נושא: Glaria Soa

רשימת פרקים:

פרק א': "הכירו, מאלבורק!"
פרק ב': "אלו הן פני הדברים."
פרק ג': "תשובות."
פרק ד': "אלף לוחם."
פרק ה': "הרכישה הראשונה."
פרק ו': "אלף ומכשפה."
פרק ז': "הקייס של דיוויס, הסיפור המלא!"
פרק ח': "יציאה מסוכנת בחצות הלילה."
פרק ט': "זהירות מהקול של ג'ימבו!"
פרק י': "החטא ועונשו!"
פרק י"א: "קייטנה רגילה ומשעממת, האומנם?"
פרק י"ב: "כח הרצון."
פרק י"ג: "רגשות אשם."
פרק י"ד: "יש מבחן כניסה בגלאריה סקול!"
פרק ט"ו: "לא לכל אחד יש טבעת..."
פרק ט"ז: "נקודת קרב ראשונה!"
פרק י"ז: "רגשות."
פרק י"ח: "חברות מסוכנת!"
פרק י"ט: "קסם."
פרק כ': "מלך העקרבים!"
פרק כ"א: "חברות נוספת עומדת במבחן, קרב בין חברים!"
פרק כ"ב: "משפחה. זה הכל."
פרק כ"ג: "שיתוף פעולה, הטיפ של רוג'ר!"
פרק כ"ד: "משחקי רגשות!"
פרק כ"ה: "קרב נטול שנאה."
פרק כ"ו: "יריב ראוי!"

פרק א': "הכירו, מאלבורק!"



יולי. החודש החם בשנה. השרב השכיח באיזור מאלבורק, גרם לתושביו באופן כפייתי להישאר במגוריהם. אנשים לא הרבו לטייל ברחובות, ומדשאות ריקות נראו ברחבי העיר הקטנה. תושבי העיר, בחרו לבנות בניינים מקורים כמו קניונים ומקומות בילוי נוספים, אשר מגינים עליהם מהשמש היוקדת ומהנוף המדברי, שהיה ללא ספק, הנוף המשעמם ביותר שקיים. אומנם המבנים החדשניים בעיר המתקדמת הזאת וכלי הרכב הנוחים השוו לעיר מראה של מדע בידיוני, כאילו מאוכלסת היא ברובוטים. גם בעלי החיים פיתחו לעצמם מינהג לטייל ברחובות המקורים מאשר לטייל בשדות הפתוחים, מה שגרם לשכיחותם של הקופים והיענים ועוד חיות נוספות באיזור המגורים. היה ניתן לראות בחוש כי העיר מנותקת כמעט מכל העיירות הסמוכות, ולכן זכתה העיר להיקרא בפיהם של תושבי העיירות הסמוכות 'טירת מאלבורק', ולא הרבו לבקר בעיר במיוחד. אך מי שגר בעיר הזו זכה לחיות חיי יוקרה ועושר כיון שהטכנולוגיה והלוגיקה בעיר מתהלכת לפני שמה, דבר המרשים מאוד על הסביבה וביחד יוצרת תמונה כמעט על טבעית.

אומנם, מתחת לרקמות ההוד וההדר, שיכון פאלצוויט, הניצב לא רחוק ממרכז העיר, היה ללא ספק שונה מכלל העיר. ההזנחה היתה מעבר לכל ביקורת ובני עניים מטיילים ברחובות השיכון יחפים. היה ברור כי אין העיר מעוניינת להכיר בתושביה אלו, פחותי העם, נטולי עבודה מכובדת וגרים בבתים מצומצמים וכהים. השיכון נראה ככתם המלכלך שמלת מלמלה מהודרת במיוחד. אך מבין ההערות הבררניות הללו ורשימת המגרעות על תושבי השיכון, ניתן היה להבחין ללא ספק בשמחת החיים ובעליזות ששררה באורח קבע ברחובות השיכון, משהו סימפטי שלא היה ניתן להשיג ברחבי טירת מאלבורק. האנשים יצאו מחוייכים מהבתים, שנשותיהם מלווים אותם עד פתח ביתם ונושקים להם בחיבה, הילדים רצים בחדווה לבית הספר מיד לאחר מכן, ובכלל, התמונה הכללית בשיכון פאלצוויט היתה, כי כולם משפחה גדולה ומאוחדת.

משפחת ברייקסטון היתה אחת מהמשפחות המוכרות ביותר בשיכון, אודות לבנם טומי, ילד תוסס בשנות העשרה לחייו. לא היה אדם בשיכון הקטן שלא הכיר את טומי ברייקסטון החביב והמנומס. הוא היה גבוהה ורזה, שיער זהוב גלש עד לכתפיו ועיניו הכחולות בהקו באור קסום, היו לו גומות עמוקות, דבר שהוסיף לחן שלו כאילו פניו נחרטו על ידי מיטב האומנים. טומי היה נוהג בדרכו לבית הספר הנמצא בשיכון קצגבורג הסמוך, לעבור בשוק של השיכון ולאחל בוקר טוב לעובדים בשוק, ולקנות לעצמו איזה חטיף טוב. כמנהגו עבר בסמטת גרוויל הצרה, רכוב ב'רולרס' שלו וחצה הוא במיומנות את המדרגות המובילות לבית ספרו. כעבור כמה דקות כבר נכנס למתחם הבניין, מאחל בוקר טוב לחביריו וידידיו. הוא נכנס לכיתתו לאחר שהניח את ה'רולרס' ליד מתקן המטריות, והתיישב במקומו כשהכתה עוד ריקה למחצה.
הצילצול נשמע, והתלמידים תפסו את מקומותיהם והכינו את הספרים לקראת השיעור הראשון, אלגברה. יום שיגרתי.
לאחר מספר דקות נכנס, להפתעת התלמידים, מנהל בית ספרם, ג'יימס סקוטהיינג' בפנים חתומות. נושא בידיו ערימת דפים ואת תיק העור השחור שלו, והתיישב במקום המלמד, בראש הכיתה.

"היום פרופסור קירווי לא יוכל להגיע, ביקש להודיע כי הוא חולה ושיש לבדוק את שיעורי הבית שלכם ואת העבודות שהייתם צריכים להגיש במשך השבוע."
דממה. היה זה כבר היום השלישי השבוע שפרוספור קירווי לא נמצא, ושהמנהל נאלץ להחליפו לא עודד את התלמידים. לאחר מספר דקות כבר היה עסוק פרופסור סקוטהיינג' בהרצאה קולחת על השפעת המתמטיקה על משרד הרווחה ועל פוליטיקה, לפתע, הועבר לשולחנו של טומי פתק מאחד מהתלמידים שיושבים סמוך לו, טומי נטל את הפתק ופתח אותו בשיעמום.
"היום לאחר הלימודים מתכננים לשוט באגם פריווט כמה חבר'ה, בא לך להשתתף? זה עולה 20 פאני. נא לרשום שם ולהעביר הלאה" ליבו של טומי נחמץ באכזבה, אין לו את הסכום הזה, על כן העביר את הפתק לשולחן הבא, מביט בהשתדלות מאומצת במנהל המשעמם כשסומק עז פושט לאיטו בפניו.
לאחר השיעור של המנהל, טומי יצא להפסקה, מתרחק מהמבטים כביכול שמופנים אליו. הוא ירד במדרגות הבניין לכיוון החצר, משתוקק לקצת אויר צח ומרענן, לשקט.

"טומי!" נשמע קולו של דיוויס, חברו הטוב ביותר, הגר במרכז העיר מאלבורק "למה אתה לא מעוניין לבוא היום אחר הלימודים?"
"דיוויס," הביט טומי בחיוך בעיניו הירוקות של דיוויס "במורד השביל ממרכז העיר ישנו שיכון קטן שנקרא ווילהמנט, אחד מהשיכונים היפים ביותר באיזור..."
"מה אתה מנסה להגיד בזה?" חייך דיוויס למשמע התשובה "אתה אפילו לא גר שם, אתה גר ב..."
"זהו, שאני פשוט לא גר שם." קטע אותו טומי "אני פשוט לא יודע איך לארגן סכום כזה בשביל לשוט באיזו סירה טיפשית, אני לא יכול להכביד על הורי"
דיוויס שתק. הוא ידע עד כמה רגיש ועירני טומי לעובדה כי הוריו עניים הם, ולכן אין הוא דורש מהם כמעט דבר. זה מסכם בכך שלפעמים הוא מוותר גם על חופשות מאורגנות של בית הספר, ובביקורים באתרים הכוללים גם עבודות בית. טומי פשוט ויתר על כל זה, ודיוויס העריך אותו מאוד על כך, הוא היה מוכן לעשות הכל כדי לעזור לטומי. טומי הביט סביב, הוא הבחין בג'סיקה דיישיץ' מביטה בו במבט מוזר, כשהבחינה כי השיב לה מבט, הפנתה את ראשה מיד. טומי לא ייחס לזה חשיבות.
"היי רגע אחד, אני מעוניין לשלם עליך את הסכום הזה!" חייך דיוויס ושלף את ארנקו מכיסו, הוא הוציא שטר של 20 פאני והושיט את ידו לכיוון טומי, בציפיה שיקח את הכסף. אומנם טומי הביט בו במבט מבוייש, וידו התעכבה בכיס חולצתו.
"אני חושב שלא, דיוויס" סירב טומי, מביט בעיניו המופתעות של דיוויס "אני לא רוצה להכביד עליך את העוני שלי"
"אבל אתה תכביד עלי יותר אם לא תבוא היום!" נדרך דיוויס "נו, בבקשה, אני ממש רוצה שתבוא!"
טומי הביט בשטר הכסף שהוגש אליו בשנית. הוא לא מעוניין להכביד על דיוויס, אומנם דיוויס באמת היה חבר טוב שלו, ולמעשה ירווח לדיוויס אם הוא יבוא, לשם שינוי, לשוט איתם אחר הצהריים.
"אני מוכן, אומנם בתנאי אחד." חייך טומי, היה נשמע לו מוזר שאדם מציב תנאים לאדם המעוניין להביא לו כסף "אני חייב לך טובה."
"גדול!" חייך דיוויס באושר "אני בטוח שלא תתחרט על זה!"
דיוויס החל לנמק לטומי את תוכניות אחר הצהריים בהרחבה, שלאחר מספר דקות נשמע צילצול הפעמון, המורה לחזור לכיתות.

הם נכנסו לכתה הרועשת, קבוצות ילדים מפטפטים בשמחה, מתכננים ככל הנראה לגבי אחר הצהריים. דיוויס נפרד מטומי, היושב בקדמת הכתה, ופנה לשבת במקומו מאחורי הכתה. טומי ניגש למקומו שהבחין שוב בג'סיקה מביטה בו. הוא היה בטוח בכך.
הפרופסור להיסטוריה, פרופסור הלגה לסטוויק, היתה אשה שמנה וטובת לב, בדיוק נכנסה לכתה, וביטלה ברגע את מחשבותיו של טומי, והחלה ללמד.

במשך היום נבחן טומי בשיעור להנדסה, וערך תחרות ריצה עם חבריו לכתה, במסגרת שיעור ספורט. הצילצול האחרון נשמע וטומי מיהר להביא את ה'רולרס' שלו מלמעלה, כשירד פגש בהלנה לורנס, שהושיטה את ידה בחיוך.
"שמעתי שהפעם אתה בא!" אמרה נרגשת "אני ממש שמחה, אתה יודע, אני פשוט לא זוכרת את הפעם האחרונה שהצטרפת"
"אני באמת לא תיכננתי להגיע גם היום, אך חבר הזמין אותי" אמר טומי בבישנות "הוא פשוט משלם עלי."
"יש לך את הכסף?" שאלה "אני הגזברית." טומי הגיש לך את השטר ונפרד ממנה. הוא קיבל פרטים ועדכונים לגבי המפגש, הם היו אמורים להיות בשעה חמש אחר הצהריים בפארק פריווט. טומי הציץ בשעונו, השעה היתה שלוש וחצי. הוא הניח שיוכל לקפוץ לביתו כדי להגיד שלום להוריו ואחיו.

לאחר דקות אחדות כבר היה ברכו לבית, בעוד הוא עובר בסמטת גרוויל, חשב הוא על המפגש. זאת הפעם הראשונה שהוא שט באגם, לא נראה לו שהוא היה בכלל בפארק פריווט שבמרכז העיר, אך הוא ידע כיצד להגיע לשם. הוא עבד דרך השוק כהרגלו, מאחל צהריים טובים והמשך עבודה נעימה לאנשים העובדים, דוד וולהוט זרק לו תפוח מדוכן הפירות שלו, וטומי זרק לו מטבע זעום בחיוך, בעוד הדוד המורגל להתנהגות זאת מחייך בייאוש, אי אפשר לנדב לילד הזה אפילו תפוח.
הוא נכנס לחצר ביתו, עשן שחור נראה מחלון המטבח. הוא חצה את השביל ופתח את הדלת, איך שפתח נמלטו מהבית טוד וסדריק התאומים ואחריהם שאר בני משפחתו.
אימו, שכעת פניה היו מפוייחים, חלוק הבית שלה קיבל גוון כהה ומחשיד ושערותיה מבולגנות. אחיו הגדול ממנו בחמש שנים, רוג'ר, יצא החוצה עם העגלה שבה ישב אביו של טומי, אביו אילם וגם חירש, אינו מסוגל לעמוד על רגליו. לאחר מכן יצאו באלגנטיות ספארק החתול בלאק הכלב וגלום הנימיה של אחיו.
"מה קרה?" שאל טומי בחיוך. הוא היה רגיל לכישורי המטבח של אימו "אל תגידי לי ששוב אפית עוגה ושכחת מזה..."
כל המשפחה צחקה, אפילו אביו חירחר צחוק -משהו.
"טומי איך היה בבית הספר?" שאלה אימו "שמעתי שפרופסור קירווי חולה מאוד, הוא נעדר מהעבודה ימים מספר!"
"נכון אמא," נשק לאימו "אמא נחשי מה? אני הולך היום לפארק פריווט עם כל הכתה!"
"נחמד!" חייכה אימו "אתם הולכים לשחק שם בכדור?" התעניינה.
"לא, שייט." ענה טומי ונכנס לבית להכין את התיק, הוא ארז מעט דברים קטניפ וזרק אותו על כתפו. "טוב אמא אני זז"
"אבל טומי," אימו ליוותה אותו לפתח הבית "מהיכן הכסף?"
"חבר הביא לי כסף, אל דאגה, אני אחזיר לו על זה" חייך טומי "להתראות אמא!"

לאחר שנפרד מבני משפחתו, פנה טום ולכיוון היציאה מהשיכון, כשפניו פונות לכיוון שיכון פריווט, שם שכנו עשירי מאלבורק, והפארק שם היה המרכזי בעיר.
לאחר שחצה את הכביש המפריד בין שתי שימטאות חשוכות, היה משוכנע כי ראה ילדה רכובה על קורקינט במהירות לא רגילה, במשיכת כתפיים המשיך טומי לרכב על ה'רולרס' שלו במהירות לכיוון הפארק.לאחר דקות ספורות הגיע לגבעת הפארק למקום בו נאמר לו לחכות, היתה שם הלנה לורנס, ממתינה לו בחיוך, לבדה.
"שלום, טומי!" חייכה לעברו "בוא!" קראה לו לכיוון האגמים, הוא רץ לעברה בחיוך.
לפתע קרה משהו מוזר, גל גדול של ציפורים בצורה ברורה ולא טיבעית חגה מעל ראשו של טומי, כמות גדולה זו של עופות, שכלל לא מצוייות באיזור זה של העיר, אם בכלל.
"אתה בא?" שאלה הלנה בחיוך.
"איפה כולם?" שאל את הלנה, מתנשף. "כבר כולם הגיעו?"
"כן," אמרה הלנה ברצינות "כולם ממתינים רק לנו."
מוזר מאוד. מדוע כולם ממתינים רק להם, הרי נאמר מפורש להגיע רק בשעה חמש והוא אפילו הקדים במספר דקות, הוא ניסה לחשוב לגורם הדברים ולפני שהכין עצמו לקראת מחשבה מרתקת הבזיקה בו הידיעה לראש, ולפני שהספיק להגות את זה בפיו נשמע קולם של חברי כיתתו בקול
"מזל טוב!" כל חברי הכתה נכחו. וכולם נראו מאושרים מאוד, היה זה יום הולדתו של טומי. איך יכל הוא לשכוח, זאת הסיבה שאימו הכינה עוגה היום.
"בשעה חמש זה רישמי!" קרא קולו של דיוויס "אתה בן שלוש עשרה!"

טומי הציץ בשעונו, השעה היתה חמש ושלוש שניות.
לפתע, והוא הרגיש מוזר, כאילו חזק יותר. משהו מאמת מוזר קרה.
אז הוא הרגיש ממוקד יותר, כאילו שהוא באמת מתרכז בכל כוחו בכל דבר הנקלט סביבו, מקולם הצוהל של חברי כיתתו עד לסנאי הקטן שעבר כעת בין רגליו אוחז אגוז ונמלט בפחד מקהל היצורים-המוזרים-הרוצים-לקחת-את-האגוז.
הוא כבש את ידיו בראשו, היתה זאת הרגשה מוזרה, הוא באמת מרגיש את פעימות ליבו את תנודות שריריו וריפרוף ריסי עיניו. אבל אז...
"עצרו הכל, משהו מוזר קורה לי..." פלט טומי לפתע ונפל על הרצפה, זה לפחות מה שהוא זוכר.



המשך יבוא...

אחת לשבוע... תלוי במצב התגובות.

סיפור מעולה,ממש אהבתי.כדאי שתעבור על כל פרק לפני שאתה מפרסם,כי יש מעט שגיאות מקלדת.אבל הסיפור מעולה,מחכה לפרק הבא

סיפור מעולה וכנ"ל עם מה שסיר דספאייר אמר

תודה, זה סיפור ממש ישן... אני אעבור. יש צדק בדבריכם.

עלילה מעניינת וגם אני מצאתי כמה שגיאות
סיפור טוב אני אעקוב

סיפור מצוין אדם, מקווה שלא תנטוש את פרסום הפרקים ותשאיר אותנו במתח

אני שלכל חח האמת שאני עתיד לפרסם פרק נוסף היום. כמו שאתם מכירים אותי, הסיפור מתפתח למקומות מטורפים!

פרק ב': "אלו הן פני הדברים"



הדבר הראשון שטומי הרגיש היה כאב ראש חד, כאילו כובע הצמר שלראשו היה קטן עליו כמה מידות. הוא הרגיש מוזר, לא אופייני לו להתעלף כך, לעיני כולם וזה ללא ספק הביך אותו.
הוא היה חלש מכדי ליידע את הסובבים אותו שהוא התעורר. הם היו עסוקים בלהיתווכח, ככל הנראה היו מתוסכלים מכך שחתן יום ההולדת התעלף. אחד מהילדים הבחין בו ועורר את תשומת ליבם של כל השאר, שחדלו להיתווכח מיד ושעטו לעברו. לא נראה כי היה אכפת לאף אחד מהם לשמוע את דעתו, כולם היו נראים נחושים להעמיד אותו על רגליו ולהמשיך את המסיבה.
"היום יום הולדת..." נשמע כבר השיר ברקע והילדים החלו להוביל את טומי לעבר סירה, שהיתה שם בקרבת מקום בשפת האגם. טומי הבחין כי קשה עליו מאוד ההליכה, כאילו אין לו שיווי משקל ואינו מסוגל ללכת לבדו. דיוויס נראה מתקרב לעברו, בעיניים דואגות, אך חייך בחיוך מאולץ.
"אתה מרגיש טוב טומי?" שאל דיוויס בקול משועשע, מנסה להתלוצץ "או שתרצה שנקרא לאמבולנס?"
"לא, לא" גיחך טומי "אני לא חושב שיש להורים שלי כסף לשלם לאמבולנס" היה גיחוך כללי של הסכמה
הם הגיעו לסירה ו"העמיסו" את טומי עליה, בעוד ג'ים וול שילם לבעל הסירה, שעמד ליד והביט בטומי במבט מופתע, כאילו אינו מבין כיצד טומי מסתובב בחברתם.
היתה זאת סירה די גדולה, היה לה מקום להכיל כחמישה עשר אנשים, הם הצטופפו מעט לתת לעוד שלושה ילדים מקום והחלו לשוט, שרים שירי יום הולדת ומוחאים לטומי כפיים. סטיב חשף את מה שיש לו בשק, ממתקים ושתיה לרוב, ולאחר מכן הוציא את המתנות. כך העבירו את הזמן בנעימים, טומי פתח את כל מתנותיו, אומנם את מתנתו של דיוויס סירב לפתוח ליד כולם. לפתע ג'סיקה דיישיץ' הושיטה לטומי חבילה מקושטת ויפה.
כולם מחאו כפיים והשמיעו קולות מגוחכים, ג'סיקה הסמיקה קלות וטומי לא ידע איך להגיב. ג'סיקה היתה ללא ספק אחת הילדות היפות בכתה, אומנם כולם ידעו עד כמה מוזרה ושקטה היא, לעולם לא השתתפה באירגונים כיתתיים ולעולם לא היו לה חברים.
"אל תפתח את המתנה עכשיו, טומי!" לחשה ג'סיקה בדרמתיות "חכה עד שתהיה באמת בן שלוש עשרה ולכשתהיה לבד.
"אוו!" קראה הלנה ברשעות "מה הכנסת בפנים שוקלד לבבות ומכתב אהבה?"
כולם צחקו, ג'סיקה הביטה בהלנה בכעס רב. טומי הביט בהלנה ובג'סיקה. הוא היה יכול להשבע שראה את היריבות ביניהן, ואת הקרב משתקף מעיניה של ג'סיקה. לפתע ללא אזהרה קפצה ג'סיקה על הלנה ומשכה בשערותיה, הסירה היתלתלה בפרעות בעוד צווחות הילדות המתקוטטות בולעות את שאגות הצחוק של הקהל המשועשע, לפתע ג'סיקה הושלכה לעבר טומי והמתנה שהביאה לו נפלה מידיו, אל תוך המים.
"לא!" שאגה ג'סיקה באימה.
"אל תדאגי לגבי המכתב אהבה, ג'סיקה" קראה הלנה הסמוקה מסדרת את שיערותיה הפרועות ומוחה את הדם מהשריטה שקיבלה במצחה מג'סיקה "הוא בכל מקרה לא אוהב אותך! התשובה צריכה להיות שה.." נקטע רצף דבריה באחת
המאורעות הבאים התרחשו מהר מאוד ולטומי היה קשה לעקוב, לפתע אירע פיצוץ והלנה הועפה מן הסירה הישר אל המים, כבובת סמרטוטים חסרת הכרה. טומי הזדקף וקפץ אל המים מיד, כה הופתע לגלות כי המים זורמים לבקשתו וכי כמעט שולט מהם, הוא שחה במהירות לא רגילה לעבר הלנה, שהיתה מעולפת ולפתע הבחין בעוד גופות נופלות למים. הוא לא היסס, כאילו ידע מראש מה הוא עושה ושלח את הלנה אל הסירה בעזרת המחשבה, נלקחה הלנה מאליה והתעופפה לסירה. טומי שחה כשהבחין בדיוויס ובג'ים הוא ריכז את מחשבתו ושניהם התרוממו בעקבות הלנה. הוא סרק את המים והבחין במתנתה של ג'סיקה, נשימתו החלה להיגמר אומנם החליט הוא לצלול לתחתית האגם, ואסף את המתנה יחד איתו. נשימתו החלה להיגמר, הוא שחה בכל כוחותיו, שרירי ידיו ורגליו כבר צורחים ברוב כאב וראותיו מתמלאות מים, הוא כבר הגיע לפני המים ושאף אוויר בשאיפות גדולות, כאילו לא נשם מאודו. הוא הבחין בקטטה שהיתה על הסירה, לפתע התרומם בעצמו אל פני המים, לא מבין איך עשה זאת ונעמד על רגליו, ששוב כשלו, חסר שיווי משקל וכאבי גב וישבנו כואבים, כאילו ישב ישיבה מזרחית כבר יומיים.
"הפסיקי ג'סיקה!" צעק טומי "המתנה שהבאת לי אצלי ביד!"
היתה דממה, ג'סיקה נרגעה. שאר ילדי הכתה העדיפו כבר לחזור לשפת האגם, השעה כבר היתה מאוחרת, תירוץ מושלם להתחמק מג'סיקה.
טומי עדיין לא יכל לעמוד על רגליו, אינו מבין מה קרה לו. כשהגיעו לדשא נפרדו מטומי, שהוא תירץ כי הוא רוצה להישאר מעט על הדשא. דיוויס ליווה את הלנה ההמומה לביתה וג'סיקה עוד נראתה בקרבת מקום.
"את מבינה בכלל מה עשית?" שאל טומי בכעס את ג'סיקה שהביטה בו במבט חולמני "למה נראה לך שארצה לקבל ממך מתנה לאחר שהתנהגת בצורה כזאת?"
"אני..." גימגמה ג'סיקה "קודם תפתח את המתנה ותבין למה נלחצתי."
טומי הביט בה, ילדה יפה ששערה השחור סתר לחלוטין את עורה הבהיר מדי, והשווה לה מראה של מכשפה במסיבת ליל כל הקדושים. היה בה משהו מפחיד, לילדה הזאת. אולי זה משום שעיניה היו בהירות וחיוורות, או אולי משום ששפתיה היו כהות וסגולות, כאילו קיבלה מכת קרח. הוא ידע כי הלנה היא זאת שפגעה בה ראשונה, וההתפרצות הזאת מהצטברות רבה של תיסכולים, ילדה בודדה חסרת חברים וידידים, אפילו הוא עצמו מעולם לא ייחס לה חשיבות משהו...
"אני אפתח את המתנה," החל טומי בקול שקול, נע מעט מחמת חוסר נוחות, הגב שלו כאב מאוד.
"טוב מאוד" חייכה ג'סיקה, חיוך שגרם לה להיראות אנושית יותר. "זה דווקא מושלם, כי אנחנו לבד לגמרי."
"אה... אוקיי" אמר טומי בחשש לא מבוטל, סומק עולה ללחייו.
הוא קרע את עטיפת הקופסא, שלהפתעתו היתה חמימה מעט, והסיר את המכסה.
לפתע אור כסוף פרץ מן הקופסא, ודמות מזערית קדה לו קידה קטנה, מרחפת באויר. היתה זו ג'סיקה, או אולי עותק שלה.
"שלום טומי, עכשיו שאתה בן שלוש עשרה, לא מסוכן לחשוף אותך לכוחות הקסם שלי, אני ציפיתי לזה כבר המון זמן."
טומי הביט בג'סיקה האמיתית לידו, שנראת נרגשת כאילו צופה בזה פעם ראשונה, משפשפת ידיה בהנאה.
"אתה אולי לא יודע עדיין שאתה אלפא, שוכן אנרגיה. אבל זאת הסיבה בעצם שאני עוקבת אחריך זה זמן רב, ומצפה ליום הולדתך, ליום שבו האלפים מבשרים לילדם את המציאות הקסומה, שהם אינם בני אנוש רגילים..." היא הביטה בחלל האויר בחיוך, לקחה שאיפה עדינה והמשיכה ברצף דיבורה
"אני אומנם לא אלפא, אך גם אני שייכת לעולם הקסום, אתה מבין?" ציחקקה קלות "אני מכשפה."
"את מה?" לחש טומי "אני מה??"
"אתה ודאי מופתע למה שאני מספרת, אבל זוהי האמת, וכשתגיע הביתה תראה כי גם הוריך מודעים למצב שאתה כל כך מופתע אליו"
"האאא!" טומי צחק צחוק עצבני, איכשהו זה נראה לו מעט מדומיין שהוריו ה''אלפים'' הם עניים מרודים...
"אתה לא מאמין לי?" לחשה הדמות "אם כן, מה אלו האוזניים האלה שיש לך, מוזרות לא? והזנב השעיר השעיר הזה?"
טומי הסיר את כובע הצמר לראשו שבאמת קצת היה לחוץ לראשו מאז שהתעלף, אוזניו היו מעט מאורכות וחדות, יתירה מזאת הבחין הוא בצלילים חדים יותר, והיה עירני לרוחות הקלילות שהרוח נשבה, עד כי יכל להבחין במזג האויר, והסיבה כי לא יכל לעמוד בטח משום שזנבו אחראי כעת לשיווי משקלו.
"המתנה שהבאתי לך זה בעצם שיקוי שאמא שלי רקחה בשבילך, מובן שהאלפים לא רוקחים שיקויים כי אם המכשפות והקוסמים בלבד, אבל אתם מסוגלים לדברים נפלאים, זה שיקוי שיגרום לך לרחף ולעוף באויר לכמה דקות, לפי החוזק זה רבע שעה בערך..."
טומי הבחין בשיקוי, היה זה בקבוק ורוד זוהר, והוא היה חתום בשוהם. הדמות נעלמה לאט לאט ובסוף האור הכסוף נכבה.
"אני אלפא? את מכשפה?" שאל טומי את ג'סיקה האמיתית "תגידי? אני השתגעתי?"
"לא, בוא ניקח אותך הביתה" צחקה ג'סיקה, ולפתע נעלמה מעיניו. הוא סרק את האיזור, מקלל את עצמו על כך שלא יכל להזדקף ולעמוד על רגליו.
"אל תדאג לא נעלמתי או משהו, אני לא בדיוק יודעת לעשות עדיין קסמים..." קראה ג'סיקה מבין העצים אוחזת בידה מטאטא גדול, היא השכיבה אותו באוויר, וברטט קל המטאטא נשאר באוויר.
"עכשיו, עלה על המטאטא!" ציוותה ג'סיקה "אני אקח אותך הביתה..."
"רגע, זאת את היית הילדה שעקבה אחרי בדרכי לפארק?" שאל טומי, לא בהכרח מצפה לתגובה
"עלה על המטאטא..." אמרה בקוצר רוח
"בסדר!" נילחץ טומי "אני בא!"
טומי הזדקף בשארית כוחותיו וטיפס על המטאטא, הוא נשען על המטאטא הרוטט קלות. טומי ציפה שיקרוס תחת משקלו, אומנם המטאטא נשאר שוכב באוויר.
ג'סיקה קפצה למטאטא ולחשמה מספר מילים, לפתע הם המריאו באוויר, והקור הלילי היכה על פניהם, כשנוף העיר נפרס תחתיהם
"תגידי, ממתי את יודעת שאת מכשפה?" שאל טומי, אוחז בגבה בכל כוחו. "ז'תומרת, אני רואה שאת יודעת לשלוט במטאטאים מעופפים, ולפוצץ אנשים."
"תמיד ידעתי שאני מכשפה, אומנם אני לא יכולה להשתמש בכשפים עד שלא יהיה לי שרביט אמיתי וכדור בדולח" ענתה ג'סיקה "אבל, להעיף מטאטא לא קשור, כי זה ציוד מכושף לבית מכשפות ומי שיודע לרכב עליו מורשה לעשות זאת... אה... והסיפור עם הלנה, זה משום שהיא גרמה לי לכעוס, כבר לא שלטתי בזה."
"ומה אלפים יודעים לעשות?" שאל טומי בסקרנות, כל זה יותר מדי מזכיר לו את הארי פוטר.
"אני רק יודעת שאלפים יודעים לשלוט באנרגיות, לייצר אנרגיות ולזמן דברים, ולכן קוראים לכם שוכני אנרגיה"
"אוקיי, באגם היום ממש צללתי ושחיתי מצויין, ואני בכלל לא שלטתי על זה." נזכר טומי "גרמתי להלנה ולדיוויס לרחף באוויר ועפתי בעצמי לסירה, אבל לא נשמתי מתחת למים."
"נראה לי שעל היום הראשון שלכם אתם מזדהים עם כל כוחותיכם ודי שולטים בהם" אמרה ג'סיקה והחלה לנחות, שיכון פאלצוויט.
הם ירדו ליד הבית של טומי, וג'סיקה ליוותה אותו לפתח הבית ששם אימו חיכתה לו בפנים שמחות.
ג'סיקה החליפה כמה מילים עם אימו של טומי, ריחפה מעט למעלה וטסה במהירות לכיוון המזרח...
"אז זהו?" קראה בשמחה "אתה יודע הכל???"
"יותר נכון לא מבין כלום!" רטן טומי "למה אף פעם לא סיפרת לי שאנחנו ''אלפים'' ולא בני אנוש?"
"הקהילה של האלפים עשתה כל מה שביכולתה שילדיהם יחשבו שהם בני אנוש עד לגיל שלוש עשרה, וזה משום שלפני כן הם עלולים למות מהמודעות לכוחותיהם!"
הסבירה אימו, היא ניגשה אליו וחיבקה אותו, לפתע טומי חש בקרע במכנסיו, זנבו יצא החוצה, טומי הרגיש הרבה יותר יציב, למעשה הוא הרגיש יציב יותר מאי פעם, ועירני לסביבה שלו, מה מרחק כל חפץ ממנו, הזנב בהחלט גרם לו הרגשה טובה.
"אמא," חשב טומי "טוד וסדריק, הם עוד בני עשר, אסור שידעו נכון?"
"אסור, ללא ספק." חייכה האמא והניחה ברכות את ידיה על כתפי בנה, עיניה נוצצות. לפתע היא נראתה לטומי הרבה יותר אנושית, חכמה, ואמהית מאי פעם.
אחרי הכל, היה זה לילה לא רע בכלל, טומי עלה למיטתו, ונרדם מאוד מהר, עייף ממאורעות אתמול, מצפה בקוצר רוח למחר...


המשך יבוא...

אדמיקו! פרק מ-ו-ש-ל-ם!

בדיוק מה שמגל אמר, רק תוכל לפרסם פרק לעתים יותר קרובות?

פרק ג': תשובות.


השמש זרחה בשמי מאלבורק בעדינות, כאילו מנסה שלא להעיר את תושבי העיר. לילה סוער עבר על העיר. מזג האוויר החם התמוגג. מאלבורק אינה רגילה לימי הקור, היה זה לילה נדיר, אחד מיני עשרות בשנה. עם זאת, השמש המיומנת שלחה קרניה ויבש כמעט הכל, כשבשעה די מוקדמת בבוקר נותרו רק טיפות נוצצות כבדולח על העלים הרעננים בגנים. נראה כי העיר כלל לא זוכרת את מה שאירע אמש.
טומי, שהתעורר לאחר שקרן שמש בודדה אחת השתלחה לעיניו כמעט בטעות, שהרי התמוגגה מיד לאחר מכן, השמיע פיהוק קולני. הוא התיישב על מיטתו והביט סביבו. חדר קטן מרוהט במינימום, שטיח מרופט וישן בצבע אפור ורהיטי עץ דובדבן הישנים, הקנו לחדר מן מראה עצוב שכזה. אף הפוסטרים של להקת הרוק "כוח המוח" האהובה עליו ושל קבוצת הכדורגל "בית"ר מאלבורק" המייצגת את העיר, לא יכלו להקנות לחדר העלוב מראה צעיר יותר.
טומי הביט בראי, שהיה הרהיט המועדף עליו מכל רהיטי חדרו. מראה העלם הצעיר עם השיער הבלונדיני הארוך עד לכתפיו, עיניו תכולות וגומותיו עמוקות-עמוקות, היה מעט שונה הבוקר, כשאוזניים מאורכות משכו את תשומת ליבו של טומי. לכמה שניות עוד יכל לשכנע את עצמו כי כל מה שעליו לעשות זה פשוט להוריד את אוזני הפלסטיק המוזרות הללו עד שההכרה הכתה בו שאין כל קשר בין אוזניו לתחפושת. מאורעות אתמול עלו אל תודעתו במהירות והוא זינק מהמיטה במהירות, בודק ם עדיין יש לו זנב מוארך בצבע כסוף מאחורי גבו. לכשגילה כי הזנב עדיין קיים הוא יצא מהחדר לכיוון חדר האמבטיה, שם ראה את רוג'ר מביט בו בכעס.
"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעק רוג'ר "תכניס את זה!"
"להכניס את מה?" שאל טומי בבהלה, רוג'ר נראה כעוס מאוד ולטומי לא היה מושג מה הוא עשה.
"טומי, טוד וסדריק עלולים לראות אותך, הכנס את הזנב והאוזניים שלך!" הסביר רוג'ר "אמא לא הסבירה לך כיצד לעשות זאת?"
"לא!" אמר טומי בכנות "מה, גם לך יש זנב?"
"כן." אמר רוג'ר בקול מעודן יותר, לכשהבין כי טומי לא עשה זאת הכוונה. "הבט בראי שבחדר שלך והתרכז באוזניים ובזנב, נסה בעזרת מחשבתך לגרום להם לחזור למצב הרגיל."
"אוקיי." אמר טומי וחזר לחדרו כשהוא בודק שדלת חדרם של טוד וסדריק סגורה. הוא הביט בראי והתרכז באוזניו תחילה, מנסה בעזרת מחשבתו לכנס אותן חזרה לגודלן הרגיל. זה לא לקח יותר מדי זמן, כשאוזניו הצטמקו במהירות. אותו דבר עם זנבו. הוא התלבש וירד במדרגות לכיוון הסלון, כשהבחין באמו מכינה ארוחת בוקר.
"בוקר טוב!" הכריז בקול כהרגלו, הוא ניסה לשדר נורמליות עד כמה שיכל. הוא התיישב על הספה בסלון והדליק את הרדיו, מבקש לדעת מה מזג האוויר כדי לדעת עם הוא יכול לקחת את הרולר'ס איתו. אימו נכנסה אל הסלון בחיוך והתיישבה על ידו.
"בוקר אור חמודי." אמרה בעדינות ולטפה את פניו כהרגלה. השיחה הזאת נראתה כמעט רגילה לחלוטין, למעט תוכנה ההזוי. "טוד וסדריק עוד ישנים, כך שיש לי כמה דקות להסביר לך כמה פרטים חשובים."
"אמא, אין לי מושג מה קורה פה, מה אנחנו עושים. מה זה אלפים?" שאל טומי במהירות, הוא רצה לדלות מידע ככל שיכל. "מה יקרה לי עכשיו? אמשיך ללמוד כרגיל?"
"הירגע מתוק שלי." אמרה אמו ברוגע "אתה אומנם לא רגיל אבל אתה תתרגל במהרה, עולם הקסם הוא מדהים ביופיו, הוא גם מאוד יעיל ואתה תהנה בו מאוד. עליך להבין מתוק שלי, בית הספר שהלכת אליו עד עכשיו הינו כיסוי. אתה בכלל לא מתאים ללימודים שם, כי כשתגדל, יהיו שלל מקצועות מדהימות שיתאימו לך יותר אודות לכישוריך כאלפא."
"איזה מן כישורים יש לי?" שאל טומי בבלבול "מה אנחנו עושים שהוא שונה?"
"יש המון דברים שאתה עוד תלמד, אבל בקצרה אוכל רק לומר שאנחנו שולטים בכל דבר שקשור לאנרגיה, שזה כמעט הכל בעצם. מובן שלא פשוט לשלוט בחומרים מסויימים ויש המוכשרים יותר. אנו לא מסוגלים ליצור דברים בכוחות עצמינו ללא התערבות של קסם, שאותו כמובן המכשפות והקוסמים עושים."
"אז איך אני אלמד את כל הדברים הללו?" שאל טומי "אני לא יודע לעשות כלום!"
"אתה תלמד חמוד," ענתה אימו וקמה ממקומה להגיש את ארוחת הבוקר, כשרוג'ר נהם בכעס שהוא רעב "זה רק עניין של זמן. אנחנו הולכים היום לגלריה סאה, מיד לאחר ארוחת הבוקר, כשטוד וסדריק ילכו לבית הספר."
"הא?" שאל טומי בהפתעה "גלאריה סאה?"
"אמא, תני לי להסביר לו." אמר רוג'ר, בזמן שהתיישב סביב השולחן ואכל חביתה ונקניקיות בייקון "גלריה סאה הינו שם של מקום שבו כל שוכני האנרגיה נמצאים שם, זוהי יבשת שלמה שאינה נראית לבני האדם. כל הקוסמים באים לשם בצורה די קבועה."
"איך מגיעים לשם?" שאל טומי, הוא היה מרותק. גלאריה סאה נשמעה מקום מרהיב, יבשת המכילה קסם. "יש מטוס?"
"ממש לא." צחק רוג'ר ונגס בלחם, מברבר בפה מלא "אנחנו נשתגר לשם ישירות מפה, באמצעות עליית הגג."
"איך נעשה את זה?" שאל טומי "כל מה שיש שם זה חלון שבור..."
"זה מה שאתה הורגלת לחשוב." צחק רוג'ר, גומע בצמא את מיץ התפוזים ונוגס שוב בלחם. "עליית הגג מכושפת, כך שנשתגר לשם מיד."
~הפסיקו מיד לדבר על זה, טוד וסדריק יורדים למטה! ~ נשמע קולה של אמא בתוך הראש של טומי, שהשתתק מיד. רוג'ר החל לפטפט במיומנות על תרגילי הקרקס החדשים שלמד, כמו שתמיד נהג לדבר על זה."
"בוקר!" צרחו טוד וסדריק כהרגלם, מקפצים במהירות במדרגות והתיישבו לאכול, מקשקשים על בית הספר בחדווה בעוד אימם טיגנה עוד כמה נקניקיות. לאחר שרוג'ר בדק להם את המערכת ועבר על שיעורי הבית שלהם, הם יצאו יחד לעבר בית הספר היסודי.
"הולכים?" שאל טומי, כשאוזני אימו ורוג'ר התארכו וזנבות ארוכים צמחו מאחורי גבם, זנב שחור לאימו וזנב חום לרוג'ר. "אני אנסה גם." הוסיף, והתאמץ להוציא את זנבו, כשזה קרה די בקלות, טומי חש חזק ויציב, הוא ידע מה הוא מזג האוויר וגם יכל לחשב את מהירות התזוזה של כל אחד סביבו. השמיעה שלו התחדדה מאוד וגם התחושה שלו.
"בוא אחרינו." אמרה אימו, עולה בקלילות במדרגות ונכנסת לעליית הגג, רוג'ר אחריה וטומי טיפס בבלבול ונכנס לעליית הגג. כשדלת עליית הגג נסגרה היה חושך מוחלט בחדר. רוג'ר מלמל משהו וכשהדלת נפתחה שוב, הם כבר היו במקום אחר לגמרי. לאחר שעיניו של טומי התרגלו לשמש הוא עמד מול נוף מדהים.
"ברוך הבא לגלאריה סאה." אמר רוג'ר בדרמתיות.

המשך יבוא...

סיפור יפה מאוד, מצית את הדמיון

פה ושמה יש שגיאות כתיב...אחלה פרק...מעניין מה יקרה עכשיו? =0
חחח ג'סיקה מצחיקה חח

היה שווה לבזבז חצי שעת שינה,לריב עם אמא ולשבור את הראש במה רשום במסך 12" הפיצי הזה באמצע הלילה-בשביל לקרא.
נראה מצויין,מחכה לפרק הבא!