" צחק דני.
"לא טרי, אתה עשית טעות ענקית!" צעקה ויולט.
וולפיקס שחרר מערבולת להבות חזקה לכיוון קקנייה.
"קק-נייה!" צווח פוקימון הקקטוס, והחל לנסות לרוץ, נאבק בשורשים.
"האדמה פה היא חולית, יהיה לקקנייה קל לצאת מזה..." חייך טרי. קקנייה שפחד מאוד ממתקפות אש, מאז שהיה לכוד באחוזת הפוקימונים, הספיק לתלוש את השורשים ולהתחמק מהר מהמערבולת.
"אין בעיה, קרן בלבול!"
קקנייה התחמק שוב מהמתקפה, ונהיה מעט מותש.
"תשתמש שוב בהשרשה!" פקד טרי. קקנייה עצר במקום.
"שוב טרי? מה זה יועיל?!" שאלה קריס.
"אני יודע מה אני עושה..." הוא ענה.
"בסדר וולפיקס, חפירה!" פקד דני. פוקימון השועל התחפר בחול ונעלם אל מתחת לאדמה. קקנייה נשאר מקובע לקרקע, ובינתיים התחזק מהמתקפה. וולפיקס פרץ לפתע מהאדמה בהפתעה והעיף את קקנייה אל השמיים, שחרר אותו ממתקפת ההשרשה.
"עכשיו קקנייה, זרוע מחט!" "סחרור אש!" פקדו השניים. וולפיקס תקף שוב במערבולת אש, וקקנייה שעצם את עיניו בפחד, עבר בפחד בתוך מערבולת האש והטיח אגרוף מחטים בוולפיקס. כשהאש התפזרה, נראה וולפיקס מעולף, ואילו קקנייה, מתנשף כולו ובוער.
"כל הכבוד טרי, מתקפה אחת של קקנייה נגד וולפיקס והוא התעלף מכיוון שספג כבר נזק קודם מגלייגר!" מלמל מת', "וולפיקס לא יכול להילחם, המנצח בסיבוב הזה הוא קקנייה!"
"בסדר, זה היה רק חימום, עכשיו, צא שלדר!" אמר דני וזרק את פוקדור. פוקימון הקונכייה הסגול יצא מהכדור ונחת על החול המוזהב. מתקפת התגנבות הסלעים החלה לפעול והסלעים שהופיעו משום מקום, הוטחו בשלדר והותירו לו נזק. קקנייה ספג נזק גם הוא מהיותו שרוף.
"בסדר, זה יהיה ממש קל לנצח עם יתרון הדשא שלנו... למרות שכביכול יתרון סוג לא תמיד קובע וניצחת פוקימון מסוג אש" שמח טרי.
"נכון בהחלט, שלדר, מתקפת מערבולת!" פקד דני.
"תשאר במקומך קקנייה!" פקד טרי. שלדר ניתר באוויר והסתובב במהירות, עיניו החלו לזהור בכחול, כשהוא יוצר מערבולת חזקה. הוא זרק את המערבולת אל קקנייה, ופוקימון הקקטוס נלכד בתוך זרם המסתובב של המים.
"יופי, עכשיו קקנייה כבר לא שרוף!" חייך טרי, "עכשיו קקנייה, קשר דשא!"
"סיבוב מהיר ושברי קרח!"
עיניו של קקנייה זהרו באור ירוק. שלדר ניתר שוב לאוויר אבל נתקע בקשר של דשא שבקע מתוך החול והפיל אותו אל הרצפה. אך הוא לא ויתר, החל להסתובב באוויר במהירות בזק ולירות שבבי קרן שעטפו אותו. הוא המשיך בסיבוב שלו ודחף את קקנייה.
"קקנייה אינו מסוגל להילחם! המנצח בסיבוב- שלדר!" הכריע מת'.
"זה בסדר קקנייה, נתת לחימה מצוינת..." אמר טרי והשיב את קקנייה אל הכדור, "וזאת לא חוכמה דני, מתקפות קרח חזקות על פוקימוני דשא..."
'עכשיו גלייגר יהיה בסכנה גם, הוא פוקימון מסוג מעופף ואדמה, מתקפות קרח ומים יהיו חזקות עליו מאוד...' חשב לעצמו טרי, 'אני בטוח שגלייגר זוכר מתקפה נוספת!'
ראשו של טרי התחיל להסתחרר. הוא שקע עמוק במחשבות ונזכר בסיטואציות קודמות של גלייגר תוקף. הנה גלייגר נלחם מול המאצ'ופ של בראוולי מנהיג מכון הלוחם באי דיופורד. הוא תוקף בעוקצי רעל. קוצים סגולים נשלחים מצבטותיו.
והנה עכשיו, גלייגר משתמש בסיבוב פרסה מול פוקימון פראי במדבר, הקקנייה של טרי לפני שהוא נתפס. והנה שוב התמונה מתחלפת, גלייגר נלחם מול פוקימון חשמלי שדיי מוכר לטרי. הוא צהוב, נמוך ומכוסה פסים שחורים. נראה כי גלייגר תוקף אותו במתקפה מסוג חושך, פעימת אופל. גלייגר פתח את הצבת שלו, יצר כדור שמורכב מטבעות שחורות וסגולות וירה אותן כקרן אל הפוקימון החשמלי.
טרי חזר לעצמו ויצא מהחלום. "כן! עכשיו נזכרתי, השתמשתי פעם בפעימת אופל עם גלייגר, נגד פוקימון חשמלי שהיה לי פעם!" אמר טרי.
"קדימה טרי בוא נמשיך... שלדר, מתקפת קרן זוהר קוטבי!" פקד דני.
קרן עם מזג קריר בצבעי הקשת נשלחה משלדר אל כיוון גלייגר. מת' הביט על גלייגר משתמש בתגובה בפעילת אופל. שתי הקרניים התנגשו זו בזו.
פעימת האופל הדליקה נורה בראשו של מת'. משהו נראה לו מוכר, הדברים מתחילים להתחבר לו. פוקימון חשמלי שהיה שייך לטרי.
הוא שקע גם הוא בהבזק נוסטלגי.
הם היו ביער נטוש. כל הפוקימונים שלהם היו מעולפים. רק טרי עמד שם בגבורה עם הקקנייה שלו ששכב כמעט מותש לגמרי. לצידו של קקנייה ירו בעוז גלייגר ואלקיד הפוקימון החשמלי מתקפת חשמל ופעימת אופל חלשה לעבר פוקימון גדול מימדים. צחוק קר נשמע מכיוון הפוקימון, שם עמד מאמנו.
"היזהר טרי!" צעקה ויולט באימה. ואז מת' הבחין בו, בפוקימון ירוק לא גדול במיוחד הוא שכב מלא רחמים מתחת לרגל הפוקימון. היה זה סלבי פוקימון הזמן. העיניים הכחולות שלו נצצו מאימה.

"אני נזכרתי במשהו חשוב! אני עוד מעט בא!" צעק מת' בהתרגשות באמצע הקרב. הוא יצא מהחדר הוירטואלי אל המסדרון בקומה השלישית וירד אל חדר הזמן שבמסדרון הקומה השניה.
'זה היה סלבי בזיכרון שלי, פוקימון הזמן, אני חושב שהוא קשור למסעות בזמן האלה!' חשב לעצמו מת' שעלה על משהו. הוא בחן את דלת הזמן. היא היתה נעולה. הוא החליט שזה לא נגמר כאן וירד למטה אל הסלון. הוא חלף על פני קרוסלת הפוקימונים ועצר מול המדפים שעליהם בובות פוקימונים. באמצע הארון מדפים ניצבה דלת קרם ועליה ציור של פוקימון העובר מיו. משהו פה כבר היה מאוד מסריח למת'.

שלדר נפל בחבטה על החול ושקע מעט. הוא ילל בכאב.
"מעולה גלייגר, בוא נסיים עם זה, מתקפת עילפון!" פקד טרי בהתרגשות.
הוא ראה איך השלדר של דני נפגע שוב מהמתקפה החזקה ומתעלף.
"ניצחתי! כן! ניצחתי!" שמח טרי, "אחלה מתנת יום הולדת!"
דני השיב את שלדר לפוקדור שלו באכזבה. "היית מדהים, טרי!" הוא אמר בחצי חיוך.
"גם אתה דני!" השיב לו טרי ולחץ את ידו.
ויולט חייכה חיוך מאושר ומרוצה ולחשה לדני באוזנו "כדאי שתחזור לעסקי התחרויות, כי בקרבות אין על טרי!"

מת' פתח את הדלת עם הציור של מיו, דרכה הוא נכנס כמה ימים קודם כאשר הפיראטים תקפו את הבית. הוא מצא עצמו שוב במנהרות. הוא סגר את הדלת, ורחש כנפיים חזק נשמע, כשעשרות הזובאטים שעטו לעברו.
"קדימה מגבי, סניזל, קבוטו!"

פוקימונים שהופיעו בפרק:

אני מאוד רוצה לפרסם עוד פרקים, אבל שוב, לפרסם שני פרקים ברצף בלי לקבל על אחד מהם בכלל תגובה זה לא נעים בכלל =\

מת' פתח את הדלת עם הציור של מיו, דרכה הוא נכנס כמה ימים קודם כאשר הפיראטים תקפו את הבית. הוא מצא עצמו שוב במנהרות. הוא סגר את הדלת, ורחש כנפיים חזק נשמע, כשעשרות הזובאטים שעטו לעברו.
"קדימה מגבי, סניזל, קבוטו!"
שלושת הפוקימונים של מת' החלו לתקוף ברוח קרירה, להביור ויריית בוץ אל תסבוכת הזובאטים. היה קל להפליא לעלף את כולם, אחד, אחד. מת' השיב את קבוטו ומגבי חזרה אל הפוקדורים שלהם והמשיך לצעוד, כשסניזל יושב על כתפו. "אני לא חוזר עד שאני מגלה מה הולך כאן..." אמר מת' לסניזל. הוא המשיך לצעוד, מגשש את דרכו באפלה, עד שרגלו דרכה על עצם ספוגי.
"מה זה?" הוא תהה. הוא המשיך לדרוך בכוח, מבלי לראות יותר מדי. העצם נעלם ומת' נפל ביחד עם סניזל למטה, אל תוך בור שהיה ברצפה.

הערב בביתם של חמשת הילדים חלף לאט, מלבד לטרי, שלו היום עבר הרבה יותר מהר בגלל התרגשותו בשל יום הולדתו השמונה עשרה. הניצחון בקרב מול דני העצים לו את האגו וחיזק לו את הביטחון העצמי שלו כשהוא ליד דני. בניגוד אליו, דני נשאר אדיש למצב והתנהג כאילו הכל כרגיל, כאילו לא הפסיד והושפל למאמן הפוקימונים וידידו. הוא הסתגר בחדר האימונים בערב ועבד על מהלכים חזקים לתחרויות הפוקימונים שיעזרו לו לנצח בקרבות שמתרחשים שם. טרי, קריס וויולט העבירו את הערב בזמן איכות, שיחות נפש ומשחק מחבואים בכל הבית עם אייפום, יאנמה וגלייגר, שבכל פעם שנתפס במחבואו ונבהל, דקר את התופס בעזרת זנבו.
קריס הבינה לפתע שמת' נעדר זמן רב וזה מלחיץ אותה. טרי וויולט הרגיעו אותה והזכירו לה שזה האופי של מת', להתבודד ולהעלם, ובטח הוא מטייל בין חדרי הבית ומחפש רמזים, ואולי הוא כבר מזמן הלך לישון בחדר שלו או משהו. קריס פחדה שהוא יצא מהבית אל החוף, אך שלושתם ידעו שאין מצב ושמת' בעצמו יתנגד לחלוטין שטרי בעצמו יצא מהבית בשביל להתאמן.
"אני חושבת שאני אלך לישון כבר..." אמרה ויולט ופיהקה, "קמנו מוקדם היום בשבילך!"
"תודה, אני באמת מעריך את זה, אבל אני אשאר ער עד חצות כשהיום הולדת שלי תגמר" אמר טרי.
"איך שאתה רוצה, יאללה את באה ויולט?" שאלה קריס והשיבה את יאנמה אל הפוקדור שלה.
"אבל מה עם מת'?"
"אל תדאגי לו, אני סומכת עליו" חייכה קריס וגררה את ויולט איתה במדרגות הפסנתר אל חדרי השינה למעלה.

למחרת בבוקר, התעורר מת' בבור אליו נפל לילה קודם. הוא הצליח במאמצים רבים בעזרת סיוע משלושת הפוקימונים שלו, לטפס חזרה החוצה, אל תוך המנהרה. מגבי סיפק לו מקור אש, והוא הלך עם לפיד בוער שמצא שם זרוק.
'מישהו כבר היה פה, מן הסתם, מזל שמצאתי את הלפיד הזה, שאני לא אצטרך ליפול שוב לאיזה בור' הוא חשב לעצמו. לא עניין אותו כלום, רק להמשיך ולמצוא מה הולך במקום הזה, אפילו שהחברים שלו מחפשים אותו בכל הבית, מודאגים.
רעש של טיפות החל להשמע ככל שמת' המשיך לצעוד במנהרות המסתוריות והנטושות הללו. מת' החליט ללכת בעקבות הרעש. הוא פנה פנייה חדה במסדרון מעוקל שפנה לשני כיוונים, והגיע לחדר שהואר בנורה אחת בודדת. הוא ראה מולו צינורות, אחד מהם טפטף.
"בטח מערכת הביוב!" הוא צחק. לפתע הוא הבחין בקיר זכוכית, מאחוריו ראה פוקימוני מים שוחים.
"טוב, אין מצב שזה הים, אז זה בטח האקווריום הגדול שנמצא בחדר האמבטיה!" הוא אמר באדישות לסניזל שישב על כתפו, "בוא נמשיך מכאן..."
השניים פנו אחורה ויצאו מהחדר.

ויולט וקריס השכימו בבוקר מוקדם והתיישבו לשתות תה צמחים ולאכול מהעוגיות חמאה המדהימות שאפה קודם מיסטר מיים.
"מדהים מיימי!" אמרה קריס. ויולט התפוצצה מצחוק מהקול הצרוד של קריס על הבוקר. "חתיכת פוסטמה מה את צוחקת?! לי אין קול של זמיר כמו לך..." התעצבנה קריס וזרקה על ויולט עוגיה.
"הייי, זה לא יפההה!!! את יודעת שמיסטר מיים טרח הרבה זמן כדי לאפות את העוגיות האלה ואת משליכה אותן עליי?" צעקה ויולט.
"את מעצבנת אותי עם השטויות שלך על הבוקר והמילים הגבוהות שלך, כדאי שתתחפפי לי מהפרצוף!" התעצבנה קריס, אך נשארה עם החיוך המקסים שלה על הפנים.
"הופה מה נהיית לי ערסית פתאום גברת קריסטינה?!" צחקה ויולט.
"כדאי לך לטוס לי מהפרצוף, אחת..."
"את לא מאיימת עליי!"
"שתיים..."
"אני יודעת גם להשיב מלחמה!"
"שלוש... העעע!!!!" קריס קמה ממקומה והחלה לרדוף אחרי ויולט אל מחוץ למטבח, בדרכן נתקלה ויולט בדני שהתעורר זה עתה ועוד שפשף את עיניו. ויולט נפלה על הרצפה וקריס לא הפסיקה לצחוק.
"מה יש לכן על הבוקר שתי סתומות?!" התעצבן דני, מעצבים של הבוקר.
"התחרפנו מהשעמום..." צחקה קריס ועזרה לויולט לקום מרצפת הסלון, "ויו, בואי נטפח קצת את יאנמה ואייפום, נעשה זמן איכות של בנות! דני, את גם יכולה להצטרף אם בא לך..."
"מצחיקה את קריס על הבוקר... איפה טרי?" שאל דני.
"ישן, הוא לא רצה לבזבז שניה על שינה אתמול, עד שהיומולדת שלו תעבור!" הסבירה ויולט והחלה לטפס במדרגות הפסנתר לכיוון חדר השינה, שם השאירה את הפוקדור של אייפום.

כעבור חמש דקות קריס וויולט כבר התרווחו על הספה במרכז הסלון, מחזיקות בידיהן כל אחת את יאנמה ואייפום. ויולט אספה קצוות פרווה מראשה של אייפום וקשרה אותן עם גומיה. "נו מה את אומרת?"
אייפום צהלה משמחה. היא אהבה את ה"קוקו" שויולט הכינה לה.
"חבל שליאנמה אין פרווה!" התבאסה קריס.
"אז מה, תהיי קצת יצירתית, אם יאנמה היא נקבה ואת רוצה להבדיל אותה מזכרים, אז את יכולה לחפש משהו אחר שיבדיל אותה, למשל, קשרי לה סרט או צעיף לצוואר!" הסבירה ויולט ושלפה חתיכת בד אדומה. קריס לקחה את החתיכת בד האדומה וכרכה אותה סביב הצוואר של יאנמה.
"זה חמוד, אבל זה משתלב לא טוב, כי יאנמה כמעט כולה אדומה, אבל אני אחליף לה את זה בהזדמנות... אהבת את זה יאנמה?"
יאנמה שמחה ואהבה את הרעיון לכרוך לה צעיף.
"דווקא אהבתי את הרעיון, אולי יהיו לנו עוד פוקימונים שנוכל להלביש!" התלהבה ויולט.
"כןן!!! הבעיה שאנחנו לא ממש זוכרות איזה פוקימונים היו לנו, לא ככה?" קריס התבאסה קצת.
"כן זה דיי מבאס, אין לי אפילו קצה חוט! אני רק מקווה שהיו לי פוקימונים חמודים ויפים שמתאימים לתחרויות פוקימונים.
"אותי זה פחות מעניין, אני רוצה שהפוקימונים שהיו לי יהיו מגניבים ומהירים! כמו למשל הסניזל של מת', אני ממש אוהבת אותו ואת הצורה המפותחת שלו..."
דני ששמע אותה ירד במדרגות וענה לה, "אני חושב שהגיע הזמן שלך קריס לדעת באמת, הדלת מתחילה להבהב לסירוגין בצבע שלך"

מת' וסניזל צעדו בדריכות והגיעו לחדר עגול ומסתורי. הקירות כוסו בוילון קטיפה בצבע אדום שני. היו שם שלוש דלתות גבוהות. מת' ניסה לפתוח את הדלת הימנית, היא היתה נעולה וכך גם האמצעית. "אם השמאלית תהיה נעולה סניזל, אנחנו נפרוץ אותן, אין ברירה!"
הדלת השמאלית נפתחה לרווחה ללא שום קושי. מת' וסניזל נכנסו בזהירות למה שנראה כחדר ריק לגמרי. מת' התחיל לצחוק, צחוק קר.
"מי הם שישחקו איתנו ככה?" הוא אמר ויצא משם, אוחז בידו בפוקדור של קבוטו.
"צא קבוטו, תשתמש בסילון אקווה על הדלת הימנית!" הוא צעק. פוקימון המאובן הגיח מתוך הפוקדור, מתיר אחריו שובל של ניצוצות לבנים. הוא נחת על הקרקע, התעטף בסילון של מים והטיח עצמו בדלת הימנית.

ויולט, קריס, טרי ודני עמדו מול דלת חדר הזמן שזהרה עתה בצבע צהוב.
"זה לא פייר! גם אני רוצה" התבאסה ויולט.
"אל תדאגי, התור שלך גם יגיע ויו! היום תורה של קריס..." עודד אותה טרי.
"טוב חברים, אז מי בא איתי?!" שאלה קריס בהתלהבות, מוכנה למצוא את הפוקימון שלה שאבד ברחבי הזמן.
"אני אבוא איתך קריס, יש לי גם על מה לדבר איתך!" התפרצה ויולט ופתחה כבר את הדלת לרווחה. אור לבן חזק ומסנוור פרץ מהדלת, "את מוכנה קריס?"
"שלוש, ארבע ו...!"
שתי הבנות נעלמו בתוך האור. הדלת נטרקה אחריהן אוטומטית וננעלה. טרי ודני נותרו לבדם במסדרון כאילו שתי הבנות לא היו שם קודם לכן. שני הבנים נותרו ללא מילים, לא הצליחו לפתח שיחה, עד שטרי החליט לשבור את השקט הזה.
"אתה יודע כבר איפה מת'?"
"אין לי מושג, הוא לא נראה כבר מאתמול..."

ויולט וקריס מצאו עצמן מאחורי בניין עגול גדול שנראה כמו אצטדיון. הן בדיוק עמדו באיזו כניסה אחורית, כשאחות ג'וי ממרכז הפוקימונים רצה לעברן.
"פנו לי דרך בנות, תחרות הפוקימונים של העיר הארת'הום עומדת להתחיל!" היא צעקה להן ופתחה את הדלת האחורית בעזרת מפתח כסוף.
"העיר הארת'ום, אנחנו נמצאות במחוז סינו!" התלהבה ויולט, "זה מרכז גדול שיש בו
תחרויות פוקימונים ותחרויות אופנת פוקימונים מדליקות!"
"אוקיי, אז זה אומר שאנחנו אמורים להכנס לתחרות?" שאלה קריס בשעמום.
"אין לנו מה להפסיד!"

לאחר שפרץ את הדלת, נכנס מת' עם קבוטו וסניזל אל חדר קטן יותר. החדר היה צבוע בכחול שמיים. קשת צבעונית נצבעה לאורך הקיר ולידה שמש צהובה. הרצפה היתה עשויה דשא סינתטי. "מה לעזאזל?" שאל עצמו מת', שידע שהוא עדיין נמצא בתוך חדר. מולו הוא ראה מעבר קשתי שהיה סגור בעוד דלת בצבע כחול כמו הקירות. הוא סובב את הידית בהתרגשות, ומצא עצמו בתוך חדר שינה שנראה כי לא היו בו זמן רב. החדר היה גדול יחסית, היו שם מדפי עץ ועליהם ספרים, פוקדורים, וקלסרים. מהתקרה השתלשלה נברשת גדולה עם קריסטלים. החדר היה מפואר ברובו, שטיח מקיר לקיר, מיטת אפריון מכוסה בכילות כמו בחדרי השינה של הילדים. בעל הבית היה עשיר מאוד, לא היה לכך ספק. מת' ניגש לפוקדורים, שניים מאלה שהרים היו ריקים. ואז קרה משהו לא צפוי. סניזל בעל החושים החדים משך את תשומת ליבו של מת'. הוא הסתובב וראה אדם ישן על המיטה.
הם לא לבד בבית.

פוקימונים שהופיעו בפרק:

פרק מדהים כמו השאר,מצטער שלא הגבתי... זה פילר לדעתי(אין שום אירוע חשוב מדי)

תודה אייל, אתה יכול לראות שהתפרסמו כבר שני פרקים

"אני חושב שהגיע הזמן שנדבר, עם כל הדברים המוזרים שקורים פה, עם זה שהזיכרון של חלקינו חוזר מדי פעם, אנחנו חייבים לנסות לעלות על הגל הנכון ולמצוא את הסיבה שאנחנו כלואים פה בבית הזה והזיכרון שלנו נמחק!" הכריז דני. ארבעת החברים האחרים הסכימו איתו שזה מה שצריך לעשות. אם כל אחד יציג את דעתו, מי יודע, אולי יחדיו הם יצליחו לעלות על משהו. הם התיישבו טרודים על הספות במרכז הסלון. למשך דקה היתה ביניהם שתיקה.
"טוב, אז אני אתחיל את הדיון הזה, למרות שחזרנו עליו כבר אלף פעם. לפני חצי שנה החלטנו, אני, קריס, מת' וויולט לצאת למסע. דני, אתה ביקשת מאיתנו להצטרף אלינו לזמן מסוים למסע שלנו אחרי שעשו לך קטע מסריח. אז אחרי ארגונים ותכנונים ותפיסת הפוקימונים שלנו בספארי, הלכנו לישון לילה לפני שיצאנו, קמנו, וזהו, מאז יש חור שחור במוח שלי שלא נותן לי לדעת מה קרה מאז. יש למישהו משהו להוסיף?" שאל טרי בציניות.
"יש, יש אידיוט, זה לא נגמר ככה!" ענתה ויולט, "מאז שקמנו פה, ולא זכרנו מה נסגר איתנו בחודשים האחרונים, גילינו שהפוקימונים איתם התחלנו את המסע נמצאים איתנו, אבל איכשהו גם ידענו שעברנו משהו במסע הזה, שהיו לנו פוקימונים נוספים אבל הם לא איתנו!"
קריס קפצה בהתלהבות, נראה שהיא עלתה על משהו. "זאת הנקודה ויולט, לא ממש הקדשנו מחשבה לזה כי יותר התעסקנו בזה שחזרנו בזמן! הפוקימונים שהיו לנו, הם המוצא שלנו לצאת מפה..."
"למה את מתכוונת?" שאל דני בהיסוס, טרי נראה אובד עצות בדיוק כמוהו. ויולט חייכה, נראה שהיא הבינה.
"בכל פעם שאחד מאיתנו יצא לחפש את הפוקימון שלו, הוא קיבל הבזק נוסטלגי שהזכיר לו משהו מהמסע שקשור לפוקימון! זה כבר מוכיח לנו שהיינו במסע, שעברנו דברים ביחד! אם נמשיך עוד קצת זה יחזור אלינו אני בטוחה! שווה להישאר מוגנים בבית הזה ולקבל קורת גג וכל צורך קיום בסיסי מאשר לנסות לברוח מפה, כי למרות הכל דיי משעמם פה ומחניק, מבודד ולא ברור מה קורה בעולם" היא הסבירה בלהט.
"צודקת קריס, באמת לא הסתכלתי על זה ככה..." חייך מת', שלא אמר כמעט כלום במהלך השיחה.
"אולי קרתה לנו איזה תאונה ובגללה שכחנו מה קרה?" שאל טרי.
"אני מקווה שהשאלה שלך היתה רצינית טרי. אם זאת היתה תאונה פשוטה, איך אתה יכול להסביר את זה שהתעוררנו בתוך בית שנבנה במיוחד בשבילנו? שיש מוטיב חזק של זמן שמושך אותנו לאסוף פוקימונים שלנו שאיבדנו? אם זאת היתה תאונה פשוטה היינו מתעוררים בבית חולים או משהו כזה!" הסבירה ויולט.
"אז מה המסקנה שלנו?" שאל דני.
"שדרך חדר הזמן אנחנו נשלחים לתקופות שונות, שאני אומרת לכם במאה אחוז שיש קשר ביניהן. אנחנו אמורים למצוא שם פוקימונים שהיו לנו, ואני מניחה שכבר את הרב אספנו. ככל שנמצא יותר ככה הזיכרון שלנו יחזור אלינו במהרה!"
כל החמישה הנהנו בהסכמה. מת' היה קצת אדיש, אפילו מוטרד. הוא לא השתתף יותר מדי בשיחה וגם לא מיהר לנדב מידע ממה שראה, כמו את האדם הישן במיטה, עמוק בתוך המנהרות של הבית, את מה שראה באחוזת הפוקימונים על פוקימון בשם מיוטו ומה שההומלס אמר לו, או הזיכרון שתקף אותו בזמן הקרב בין דני לטרי, שם הוא נזכר בקרב בו השתתפו החמישה, ביער אפל, שם נותר רק טרי עם אלקיד, קקנייה וגלייגר כנגד מאמן מסתורי.

האישה ושמה קאסי, מלווה בפוקימון האגדי מיו, הלכה בדריכות במנהרות הבית. "את בטוחה שזה הזמן המתאים קאסי?" שאל מיו. מיו תקשר איתה בעזרת יכולת טלפתיה, מה שאפשר לו בניגוד לרב הפוקימונים הקיימים, ליצור שיחה ברורה בין אדם לפוקימון.
"אין זמן מתאים יותר לזה, אחרי השיחה שלהם שצפינו בה עכשיו אני בטוחה ואף מתעקשת להכניס אליהם חבר ותיק שהם לא זכו לראות הרבה זמן, ואפילו לא בטוחה אם כרגע הם בכלל זוכרים אותו!"
השניים הגיעו לחדר עם שלוש הדלתות ונכנסו דרך הדלת לחדר בו מת' ראה את האיש הישן.
"הם חייבים לזכור אותו, הם פשוט לא חשבו עליו! הוא האח הגדול של קריס, הזיכרון שלהם נמחק רק עד היום בו הם יצאו רשמית למסע בהוון ונחשפו למיוטו ולאימפריה הגדולה שהוא מתכנן ליצור בעולם" הסביר מיו.
"בזה אתה צודק מיו, אבל אני בטוחה שאם הם לא זוכרים שהם לקחו חלק גדול במאבק שלנו, הם גם לא זוכרים שמייקל אח של קריס היה שותף אליהם!" הסבירה קאסי, "ובכן, תשתמש בבקשה בכוח שלך ותעיר אותו מהתרדמת הקסומה שהטלנו עליו!" היא ביקשה.
מיו התרכז במאמץ על חושי מיוחד. האיש ששמו מייקל, שהיה בעצם אחיה הגדול של קריס, קפץ בבהלה מהמיטה. הוא היה גבוה ושזוף, שיערו היה שחור קצר, ופניו מלאות זיפים.
"בוקר טוב מייקל, לונג טיים נו סי!" אמרה קאסי בחיוך.
למייקל לקח זמן להבין מה קורה, הוא גישש על מיטת האפריון ומצא את זוג משקפיו. לאחר שהוא הרכיב אותן ויצא מההלם, הוא זיהה מה קורה סביבו.
"קאסי! מיו! מה זה איפה אנחנו?" הוא שאל.
"ובכן, במקום שתמיד רצית לבקר בו, בבית המסתור של בעלי! על האי!" היא אמרה בחיוך, "מה אתה זוכר מפגישתינו האחרונה?"
"אני עוד בשוק, כמה זמן ישנתי? אני רק זוכר קרב נגד מיוטו במפלי המטאור, שקיבלתי כדור צל לפנים! אז רגע ניצחנו?!"
"יפה, אתה זוכר הכל למזלי הרב. לא, לא ניצחנו, זה היה הקרב האחרון לצערי, וקרו כל כך הרבה דברים מצערים..."
"למה את מתכוונת קאסי? תספרי לי! כמה זמן בכלל ישנתי?!"
"ישנת דיי הרבה זמן, משהו כמו שלושה וחצי חודשים..." מייקל דיי היה בשוק לשמוע כמה זמן היה בתרדמת, "הפסדנו בקרב, הילדים לא הצליחו להפגין את מלוא כוחם, הם לא היו מספיק מוכנים, לאנס נלקח בשבי, ודרו..." היא נעצרה.
"מה קרה לו קאסי?!" השתגע מייקל מסקרנות וצער. "קרה לו משהו? איפה הוא אני רוצה לראות אותו!!"
"הוא נהרג..." היא אמרה בקול חנוק. מייקל שתק, הוא התעשת על עצמו מהשינה לגמרי עכשיו, בטראומה.
"ואחותי, איפה אחותי?!"
"היא פה, בבית שלנו, בריאה ושלמה, ביחד עם חבריה!" הרגיעה אותו קאסי, ואף לא נתנה לו להמשיך לדבר. "ועכשיו אני לא רוצה עוד לבזבז זמן, ובלי שאלות! השעון מתקתק, הזמן ממשיך, מחוץ לאי הזה מיוטו כבר שולט במדינה, והוא ממשיך להתעצם. התפקיד שלך עכשיו זה להיכנס לתוך הבית, מאיפה שאני אוביל אותך. אתה פוגש את הילדים, הם לא זוכרים כלום, מיוטו פגע להם בזיכרון! הם יזכרו אותך רק כי אתה מכיר אותם עוד לפני שהם יצאו למסע בהוון, אבל מבחינתם מה שקרה מיום שאחרי הם לא זוכרים. כרגע הם שמורים פה בבטחה, אסור להם לצאת לאי, ואני שולחת אותם כל כמה ימים לאתר את הפוקימונים שלהם שמיוטו פיזר ברחבי הזמן. תשחק אותה לא יודע כלום, תגיד להם שמבחינתך אתה מצאת את עצמך ישן פה בחדר, בתוך המנהרות, התעוררת והגעת אליהם! הנוכחות שלך תזרז את החזרה של הזיכרון שלהם!"
"ולמה שלא תתגלי אליהם ותספרי להם ישר על כל מה שקרה?"
"אסור, זה יבלבל אותם. אני לא אדחוס יותר מדי מידע למוח שלהם כי הם עלולים לקבל את זה קשה. עדיף לתת לראש שלהם להסתדר בעצמו ולקבל על עצמו לאט ובהדרגה את המידע שהם שכחו, לא בבת אחת" היא סיכמה.
כעבור כמה דקות של התארגנות לקחה קאסי עם מיו, את מייקל והובילה אותו במנהרות חזרה אל החלק המוכר בבית. הם נעצרו מול הדלת הקטנה עליה היתה תמונה של מיו. "מפה תצא אל הסלון, למעלה אתה תמצא אותם בחדר הוירטואלי, הם מתאמנים שם עכשיו! מחר בבוקר אני שולחת אותם למשימה חדשה אחרי האלקיד של טרי! תצטרף אליהם! שיהיה לך ערב טוב..." היא נפרדה ממנו ונעלמה משם עם מיו בטלפורט.
מייקל נכנס אל הסלון הגדול. הוא נדהם לגמרי ממה שראה סביבו, בדיוק כמו הילדים שהגיעו לשם לראשונה והתלהבו מהקרוסלה, מהמדרגות פסנתר המרעישות והמגלשה, מהפוף הגדול בצורת סנורלאקס ושאר הדברים המגניבים. הוא טיפס על המדרגות בעקבות הילדים

טרי, דני וויולט ישבו על דשא מלאכותי שנוצר ע''י החדר הממוחשב וצפו בקרב בין קריס ומת'. בדיוק מגבי ביצע מתקפת מסך עשן שכיסתה את זירת השדה הפתוח בענן שחור וסמיך. היה קשה לראות את שני הפוקימונים.
"מגבי, תפתיע אותו באגרוף דינמיט!" ציווה מת'.
"אל תיתן לו פאנפי! תשתמש במתקפת גלגול, תתחמק וכך תפזר את מתקפת העשן!" צעקה קריס, כשהיא מעט לחוצה. העשן החל מעט להתפזר, אך עדיין היה קשה לראות מה קורה. נראה כי מגבי הועף החוצה מתוך העשן, כשהוא נפגע ממתקפת הגלגול. הוא התרומם מהקרקע במהירות, בדיוק כשהעשן התפזר לגמרי ופאנפי התגלגל שם סחור סחור, מייצר רוח.
"כל הכבוד פאנפי! כוח נסתר!"
מת' נשאר עם פני הפוקר פייס שלו, מבלי להגיד לפוקימון שלו מה לעשות, יצא מגבי במתקפת להביור, אותו הוא פיזר סביב פאנפי וכלא אותו במעגל כך שלא יוכל לברוח.
"תקוף אותו מלמעלה!" הוא צעק.
"אוי לא! תנסה להשתמש בגלגול ולקפוץ מעל האש, פאנפי!"
פוקימון הפילון החל להסתובב, הוא ניסה לתפוס תאוצה ולקפוץ משם גבוה באוויר, אך מגבי הקדים אותו והטיח בו זנב ברזל עוצמתי. פאנפי נפל על הדשא, מעולף.
"כל הכבוד פאנפי, היית מעולה!" חייכה קריס והשיבה אותו אל הפוקדור. הדמיית השדה נעלמה, איתה הדשא והאש שיצר מגבי.
"עכשיו אני רוצה קרב נגד מגבי!" התפרץ טרי ושלף את הפוקדור של גלייגר, "מה אתה אומר?" הוא שאל. דפיקה בדלת החדר קטעה אותו. חמשת הילדים נבהלו, איזה בן אדם יכול לדפוק בדלת? הרי הם לבד בבית, אלא אם כן זה מיסטר מיים?
קריס מיהרה לכיוון הדלת. היא נשמה עמוקות, הכריחה את עצמה להאמין שזה מיסטר מיים, אחזה בידית ופתחה אותה לרווחה. מול עיניה ראתה את לא אחר מאשר אחיה הגדול.
"מייקל?!" היא נבהלה, תפסה אותו חזק ולא הפסיקה לחבק.
ארבעת הילדים היו בשוק טוטאלי, הם זכרו את מייקל מפני שהכירו אותו גם לפני שיצאו למסע, אך משהו נוסף הזכיר להם אותו, לא היה ברור מה. רק מת', נשאר אדיש יחסית. הוא כבר ידע שהוא נמצא בבית, ובעצם הוא היה איתם כל הזמן שם, ישן בתוך חדר סגור עמוק במנהרות, מי יודע כמה זמן. האם יש לו את התשובות?
"קריס, התגעגעתי!" הוא אמר.
"תגיד שבאת לחלץ אותנו, תגיד שאתה יודע מה אנחנו עושים פה!" היא חשבה שאולי תהיה להם קצת תקווה.
"אני לא יודע מה אני עושה פה גם, לא זוכר כלום, ישנתי המון זמן בתוך חדר בתוך המנהרות..."
קריס החלה לבכות, היא התרגשה לראות את אחיה, היא התגעגעה למשפחה שלה. שאר הילדים הזדהו איתה ואפילו קצת קינאו. הם התגעגעו גם למשפחות שלהם.
"אני רוצה שתספרו לי על הכל, ואני אספר לכם מה שאני יודע, אולי נגיע למסקנה ביחד!" ביקש מייקל. הילדים, שכבר הצליחו להגיע לכמה קצוות חוטים לגבי התעלומה שלהם ושל הבית, מיהרו אל הסלון כדי לקיים ישיבה שנייה להיום, ולהחליף פרטים.
טרי קיבל את הגעתו של מייקל גם קשה. משהו בראשו קישר את דמותו של מייקל למתקפות פוקימונים אפלות, הוא לא זכר מה. הוא רק ראה אותו מקבל מתקפת כדור צל הישר אל פניו, שוב ושוב. טרי החליט להישאר לבדו בחדר ולהתאמן עם גלייגר על מתקפת פעימת האופל, שידע שהיא תביא לו תשובות.
"צא גלייגר!" הוא צעק. העקרב המעופף פרץ החוצה ונחת על ראשו של טרי. "אתה יודע גלייגר, אני ממש עייף, אבל עבר עלינו יום מוזר, התחלנו לגלות דברים חדשים ומצאנו כאן את מייקל אח של קריס. אני חייב שנתאמן על מתקפת פעימת האופל שלך, היא לא מושלמת. אתה מוכן?" הוא שאל. גלייגר הנהן בראשו בחיוב.
השניים מצאו עצמם בזירה דמוית פסגת הר. גלייגר ביצע שוב ושוב את המתקפה על סלעים. הוא ניפץ אותם בקלות, אך כשנתקל בפוקימון לאירון, כמעט והפסיד מכיוון שהמתקפה לא היתה מושלמת, וגופו המתכתי של לאירון הצליח להתנגד לה. למזלו הרב לאירון הובס ע''י המתקפות האחרון של גלייגר.
לאחר כשעה בה טרי לא נכנע, והמשיך להתאמן, נרדמו השניים על בימת החדר הממוחשב.
הוא חלם על ההורים שלו, על האחים הקטנים שלו, ולבסוף, הוא שקע בחלום על מתקפת פעימת האופל של גלייגר, על הקקנייה שלו ואלקיד שאיבד ברחבי הזמן. אך זה אינו היה חלום, זה היה זיכרון ישן, כזה גם מת' ראה כמה ימים לפני.

חמשת הילדים היו ביער גדול, סבוך עצים. היה זה לילה מואר ע''י ירח מלא, בלי עננים בשמיים. כל הפוקימונים של החבורה היו מעולפים. רק טרי עמד שם בגבורה עם הקקנייה שלו שעמד כמעט מותש לגמרי. לצידו של קקנייה ירו בעוז גלייגר ואלקיד הפוקימון החשמלי מתקפת מכת ברק ופעימת אופל חלשה לעבר פוקימון גדול מימדים. היה זה ראמפרדוס, פוקימון אפור דמוי דינוזאור, על ראשו מן קסדה בצבע כחול ושתי קרניים. עיניו אדומות מזעם. צחוק קר נשמע מכיוון הפוקימון, שם עמד מאמנו, איש לא זקן במיוחד, אבל גם לא צעיר. בסביבות גיל הארבעים.
"היזהר טרי!" צעקה ויולט באימה. טרי שם לב לפוקימון ירוק לא גדול במיוחד. הוא שכב מלא רחמים מתחת לרגלו של ראמפרדוס. היה זה סלבי פוקימון הזמן. העיניים הכחולות שלו נצצו מפחד וחוסר אונים.
"מיוטו רוצה אותו איתנו, אל תתערבו!" שאג מאמנו של ראמפרדוס.
החלום התחלף לשמע השם מיוטו. מיד הופיע מיוטו, כשהוא נראה דרך נקודת מבטו של טרי. הכל היה מטושטש, הוא ראה את פוקימון העובר, השיבוט של הפוקימון מיו, מייצר כדור צל, וכך הוא ירה אותו, לכיוון פוקימון. מייקל אחיה של קריס קופץ לעברו, ומקבל את כדור הצל היישר לפניו. הוא מתעלף. מיוטו צוחק צחוק מרושע, קר.

"טרי!" צעקה ויולט. טרי התעורר בבהלה, הוא מצא עצמו מחובק עם גלייגר, ישן על בימת החדר הממוחשב.
"כמה זמן ישנתי?"
"אני לא יודעת לחשב זמנים, אבל... ישנת דיי הרבה אני חושבת! חשבנו שאחרי שלא באת לשבת איתנו בסלון עם מייקל הלכת לישון, אבל אני רואה שנרדמת כאן! מה יש לך? תספר לי ילד טמבל..." התחננה ויולט.
"חלמתי חלום, והוא אמיתי! זה מיוטו, זוכרת אותו?"
"מוכר לי, בערך, אבל לא יותר מדי..."
"הוא עשה משהו למייקל!"
"מייקל בסדר גמור טרי, הוא כבר קם איתנו! בקיצור רוצה לשמוע משהו?"
"נו מה...?" הוא שאל, קצת עצבני ומבולבל.
"הדלת של חדר הזמן, מאירה בצבע שלך! החלטנו אני ומת' להצטרף אליך, וכנראה שגם מייקל!"
"אלקיד!" קפץ טרי בהתרגשות.

פוקימונים שהופיעו בפרק:

פרק טוב.זה כל מה שיש לי לומר

תודה, אשמח להבא לתגובות יותר עמוקות ובכלל, לעוד תגובות