נושא: מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

פרק 15-קומה 50, ג'סי, רנדי ורובי

ספוילר

קפצתי אל זרועותיו של לי, מאושר ושמח להתאחד איתו שוב. אני לא שמח להודות בזה אחרי כל ניסיונות הבריחה שלי אבל התגעגעתי אל הילד.
ליקקתי את פניו והוא ציחקק בחיוך ''רנדי, ג'סי בואו מהר!'' צעקתי בזמן שהתחלתי לרוץ אל השביל שמוביל מחוץ לשטח האחוזה ''אנחנו באות!'' הן אמרו מצליחות בקושי לזוז מרוב ריצה.

*כמה שעות לפני זה*

''אוקיי!'' מילמלתי חסר כוחות שנעמדתי מול דלת החדר הארבעים ותשע, שלושה ימים עברו מאז הייתי בקומה הראשונה-ראשי כבר הסתחרר מרוב אנגרמות מעצבנות ופעם בכאב.
הדלת נפתחה, החדר הזה היה שונה לחלוטין משאר החדרים.
קירות החדר היו צבועים בצבע צהוב רך, הוא היה מרוהט ברהיטים בעלי כוון צהוב-בננה עדין ומוזיקה שקטה התנגנה ברקע לעומת שאר החדרים אשר היו צבועים בצבעים בולטים לעין, לא מרוהטים וללא שום צליל.

''מה זה המקום הזה...?'' תהיתי בקול ''זו התחנה האחרונה'' נשמע הקול הנשי המעצבן.
''תחנה אחרונה? למה הכוונה?'' שאלתי פעם ראשונה ללא שמץ של רגזנות בקולי ''אם תפתור את החידה הבאה תוכל לצאת ממבצר החידות'' אמר הקול 'מבצר החידות..' התנגנו המילים בראשי.
''נו טוב.. מה האנגרמה?'' שאלתי כשהעצבנות חוזרת לקולי רק עוד אנגרמה אחת וזהו זה ''זו לא אנגרמה, זו חידה'' אמר הקול וכיתוב הופיע על הרצפה.

הוא הופיע בהקרנה שורה אחר שורה הוא לאט נחשף.
''אני משתמש בטפרים שקשה למצא'' הייתה השורה הראשונה
''אני תמיד משאיר שביל מאחור'' הופיע השורה הבאה
''אני יצור לילי בידי הטבע''
''יש לי דרך תפיסה מתוכמת''
''אבל משום מה אני נקרא שיר 2(song 2)'' וכך נגמרה החידה.
זה היה נראה קשה.

''אני משתמש בטפרים שקשה למצא..'' חזרתי על המשפט בראשי
''אני תמיד משאיר שביל מאחור..'' המשכתי 'אולי זה פוקימון שזוחל, אז הוא משאיר אחריו שביל בחול' חשבתי לעצמי

''אני יצור לילי בידי הטבע'' 'חוץ מסוויפר אני לא בטוח ששמעתי על עוד פוקימון זוחל לילי' חשבתי בביטול המשפט השני.

''יש לי דרך תפיסה מתוכמת'' 'הכוונה היא להילכד על ידי מאמן או שהפוקימון עצמו לוכד? זה קשה מידי!' חלפה המחשבה בראשי.

''אתה יכול להיכנע בכל רגע, כניעה היא לא דבר נורא בסך הכל תשוגר חזרה אל הקומה הראשונה'' אמר הקול הנשי בשיא הרצינות ''שכחי מזה'' אמרתי בעצבנות.
לפתע ניצוץ זיכרון עלה בראשי ''יש לי טפרים שקשה למצא...'' כלומר זה חייב להיות פוקימון בעל טפרים אבל שקשה מאוד לראות 'לאיזו מטרה יש טפרים לא נראים לעין.. לטיפוס!' חייכתי, פתרתי כבר חלק מהחידה.

''איזה פוקימון מטפס ומשאיר שביל מאחוריו... אם הוא מטפש בטח יש לו רגליים...'' חשבתי בקול ''רק רגע!'' צעקתי ללא כוונה ואז כחכתי בגרוני וחזרתי לריכוז 'אולי הכוונה בשביל היא לא לעקבות בחול או באדמה אולי היא לחפץ כלשהו, לסימן כמו למשל קורים'.
חלפו כמה דקות עד שקלטתי שהרגע אמרתי את התשובה.

'קורים כמובן! זה חייב להיות אריאדוס! איזה פוקימון חוץ ממנו יכול לטפס, הוא בעל טפרים שקשה לראות, הוא משאיר אחריו עקבות-קורים ואם זאת את החלק האחרון אני לא מבין' חשבתי מעט בעצבנות למקרה שאני טועה.

''אריאדוס'' אמרתי בקול רם אך מעט חסר ביטחון, הקול הנשי לא ענה אבל הדלת שלפניי נפתחה.
רצתי באושר דרך הדלת וברגע שעשיתי זאת נזכרתי למה עברתי את כל הדרך הזאת.
המראה היה נורא, הייתי חייב להתאפק שלא להקיא.

הייתי בחדר רחב ידיים שקירותיו מתכת ורק חלון קטן יחיד עמד גבוהה ומסורג, מאפשר בקושי לקרן אור קטנה להיכנס לחדר.

חנק שרר בחדר ומדפי מתכת גדולים השתרעו על כל צידו הימני, על המדפים הונחו אחת אחת מבחנות, צנצנות וקופסאות שקופים אומנם הן הכילו דברים שונים אך בהחלט היה אפשר להכליל את כל הדברים הללו לקבוצה אחת, קבוצה שגרמה לי להקיא בכח על הרצפה למרות שניסיתי להתאפק.
חלקי גוף, חלקי גוף של פוקימונים.

הרגשת צריבה עלתה בגרוני עקב ההקאה וראייתי היטשטשה מעט, הפנתי את מבטי לקיר הימני, ואני שמח וגם מתחרט שעשיתי זאת.
בצד השמאלי של החדר בכלובים מוזנחים עד כדי התעללות שכבו פוקימונים.

ספרתי כעשרה איווים בכלוב אחד קטן שיועד אולי לשלושה במקרה הטוב ולאחר שסרקתי ממש את כל הכלובים הגעתי לסכום כולל של כשלושים איווים וכארבעים ממפותחיהם.

כמעט כל הפוקימונים היו רזים עד דמעות ונראו עייפים וחלשים, אפילו גורים קטנים היו שם.
''ג'ייס?'' שאל קול מוכר בקול צורב ''רנדי! רנדי איפה את?!'' נעניתי מיד למשמע הקול המוכר ''אני כאן וגם ג'סי כאן'' השיב הקול אשר הגיע מכיוון כלוב פנימי קטן ומוזנח, רנדי וג'סי היו שם הן נראו רע, אבל טוב ביחס לשאר הפוקימונים.

''אני מצטערת על העיכוב.. הייתי תקוע במגדל מעצבן'' מילמלתי בהתנצלות ''זה בסדר חייבים לצאת מכאן ולשחרר את כולם'' אמרה ג'סי בהחלטוית, כרגיל נראת חזקה למרות מצבה.

''אבל איך?'' שאלתי בעצבנות למראה החדר הסגול ''מאחוריי כל הכלובים יש חלון אוורור קטן, הוא מוביל ישר אל מחוץ לשטח האחוזה עם נצליח להוריד לשם את כולם...'' אמרה רנדי ''אוקיי אבל איך נפתח את כל הכלובים?'' שאלתי ''בעזרתו'' אמרה ג'סי והצביע על איווי קטן וחלוש ''קדימה מולי'' אמרה ג'סי לאיווית הקטנה שלפתע שינתה צורה לפוקימון סגול מוזר חסר צורה מוגדרת ''מה את?'' שאלתי בהפתעה ''אני דיטו, משנה צורה'' השיבה מולי.

מולי יצאה מבין הסורגים בגמישות מופגנת ולפתע שוב החלה לשנות את צורתה עד שהפכה לצורת מפתח סגול בעל מרגש מוזר ''מהר! אני לא יכולה להישאר ככה הרבה'' אמרה מולי מעט בכאב ''אוקיי!'' אמרתי והתחלתי לפתוח את הכלובים, זה אולי לא היה יפה אבל ראשון פתחתי את הכלוב של רנדי וג'סי.

''ג'ייס הם יחכו לנו שם.. הומנים אבל המונים של סוכנים וחיילי צוות רעים'' אמרה רנדי בדאגה ''אל תדאגי'' מילמלתי ''יש לי תוכנית''.
''תוכנית?'' שאלה רנדי ''זה הזמן לפגוש חבר וותיק'' עניתי ולחצתי על הסיכה המוזהבת של האיווי הגאה שלי הצמיד לפרוותי.

אור ירוק נדלק בסיכה ולפתע חלקה העליון נפל וחשף לוח מתגים, על כל מתג היה ציור ''תראה ג'ייס! ציור של שוטר!'' אמרה רנדי מעט משועשעת מכך שלי צייר בעצמו על המתגים ובכל ציור שילב איווי, גם אני הבטתי מעט מושעשע בציור האיווי עם כובע השוטר אך זה לא היה זמן ''תלחצי עליו'' הורתי לרנדי, היא הרימה את כפתה ולחצה.

קול צפצוף ארוך נשמע ואחריו קולו של לי ''המשטרה בדרך'' ואז הקול נעלם.
רנדי עזרה לי להחזיר את המכסה לסיכה ומיד שהבטתי בפתח האוורור ראיתי שצפוייה לנו בעיה רצינית.

הפוקימונים הבוגרים יותר יכלו עוד להשתמש בשארית כוחותם בכדי לרדת במורד התעלה אך הגורים, אשר מנו כעשרים לא יכלו לעשות עוד צעד לבדם ''נצטרך לסחוב אותם'' מלמלה רנדי מעט ברוגז.
''כל מי שנשאר לו כח לקחת גור שייקח!'' צעקתי לכל הפוקימונים, רק כחמישה מכלל הפוקימונים הסכימו והרימו חמישה גורים.

הרמתי גור קטן בעל סרט קטיפה שחור קשור סביב צווארו בפיו והבאתי אותו עד תחילת פתח האוורור, שם שיחררתי אותו ונתתי לו דחיפה קלה בכדי שיחליק במורד הפתח.

כך המשכנו עד שהגענו לגור האחרון, כולם חוץ ממני, רנדי ג'סי וגורה קטנה וחלושה במיוחד בעלת עיניי קריסטל וקולר אדום כאבן רובי שבדיוק עמדנו להוריד.

''חכי רגע אנחנו נלך לסדר את התעלה שתוכלי להחליק במורד שלה'' אמרתי לגורה שמסתבר ששמה רובי ''ג'סי, רנדי תעזרו לי רגע ליישר את החלק הזה הוא קצת התעקם'' אמרתי והן באו לעזרתי.
''תיכנעו את שתסבלו'' נשמע לפתע קול, הסתובבנו בבהלה.
אדם בעל שיער לבן ועיניים צהובות-כתומות קרות קרח עמד מאחורינו, ובידיו רובי.

האיש:

ספוילר

איזה תעלה גדולה. 50קומות!!!
פרק ממש מגניב. מאוד אהבתי.
בעיה אחת: לא הבנתי מי אני!!

נחש

אני הגור!!!

חח אולי;)
שמע בו נגיד את זה ככה אולי אתה הגור, אולי אתה האיש הרע, אולי אתה בכלל לא בפרקp=

היי כולם תגיבו לפרק ומה דעתכם על הטריילר לסיפור הבא;)
[YOUTUBE]http://www.youtube.com/watch?v=DroGJO-7qaY&feature=youtube_gdata[/YOUTUBE]

היום יוצא פרק חדש!
השער שלו יהיה:
[IMG][/IMG]

פרק 16-חלק א'

ספוילר

''אה אה אה אה'' נשמעה אזעקה בקולות עולים ויורדים, נורות החלו להבהב וצבעו את החדר בהבהובים כחולים ''זה לא נגמר'' אמר האיש בעל השיער הלבן ונעלם בריצה מהחדר.

''בואו'' אמרתי מעט בעצבנות, רנדי, ג'סי ואני החלקנו במורד מערכת האוורור שבפי הגורה, בזמן ההחלקה למטה הרגשתי את הרוח נושבת בשערי וריח עלה באפי-חופש.
המנהרה הייתה חשוכה אך הירידה לא הייתה נורא כל כך ונראה כי רובי, הגורה הקטנה נהנתה מאוד פני שלמרות חולשתה לא הפסיקה לצחקק בקולי קולות.

אט אט המנהרה התבהרה וחשפה קשתות של צבע על קירות המתכת, שבירת האור גרמה להן כמובן ורובי רק צחקקה יותר ויותר.

לבסוף נפלתי אל מחוץ מערכת האוורור ונפלתי על האדמה הקשה היישר אל מחוץ שטח האחוזה-בתוך ערמת זבל אבל זה זניח.
''את בסדר רובי?'' שאלתי כאשר הנחתי אותה ''שוב פעם! שוב פעם!'' היא צחקה בהנאה ''ילדים..'' נאנחתי בהקלה.

כולם היו שם-מגורים ועד בוגרים כל הפוקימונים השווים, שמתי לב שכל הגורים קפצו לעבר כמה מהמבוגרים שהחלו לבכות באושר 'אז הם הפרידו בין משפחות, חוסר פוקימוניות' חשבתי בעצבנות.
לאחר מעט זמן כולם התפזרו לכל הכיוונים והערים 'הם באמת הביאו איווים מכל רחבי העולם' חשבתי לעצמי בזעזוע שהבנתי את היקף הדבר.

נראה כי אפילו רובי נפגשה שוב עם הוריה וקיפצה על גבם בשמחה.
לאחר שכולם התפזרו הגיע גם תורינו ללכת ''אתם באים?'' שאלתי ''כן'' ענו ג'סי ורנדי הן רצו אליי והתחלנו ללכת צפונה.

''ג'ייס חכה!'' אמרה רנדי לפתע והביטה בסקרנות לנקודה כלשהי מאחורינו, סובבתי את ראשי והופתעתי לראות את האיווי בעל סרט הקטיפה השחור יושב לבדו עם אוזניים נפולות ומבט לרצפה ''היי, מה שמך ילד?'' שאלתי את האיווי כאשר התקרבתי אליו, הוא הסיט ממני את מבטו ואמר בלחש ''צ'ופר''.

''למה אתה לא הולך הביתה צ'ופר?'' שאלתי את האיווי הקטן ''כי אין לי בית'' הוא ענה ''מה כוונתך?'' שאלתי בחשש ''עברו שלושה חודשים מאז שנחטפתי, זה היה שהייתי בן חודש ומאז לא ראיתי את הוריי אני זוכר אותם רק במטושטש כי אז עוד הייתי ממש קטן-אני לא זוכר מהיכן באתי, אני בקושי זוכר איך הוריי נראו כל מה שאני זוכר הוא שאבי אמבריאון, אמי אספיאון ויש לי אחות תאומה עם סרט קטיפה ורוד על צווארה-אותה אני זוכר במדויק היינו משחקים כל הזמן יחד עד... שהופרדנו''
''הופרדתם?'' שאלתי בסקרנות ''כן, זוג ליפיאונים-מהמעוצה העליונה'' ''המועצה העליונה?!'' אמרתי בהפתעה ''כן.. הם חיפשו פוקימונים פוטנציאלים להיות חלק מהמועצה.. ונראה כי אחותי נולדה במיוחד בשביל זה... זה הרי ידוע שגורים שנלקחים על ידי המועצה העליונה-לעולם לא חוזרים הביתה'' אמר צ'ופר בכאב.

הבטתי בג'סי ורנדי ''מה נעשה?'' שאלתי כשהלכנו הצידה ''אני אומרת שניקח אותו איתנו, אני בטוחה שבשלב מסויים נעבור ליד מישהו שיזהה אותו!'' אמרה רנדי ''רנדי את יודעת איזו אחריות זאת לטפל בגור קטן כל כך? את, אתם מוכנים לזה?'' שאלה ג'סי בקול רציני, רנדי ואני הנהנו ללא היסוס.

''היי צ'ופר בו הנה'' קראה ג'סי רציני וצ'ופר התקדם אלינו בחשש ''לי קוראים רנדי, זה שפה הוא ג'ייס וזאת ג'סי, תתעלם ממנה היא לא יודעת להיות נחמדה'' אמרה אנדי בקול רך וצחקה שג'סי דפקה לה מרפק, צ'ופר חייך בביישנות ומיד נעמד לצד רנדי, נראה כי הרושם הראשוני שלו היה שעליו להיצמד לרנדי.


''טוב אז לאן עכשיו?'' שאלה רנדי ''בואו נמשיך במסלול הרגיל שלנו אוקיי?'' שאלתי בחיוך ''אוקיי'' כולם ענו בחיוב.

*לאחר ארבע שעות*

''אוקיי די! רנדי אני לא יכול ככה!'' אמרתי משתדל לא להתפרץ, צ'ופר היה על גבי ולעס את האוזן שלי בהנאה כמו שלעס אותה במשך כל השעה האחרונה ''הזהרתי אותכם'' אמרה ג'סי משועשעת.
''צ'ופר חמוד לך קצת לרנדי טוב?'' אמרתי ברכות ''ג..ג''יס'' אמרה רנדי בעצבנות למראי, משתדל לא לצחוק מהאוזן הנפוחה של רנדי ''ג'סי..'' התחלתי לומר ''בשום ואופן לא!'' אמרה ג'סי בחיוך.

''בבקשההה'' התחננתי, ג'סי הביטה בי ואז בצ'ופר ובעיניו הגדולות והתמימות ''רק הפעם! הבטחתם להיות אחראים עליו!'' אמרה ג'סי בריכוך ''קדימה צ'ופ' לך אל דודה ג'סי'' אמרתי בחיוך וצו'פר הקטן מיד קיפץ אל גבה של רנדי וזינק על אוזנה.

''חח תראו הוא נרגם'' גיחכה ג'סי למראה צ'ופר הקטן שנרדם כאשר אוזנה של ג'סי עדיין בפיו ''תני לי'' אמרה רנדי בצחקוק קל והורידה את צ'ופר ''נסחב בתורות?'' שאלה אותי רנדי ''אוקיי, אני ראשון'' הנהנתי ושמתי את צ'ופר על גבי.

''כל מה שידוע לנו על המשפחה של צ'ופר הוא שיש לו הורים-אמבריאון ואספיאון ואחות עם סרט קטיפה ורוד, בטח כמו של צ'ופר רק בצבע אחר'' אמרתי בהרהור ''אנחנו צריכים להתחיל לשאול פוקימונים אם ידוע להם על משפחת איוויים כזאת'' הוסיפה רנדי ''נכון'' השבתי בהרהור.
''מעניין מה הקטע עם המועצה העליונה..'' הוספתי מנצל את העובדה שצ'ופר ישן כדי לדבר על כך ''אתה צודק... מעניין מאיפה צ'ופר בא, המועצה לוקחת רק גורים מאזורים ספציפיים מאוד, אזורים שבהם הגורים יוצאים חזקים וטובים'' אמרה רנדי ''נכון..'' הרהרתי.

''טוב אני אומרת שנעצור לנוח ולאכול, חוץ מזה תראו איזה ירוק כאן אני בטוחה שיש פה פוקימונים צעירים שירצו לשחק עם צ'ופר-לא יזיק לו לשחק קצת'' אמרה ג'סי למראה האחו שמסביבינו ''אוקיי'' אמרנו והתיישבנו.

''צ'ופ, צ'ופר קום חמוד'' אמרה רנדי בעדינות והעירה את צ'ופר ''זמן לאכולף קח'' היא אמרה והושיטה לו כמה גרגירי יער שצ'ופר אכל בתאבון, לא עבר זמן רב וכמה פוקימונים קטנים וצעירים-אייפומים ניתרו מבין העצים היישר אל עבר צ'ופר וקראו לו לשחק עמם ''אל תתרחק!'' קראה אחריו רנדי לפני שנעלם מבין העצים ''ילדים.'' נאנחתי.

''היי תראו את זה'' אמרתי לפתע מעט בעצבנות ''מה?'' שאלו רנדי וג'סי, הבטתי על מפה קטה למטייל שהועמדה באמצע הדרך ונראה כי פנינו אל העיר פסטוריה, עיר שיש עלי שמועות-שמועות שזו היא העיר בה ממוקמות המועצה העליונה, העיר אליה נלקחים כל הגורים ומגודלים שם למטרות חברות במועצה ''איך נעבור שם? שמעתי שיש שומרים בכל הכניסות'' אמרה רנדי מודאגת ''נגיד שאנחנו בדיוק בדרך הביתה והם ייתנו לנו כמובן'' אמרתי בחיוך.
''אבל''
''אל תתנו לצ'ופר לגלות על כך''.

תמונת הפרק:

ספוילר

המועצה העליונה(קרדיט לי על הכנת התמונה):

פרק ממש טוב. נהנתי לקרוא.
נראה שיש לי אהבה רבה ללעיסת אוזניים!!!
יש כמה טעויות כתיב אבל זה בגלל הקלדה מהירה אז לא נורא

אכן! תינוק קטן ומגודל שכמותך די ללעוס אוזניים של אחרים זה לא מנומס!

מתי הפרק הבא?

שישי הבא כמובן חחח

אתם חושים שיש טעם להמשיך בסיפור? את השלושה הפרקים האחרונים רק צ'ופר קרא...

פורסם במקור על ידי Anime

אתם חושים שיש טעם להמשיך בסיפור? את השלושה הפרקים האחרונים רק צ'ופר קרא...

יש לך סיפור מדהים את לא תריכה להפסיק אותו, אני קראתי מאותו ועקבתי מאז ששיחררת את הפרק השני אני פשוט לא מגיב אף פעם XP

כן אבל חוץ מצ'ופר אף אחד לא מגיב וזה נותן הרגשה די רעה בעיקר שהסיפור ממש קרוב לסיום:\