אני מנחש שאולי הממש ותיקים של הפורום זוכרים אותי. גם אם לא, אז נעים להכיר. בכל מקרה, זה סיפור חדש-ישן שלי שעבדתי על שיפור שלו.וכמקובל בפורום-הקדמה.

הצללים השחורים עטפו את רחובות הארלם באותו לילה. הצללים היו אפלים,חורשי רעות. היה בהם משהו כמעט על טבעי, מסתורי. משהו מושך ומפתה. היה בהם מן כוח אפל. בתוך הצללים האלה, הצללים האפלים האלה התהלך אדם, כמעט בלתי מובחן. לא אדם מיוחד- אדם רגיל לחלוטין. הופעתו כללה חולצת משבצות אדומה ומרופטת ומגבעת אפורה כהה. מכנסיו המחויטות נראו כמעט לא קשורות לשאר הופעתו המרופטת, כמו גם נעליו הבהירות והמצוחצחות. הוא הלך במהירות, מנסה להתנער מהתחושה המטרידה שמישהו עוקב אחריו. רק לצאת מהמקום המסריח הזה. וכך הוא הלך, נעליו מקישות על המדרכה, כשרק פנסי הרחוב מאירים לו את הדרך, יוצרים דוגמאות של אור על עורו השחור והבוהק.
באותו לילה הוא בכלל היה אמור להיות במנהטן. רק בגלל שהאידיוט הזה החליט להעביר את הפגישה להארלם ברגע האחרון כי "המשלוח מגיע לשם בכל מקרה". הוא כמעט זרק את הטלפון הנייד שלו לביוב ברגע שהוא שמע את זה. הוא היה צריך לקחת שני אוטובוסים ועכשיו את ההליכה המזוינת הזאת ברגל-שני קילומטרים מחורבנים. הוא אמר לעצמו שזה קורה שוב, הוא יחטיף לו כאלה מכות שהאמא המזוינת שלו תצעק מרוב כאבים. הוא עצר והסתכל בשעונו. הוא גנב אותו מאיזה אידיוט מרכבת התחתית שדיבר בטלפון כל הנסיעה. הוא בטח אפילו לא שם לב. כל פעם שהוא הסתכל בשעון הכסוף זה גרם לו להרגיש לרגע כמו אדם חשוב ולא כמו איזה ברון סמים קטן שגר בדירת חדר וחצי מטונפת, עם חברה חשפנית ובלי גרוש על התחת. הוא הדליק לעצמו סיגריה ונאנח. אני חייב להיות יורת חסכני בסיגריות, הוא חשב לעצמו בזמן שעישן את הסיגריה תוך כדי הליכה נינוחה, עוד מעט אני גומר את הפקט השלישי, ואלוהים יודע שאין לי כסף לארבעה בחודש. הוא אפילו לא שם לב כשהצל לקח אותו אל תוך האפלה, לתוך סמטה חשוכה. הוא נזרק על הרצפה הקשה של סמטה חשוכה לחלוטין.
לאט ובשיטתיות, הצל המסתורי קילף מעליו שכבה שכבה, בגד בגד, עד שהוא נותר ערום כביום היוולדו. הוא התחיל להעביר עליו מעין כף יד מוזרה במעגלים הולכים וגדלים, כאילו מתלבט מה לעשות עם הגוף הערום שהיה מונח אל הקרקע. הוא ניסה לקום,אך גילה שהוא לא יכול. הוא נותר מרותק לרצפה לאורך כל התהליך. היצור הסיר ממנו פיסת עור אחר פיסת עור, ולאחר שסיים לקלף את העור הוא ניגש אל הגוף עצמו. קודם כל הצל ניתק את האיבר שאותו רצה לאכול ולאחר מכן שאב אותו אל החור ששימש אותו כפה. כל מה שהוא עשה לארוך כל התהליך זה לשתוק ולהתבונן למעלה. הוא רצה לצרוח לעזרה, להתחנן, שיעזוב אותו, אבל הוא לא יכל להוציא הגה. פיו כאילו נדבק על ידי אותו צל מסתורי שביתר את גופו החי. אותו צל עצום ורב כוח. זה לא הרגיש אנושי- זה הרגיש כאילו אותו צל היה מעולם אחר, ממציאות אחרת, מציאות מסויטת וחסרת כל הגיון. הוא ראה בדמיונו את הפחדים של ילדותו מקיפים אותו-ליצנים,רופאים, משאיות, כולם מקיפוים אותו,מביטים,וצוחקים. לאורך כל הזמן הזה הצל פירק את גופו איבר אחר איבר, לא משאיר שום עקבות דם. הצל שאב את הכול, כאילו היה שואב אבק עצום. הוא כבר לא יכל לחשוב- הוא רק התפלל בליבו שהכול ייגמר. וזה נגמר.
אותו צל הרים את העור והניח אותו בתוך אחד מפחי הזבל. הוא נסוג בחזרה אל החשכה, אל האפלה. ברגע שהוא נסוג, העולם חזר לקצב הרגיל שלו. האור חזר לחדור אל תוך הסמטה. מהסיוט שקרה שם לפני רגע לא נשאר זכר. חוץ מכמה פיסות של עור.