נושא: מסע בעקבות הגאווה(סיפור)

אוקיי עכשיו אני קצת יותר רגועה אני יפרסם את הפרק מחר

וואו. לא אכזבת אותי. לדעתי ג'ייס יכול להתפתח לסילביאון ברגע שייחשפו עליו פרטים

לול רציתי להכניס אותו לסיפור, בפרק הזה ושאולי ג'ייס באמת יתפתח אליו ואז קלטתי שאין לי מושג איזה סוג הוא בכללxd

תודה רבה (: ורק שתדעו שיהיו לכם הפתעות רבות בהמשך^^
אשמח לתגובות נוספות וניחושים לגבי ההמשךd;

טיזר לפרק הבא:

ספוילר

החבורה מגיע לעמק פאסטוריה, שם על פי צ'רי-תאומתו של צ'ופר נמצאים הוריהם.
במהלך הפרק זהות ומטרתם של הצוות המוזר בעל השיער הורוד והבגדים הורודים נחשפים!
האווירה מתחילה להשתנות כאשר גיבורינו מגלים כמה וכמה פרטים מפתיעים!

פרק 16

ספוילר

הדרך עברה עלינו בדממה-כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות שלו-למה התכוונה צ'רי? איזו מלחמה תפרוץ? מה קורה כאן לכל הרוחות?! כל כך הרבה שאלות ללא תשובות.

נראה בינתיים שצ'ופר, כדרכו של גורים התאושש וחזר מיד ללעיסת האוזניים הרגילה שלו-הפעם את של ג'סי. ''תראו!'' קראתי לפתע-צ'רי צדקה עמק פסטוריה באמת לא היה רחוק, העמק נפרש תחתינו אך הוא לא היה אפילו קרוב למה שציפיתי לראות-הוא לא היה מלא מרבדים ירוקים ושדות פרחים, לא נשמעו צחקוקי גורים ושיחות פוקימונים-בעצם, לא נראה כי במקום הייתה נפש חיה והסיבה הייתה ברורה למדי-העמק היה מת-ואני מתכוון באופן מילולי.

נראה כי שרפה פרצה באזור-גלים על גלים של דשא חום, מקורזל ומפוצל, אפר וריח של מוות נראו בכל עבר, לא נראתה אפילו פיסה אחת ירוקה. העצים היו שרופים לחלוטין ונראה כי השמים מעל העמק אפורים מהרגיל. התחלנו ללכת במורד העמק, כל כמה צעדים שלנו נשמע קול ענף שבור מתפצח תחת רגלינו-העמק היה הרוס וברור כי שום נפש חיה לא הייתה יכולה לברוח ממנו. ''צ'ופר?'' שאלה ג'סי משהפרחח הפסיק ללעוס את אוזנה. ''זה..הבית'' אמר צ'ופר כנזכר-''אני זוכר את המקום הזה!'' אמר צ'ופר וירד מיד מגבה של ג'סי, ברגע אחד נראה היה שצ'ופר חזר להיות אותו איווי סגור שהיה בפעם הראשונה שפגשתי אותו-אוזניו וזנבו נשמטו ומבט עצוב חדר לעיניו. צ'ופר רץ ממקום למקום במלמולי ''זה איפה שהיינו אוכלים, זה איפה שהיינו משחקים, זה איפה ש..''. ואז צ'ופר צרח. הוא צרח וצרח עד שכולנו קפצנו מהמקום והיינו מוכנים לתקוף כל אויב-אך זו לא הייתה הסיבה לצרחה-זו הייתה צרחה של כאב בנפש, של אובדן.

כאשר התקרבנו לצ'ופר שמנו לב שהוא עומד בפתח מערה קטנה. בטני אחזה בחילה כאשר ראיתי את גורם צרחתו של צ'ופר-פנים המערה היה מושחת מהשרפה-פחם, אבק וקירות אבן דהויים אך הדבר המזעזע מכל היה ה ששכב במרכז המערה-שני פוקימונים מחובקים זה בזרועות של זה. אמבריאון ואספיאון. זוג הפוקימונים היו נראים ללא כל פצע בגופם, אך לא הצלחתי להרגיש טיפת אנרגיה מהם.
''א..אמא?..א..בא?'' מלמל צ'ופר בבעתה. ''אולי לא..'' אמרה ג'סי והסיטה את ראשה. כמה דקות עברו בדמוייה כאשר צ'ופר מתייפח בשקט. לבסוף הייתה זו ג'סי שהזיזה בעדינות את הגור מפתח המערה. ''צ'ופר. א..אני יודעת שזה לעולם לא יחליף אותם, ולעולם לא נוכל או נרצה לתפוס את מקום הורייך בלב שלך אבל.. אחרי כל הזמן הזה שעברנו יחד, אחרי כל המסעות אנחנו כמו משפחה אה..-'' התחילה רנדי לומר לצ'ופר בעדינות אך נקטעה על ידי צ'ופר, דמעות פרצו מכל עיניו כאשר הוא צעק ''אמא! אבא!'' וקפץ עליי ועל רנדי.

הוא נשען על בטן שנינו ובכה, ובכה עד שפרוותינו הייתה ספוגה דמעות. לבסוף-שלא היה יכול עוד לבכות הוא הביט בי בעיניים צלולות ובוהקות מדמעות ואמר מילה ששינתה לנצח את חיי-''אבא''. לאחר מכן הוא הביט גם ברנדי ואמר לה בקול חלוש ''אמא''. ואז הבנו ששמות ה- ''אמא, אבא'' שצרח צ'ופר רגע לפני שבכה על פרוותינו, לא היו מכוונות להוריו המנוחים-אלה אלינו. ''אה..צ'ופר מה..?'' התחלתי לומר אך רנדי הסתה אותי. שמתי לב שעניה של רנדי משתנות-הן הפכו להיות רכות יותר, ובעלות מבט אמין ומתוק ''זה נכון, אנחנו נהיה מה שתרצה-מעתה והלאה אתה הגור שלי, שלי ושל ג'ייס''. המשפט המפתיע גרם לי להסמיק מיד, ללא כל אפשרות להסוות זאת. באותו בוקר חפרנו בורות וקברנו את הוריו של צ'ופר, חרטנו על אבנים ''אם תאמיני בי, אני אאמין בך'' מפני שהם האמינו זה בזה עד הרגע האחרון-הם נותרו זה לצד זה ולא נפרדו.
עוד דבר קרה באותו יום-הפכתי לאב, אב לאיווי כמו שאני הייתי ביום ההוא-שיצאתי למסע שלי.
היום עבר די מהר, הצלחנו להתקדם יחסית מהר וגם צ'ופר היה במצב רוח מרומם ודילג באושר בינינו. גם אני ורנדי היינו במצב רוח די מרומם והלכנו זה לצד זה, שנינו מסמיקים ומחייכים באותו זמן. אוי כמה שהחיוך הזה נמחק מהר.

נראה כי אני פשוט לא יכול להתרחק מצרות, תוך זמן קצר מיד נשמעה זעקה-זעקה של פוקימונים. התחלנו לרוץ בשיא הכח לכיוון הזעקה, ואני חייב לומר שלא הפתיע אותי לראות את מה שראו עיניי- פוקימונים מיער שלם, מתאספים וזועקים יחד כאשר היער שמאחוריהם מתכלה ונשרף, היו שם פוקימונים מכל הסוגים-טאדיורסה, אורסארנג, בידרילים, זיגזגונים, דירלינגים, פוינטות, שלוסים ומה לא. מלפניהם נצבו כעשרה אנשים די מוכרים, אם כי אני בטוח שמעולם לא ראיתי אותם. ''ג'ייס! זה הם!'' הזדעקה לפתע ג'סי ''מה..מי?'' שאלתי כמנסה להיזכר ''תראה את הלבוש והשיער! שניהם ורודים. אתה לא זוכר? את היום ההוא בדרך לג'ובלייף?'' ''כן! עכשיו אני נזכר!'' השבתי מיד ''מה?'' שאלה רנדי בסקרנות ואז סיפרנו לה הכל-על האנשים המוזרים שדיברו על שאיבת כח מפוקימונים בדרך לג'ובלייף.
''אפשר לעשות את זה בדרך הקשה או בדרך הקלה'' אמר אחד מהאנשים לפוקימונים שבידו מכשיר מוזר, היה לו מן מד מוזר כזה בצד וקנה שנראה כמו דבר יונק מקדימה. שאף אחד מהפוקימונים לא זז ממקומו נאנח האיש עם המכשיר והתקרב לבאנירי קטנה ולבאדו שהיו קרובים אליו, הוא הרים את הבאנירי כאשר הוא מחזיק אותה רק מהאוזן השמאלית וגורם לה לכאב ופאניקה נוראית, האיש הצמיד את קנה המכשיר לבטנה של הבאנירי, מיד המכשיר הבהב והמד החל לעלות אט אט בזמן שהבאנירי צורחת, כאילו המד מודד את סבל הייסורים שלה. לבסוף האיש עזב את הבאנירי ונתן לה ליפול על הקרקע- לא יכולתי לחוש טיפת אנרגיה ממנה-בדיוק כמו עם ההורים של צ'ופר.

''חייבים לעזור להם!'' מלמלה מיד רנדי ללא כל שמץ של פחד ''נכון'' הסכמנו מיד. ''צ'ופר! אתה תישאר כאן טוב?'' ''אבל אבא..'' התחיל צ'ופר להתווכח ''צ'ופר! זה לא משחק!'' הגבתי מיד משתדל לא להרים את הקול, צ'ופר קלט את הרמז והלך להסתתר מאחוריי שיח שהיה באזור. ''צריך לקחת את המכשיר המוזר הזה'' אמרה ג'סי בריכוז ''נכון'' השבתי.
''ג'סי את תחפי עליי בזמן שאני אקח את המכשיר'' הורתי לג'סי ''אהמ'' ככיחה רנדי בגרונה ''רנדי, באמת זה מסוכן מידי!'' התחלתי להגיב, ''או שאני באה או שבכלל לא עושים את זה'' אמרה רנדי בהרמת גבה, בנות.. לכו תבינו אותם.
'בסדר'' אמרתי באנחה ''רנדי תחטוף את המכשיר בזמן שאני יפיל את האיש שמחזיק אותו וג'סי תחפה עלינו'' ''יופי'' השיבה רנדי בצחקוק קל.
''בשלוש'' התחילה ג'סי לספור ''אחת...שתים..שלוש!'' היא צעקה ושלושתינו יצאנו לדרך, לא עבר הרבה זמן עד שהגעתי לרגלו של האיש המופתע, מיד פתחתי את פי ונשכתי. האיש החל לזעוק בכאב כמו ילד קטן שנפל. ''אוו! אח! אח! תעזוב אותי פוקימון פרא שכמוך! משוגע! הצילו!''. בזמן הזעקות החליק המכשיר מידו ורנדי מיד חטפה אותו והחלה לרוץ, ''רנדי!'' צעקה ג'סי ודחפה אותה בדיוק ברגע כדי שלא תיפגע ממתקפה של פוקימון לא מזוהה.

היו שם שלושה כאלה, נראה כי האנשים החלו להתעצבן והוציאו מהפוקדורים שלהם פוקימונים-שלושה פוקימונים זהים. הרפתי מרגלו של האיש ונסוגתי אל ג'סי ורנדי, האיש שנשכתי את רגלו נראה מעוצבן ושלף גם הוא פוקדור, הוא הוציא פוקימון דומה לשלושה האחרים אך גם שונה. שלושת הפוקימונים היו ירוקים וקטנים אך בעלי מבט אפל לא פחות מחברם הרביעי-הגדול יותר. היה להם מן ציצית ירוקה על הראש ובטן אדומה. הפוקימון הרביעי, שהוציא האיש שנשכתי נראה מאיים בהרבה. הוא היה בגובה שנים וחצי מטרים לפחות הוא היה נראה כמו גרסא מוגדלת של השלושה האחרים רק שלו היו הרבה יותר ציציות ובטן כחולה. ''מי..מי אתם?'' שאלה ג'סי ''אני טיירניטר ואלו לארביטרים'' השיב הפוקימון הענק בקול עמוק ומלא חוכמה. ''טיירניטר! קרן על עכשיו בו נגמור עם זה!'' אמר האיש הפצוע בעצבנות ''רגע! בוא נעשה עסקה!'' צעקתי לטיירניטר שבדיוק התחיל לטעון את הקרן ''אם לפחות אחד מהחברים שלי, כולל אני יצא מכאן ללא שום פציעה ברבע שעה הבאה'' אתה תגלה לנו מה המטרה שלכם!'' צעקתי. הטיירניטר עצר לרגע והחל לצחוק בקול רם ''עשינו עסק ילד, אבל אני לא חושב שתצא מכאן חי'' הוא אמר ושוב החל לטעון קרן על ''ג'ייס! מה אתה עושה!'' לחשה רנדי ''אל תדאגי'' לחשתי חזרה, כבר לא בטוח בתוכנית של עצמי. ''תברחו ברגע שהוא ירה לכל הכיוונים'' הורתי.

הטיירניטר טען את הקרן וטען, השניות עברו כמו דקות והדקות עברו כמו שעות, לבסוף לאחר רגע שנדמה כנצח הוא ירה. זו הייתה קרן עוצמתית מאין כמוהה ובקושי ויכולתי להביט בה מרוב בוהק-או, כמה שייחלתי להיות חזק כמו הטיירניטר הזה. התחלתי לרוץ קדימה בזמן שרנדי רצה שמאלה וג'סי ימינה, ההתקפה אולי לא פגעה בי ישירות אך גל ההדף שלה העיף אותי בחוזקה קדימה כאשר אני נוחת על פרצופי, הטיירניטר צחק ''להיות או לא להיות זאת השאלה, במקרה שלכם אני משאר שהתשובה תהיה לא להיות'' גיחך הטיירניטר. ''וזאת שעתכם למות-לילה טוב, להפרד הוא יגון כה מתוק, עד כי אומר לילה טוב למחרת היום'' הוסיף הטיירניטר בחיוך שלפתע הבנתי, ''אתה אוהב את המחזות של הוטהוט שייקספיר!'' אמרתי בצעקה בכדי שטיירניטר ישמע ''אכן! נקראתי על שמו- הרי שמי הוא שייקספיר!'' אמר הטיירניטר בנימת כבוד והערכה עצמית. ''אני אוהב את הוטהוט שייקספיר! תמיד חשבתי שהוא המחזאי והסופר הטוב בעולם!'' אמרתי ביריאת כבוד מזוייפת ''אותך-אני מחבב, כמה חבל שעליי להרוג אותך'' אמר שייקספיר בנימה מהולה בעצב ''היית יכול להיות חבר מעולה לשיחה בין שני פוקימונים מתורבתים, לא כמו אלו שחושבים שהוטהוט שייקספיר היה בכלל איזה וורמפל מדופלם!'' הוסיף הטיירניטר בזעם, החלטתי לרכוב על הגל ''ואלו משפטים יש לו! אני לא יכול שלא להפסיק לצוטט אותו!'', בו בזמן אותתי לרנדי ולג'סי לנצל את הסחת הדעת, ''אתה צודק!'' אמר הטיירניטר בקול גאה וגדול. בינתיים שמתי לב כי רנדי וג'סי ניגשו לבאדו אשר היה על יד הבאנירי ושוחחו בשקט על משהו, באדו הנהן והחל להתגנב יחד עם ג'סי ורנדי מאחוריי טיירניטר אל עבר שלושת הלארביטרים שחיכו לרגע הנכון לתקוף, ליבי כמעט עצר כאשר שלושת הלארביטרים זינקו בטפרים שלופים על חבריי, אך באופן כמעט מיידי באדו שיחרר אבקה כחולה כלשהי מראשו, ראיתי שג'סי ורנדי עוצרות את הנשימה, שלושת הלארביטרים נפלו לשינה עמוקה.

נראה היה שטאיירניטר היה שקוע כל כך בשיחה ובהערצה להוטהוט שייקספיר עד שבכלל לא שם לב למתרחש. ''מה המשפט האהוב עלייך שלו?'' שאל טיירניטר בהתהלבות, באותו רגע הודתי לראשונה על החפירות של אחותי על הוטהוט שייקספיר ''כל העולם במה, וכל פוקיוניו ושוכניו שחקנים הם; יש להם את כניסותיהם ואת יציאותיהם, ופוקימון אחד משחק תפקידים רבים'' צוטטתי את אחד המשפטים האהובים על מאיה ''הו! זה אכן משפט גאוני!'' צעק טיירניטר קורן כולו מאושר, בו בזמן החלו ג'סי ורנדי לכרוך גפן סביב רגליו של טיירניטר וסימנו לי להעסיק אותו, הן כמעט סיימו לכרוך את החבלים אך נראה שהבטתי יותר מידי זמן לכיוון רגליו של טיירניטר שהביט למטה וראה מה הן עושות, טיירניטר זעם ורקע ברגליו בכדי להשתחרר מהגפנים ובו בזמן מטלטל באוויר את ג'סי ורנדי אשר אחזו בגפן ''תשחררו!'' צעקתי להן והן עזבו מיד עפות על הרצפה. הרגשתי זעם גואה בי על טיירניטר שגרם לנו כל כך הרבה צרות-ובכלל על האנשים האלו שהזיקו לכל כך הרבה פוקימונים, לפתע התחלתי לרוץ במהירות שלא רצתי בא אי פעם ודחפתי את טיירניטר לאחור, למרות גודלו טיירניטר נפל ארצה ''ג'ייס! זו הייתה התקפה מהירה!'' צעקה רנדי בשמחה, שייקספיר החל להתרומם והתכונן כבר לתקוף שוב ''שייקספיר עצור! ניצחנו בהתערבות!'' צעקתי מיד שהבחנתי בחלוף הזמן ''על מה אתה מדבר?'' השתומם שייקספיר שבדיוק עמד לתקוף ''שלושתם נפגעתם בקרן הראשונה'' הוא הוסיף ''אבל ישנו חבר רביעי! צ'ופר צא לכאן!'' צעקתי והבטתי לכיוון השיח, מן השיח יצא בחשש צ'ופר-עיניו של טיירניטר רשפו אך הוא הרגיע את עצמו ''הפעם הצלחת להערים עליי ואין דבר שאני מעריך יותר מחוכמה, ולכן אקיים את חלקי בעסקה ''בני האנוש האלו הם חלק מצוות ארגמן.'' התחיל טיירניטר להסביר ''צוות ארגמן?'' שאלנו יחד בתמיהה ''כן, אל תטעו לגביהם-הם חזקים משהם נראים ונחושים במטרתם. הם חושבים שהפוקימונים הם דבר נוראי שמזהם את העולם ולכן הם מתכננים לפרוץ במלחמה-בני האדם נגד הפוקימונים. מאמנים והפוקימונים שלם עצמם יילחמו אחד נגד השני וכל הפוקימונים יוגלו או יושמדו, חוץ מאלו מאיתנו שעבדו עם ארגמן כל אותה הדרך.'' שייקספיר לקח נשימה עמוקה והמשיך ''יש להם מכונה אשר צורכת אנרגיית חיים של פוקימונים והיא מסוגלת להשמיד אזורים נרחבים-להחריב אותם ולעלות אותם בלהבות בלחיצת כפתור אחת, אך היא צורכת אנרגייה רבה. אנחנו בדרכינו עכשיו לאזור עמק גרין-אחד האזורים הגדולים והפראיים ביותר אשר נותרו ובו חיים מספר הרב ביותר של פוקימונים-ויתר על כן, ראש המועצה העליונה. הצוות כבר הבין הכל על עניין המועצה אשר הפוקימונים כפופים לה. הצוות יפתח במלחמה נגד עמק גרין ואיתו תיפול גם המועצה. אך זכור דבר אחד איווי אפור-היום ניצחת בקרב של חוכמה, אך זה לא יקרה שנית ופעם הבאה לא אפול''. ואז הוא נעלם בעננת עשן ויחד איתו כל צוות ארגמן.

שקט שרר במקום בזמן שכולם עיכלו את מה ששמעו ''מה נעשה?'' שאלה רנדי בחשש ''אין בררה!'' עניתי מבלי לחשוב ''צריך לצאת למלחמה'' הוספתי. ''אבל מי.. הפוקימונים בעמק לא יהיו מוכנים! והם יהיו בנחיתות מספרית!'' הזדעקה ג'סי ''לא אם אנחנו נביא תגבורת-אסור לתת לצוות ארגמן לנצח!'' אמרתי בזעם. קול צעדים מדדה נשמע מאחוריינו, הסתובבנו וראינו שמחבורת הפוקימונים החיים ביער דידה לעברינו אגרון זקן ''אם כך-אתה אומר שעלינו להקים צבא ולתגבר את העמק?'' הוא שאל ''אם לא נעשה כך גורל כל הפוקימונים ייחרץ'' השבתי ''אז הוחלט-זה היה רעיון שלך כך שעלייך להיות ראש הצבא ולהוביל אותנו, לאסוף פוקימונים בכל מקום שבו תעבור ולהוביל את הצבא לעמק גרין ושם ננצח את צוות ארגמן.'' אמר האגרון הזקן, נסוגתי לאחור ''אני..? מצביא? אני.. אני לא יודע'' התחלתי לגמגם ''כולנו נוביל את הצבא הזה, לא ניתן לפוקימונים ליפול'' אמרה ג'סי במקומי ''וכך יהיה'' אמר אגרון והנהן.

''ואפשר לשאול לשמותיהם של המצביאים?'' שאל האגרון ''אני רנדי, זה ג'ייס וזאת ג'סי'' הציגה רנדי ''ומי זה?'' שאל אגרון והביט בחיבה על צ'ופר ''זה צ'ופר, הוא ה..בן שלי ושל ג'ייס'' אמרה רנגי בחיוך והביטה לעברי.

ולפני שבכלל הבנתי מה קורה מצאתי את עצמי הולך כרגיל בשורה בדרכים לצד רנדי ג'סי וצ'ופר-אך זה לא היה כרגיל מפני שעשרות פוקימונים מן היער צעדו במרץ בעקבותינו.

פוקימונים שהופיעו בפרק:

מז''א ''לא אמור'' 9:

צ'אריזרד כן יכול ללמוד fly במשחקים.

בנוגע לפרק, ממש יפה. עצוב שההורים של צ'ופר מצים אבל הוא מצא משפחה חדשה לפחות.
אהבתי.

יש לי רק עוד ממש טיפונתת פרקים וכבר כל הרעיון בראש שלי אז אני רק יסיים את זה
חוץ מזה אני לא אהיה פעילה בכלל ואפרוש ישר עם הסיום><'

''ג'ייס, אנחנו הולכים כבר שלושה ימים ושלושה לילות בלי הפסקה. אף אחד לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן'' לחשה לי רנדי קלושות, מותשת מן ההליכה הארוכה. לא רציתי להודות בזה אבל היא צדקה-אפילו צ'ופר הקטן לא ישן בכלל. בדיוק עברנו בקרחת יער-היא הייתה מוקפת חומת עצי פרי גדולה כך שאף אחד לא ייראה אותנו ''אוקיי כולם! בואו נעצור ללילה'' הכרזתי, בשנייה שכולם שמעו אותי הם התמוטטו על הקרקע, מותשים ואם כמה שקשה לי להודות בזה גם אני. באותו לילה היה לי קשה להרדם-שום קול לא נשמע, כולם נרדמו בהזדמנות הראשונה אבל אני לא הצלחתי להירדם- פחדים החלו לתקוף אותי, כל עוד המשכנו ללכת ללא הפסקה לא היה זמן לפחדים האלה להגיע לראשי, אבל עכשיו-הרגשתי שהם מכרסמים אותי מבפנים. אין לנו שום תוכנית, לצבא ארגמן יש הרבה יותר חיילים ממה שלנו יש, כולם היו באפיסת כוחות ומצב הרוח שלהם היה נמוך-משהו צריך להעשות אחרי הכל איך נביס את צוות ארגמן אם... ואז זה הגיע, הרעיון איך לשפר את מצב רוחם של כולם, חשתי איך הפחדים מרפים ממני בתוך שניות, חיוך עלה על פניי וכך נרדמתי.

בוקר, אור. כאשר פקחתי את עיניי גיליתי כי הייתי האחרון לקום ושכולם כבר מתכוננים לצאת ''חכו! עצרו הכל!'' צעקתי ונראה לי גרמתי לכמה גורים להתקף לב. ''אה? מה?'' נשמעו קולות סקרניים מהצבא ''עקפנו כבר בהרבה את צבא ארגמן-את היום הזה אני רוצה להקדיש לנושא קצת יותר מעניין-בחירת שם לצבא שלנו והכנת דגלים!'' מיהרתי לומר בהתלהבות, תחילה אף אחד לא הגיב-התחלתי לחשוב שהרעיון שלי טיפשי שלפתע הגורים הקטנים החלו להריע בהתלהבות וישר אחריהם גם המבוגרים והקשישים שבחבורה, התרגשות אחזה בי בזמן שרנדי נעמדה לצדי ועיניה בורקות מהתלהבות ''אם כך בואו נערוך תחרות'' הכריזה רנדי ''כל מי שיש לו רעיון לשם, שיכתוב אותו על עלה וייתן לנו אותו, אנחנו נקריא את כל השמות ונעשה הצבעה-יש לכם עד הצהריים'' הוסיפה רנדי בשמחה. יכולתי לחוש בזה-כיצד עיניהם העייפות של החיילים הופכות בורקות יותר ויותר, יכולתי להרגיש את ההתלהבות בלבם.

עד מהרה היו לנו כבר כמה וכמה הצעות לשמות, לקראת הצהריים כולם התכנסו שוב כאשר לידי ערמת עלים מקופלים. ''אוקיי, אלה השמות שהצעתם. אני יקרא את כולם עכשיו ואז תהיה הצבעה'' הודעתי. לקחתי את העלה הראשון ופתחתי אותו ''צבא כוכב!'' הקראתי והנחתי את העלה בצד, שלוש עלים נותרו. לקחתי את העלה הבא וצמרמורת עברה בגופי שהקראתי את השם ''צבא האוזניים...'' אמרתי שניסיתי להישמע מתלהב, למה הייתה לי הרגשה שאני יודע מי כתב את השם הזה? מבטי זז הצידה לכיוון צ'ופר שישב גאה בשם שכתב, לא יכולתי שלא לגחך. התנערתי מן ההרגשה הזאת ולקחתי את העלה הבא והקראתי את השם ''צבא העמק!, זהו זה-העלה האחרון פתחתי אותו בזהירות והקראתי את השם ''צבא השלום!'', לפתע הרגשתי כאילו ניצוצות עפים במוחי וצעקתי ''רק רגע! יש לי עוד שם אחד להציע'', לקחתי נשימה עמוקה ''צבא עמק השלום!'' צעקתי את השם למשמע השם נשמעו הרבה לחשושים בין הפוקימונים. ג'סי לקחה פיקוד וצעקה ''ועכשיו-כל אחג לקחת עלה, לכתוב עליו את השם שאתם רוצים ולהכניס אותו לתוך גזע העץ החלול שנמצא ליד עץ האורן''. בשעה הבאה כל אחד ואחד מהפוקימונים כתב על על את השם אליו הוא מצביע, קיפל אותו והניח אותו בגזע העץ-חמש מאות פתקים בסך הכל, לחמש מאות פוקימונים. זאת הייתה ג'סי שנבחרה לספור את הקולות, זאת הייתה שעה מורטת עצבים אך בסופה ג'סי כינסה את כולנו והכריזה ''הקולות נספרו והשם נבחר!. השם הזוכה עם ארבע מאות תשעים ותשעה קולות הוא.... צבא עמק השלום! לעומת ''צבא האוזניים'' עם קול אחד!'', הבטתי הצידה, צ'ופר נראה מעט מאוכזב אך עדיין נרגש מאוד-חיוך עלה על שפתיי-אחרי הכל זה הוא בני.
''ועכשיו! לתחרות הדגלים..'' התחלתי לומר אך לפתע פוקימון סוס קטן, גור או שמוטב לומר סייח בעל להבות במקום רעמה וזנב צעד קדימה ''אנחנו, צבא עמק השלום כבר הכנו את הדגל'', הוא זז הצידה וחשף שני אוסארינגים בוגרים מחזיקים דגל גדול (תמונה בסוף הפרק) ''הצבע הכחול מסמל כבוד. הירוק הוא לשם המקום עליו אנחנו מגנים-עמק גרין (גרין (green)=ירוק באנגלית). והחשוב מכולם-כפי שבטח ניחשתם הוא החלק האחרון-אוזניי האיווי האפורות, העיניים והריבוע האפור מייצגים אותך ג'ייס, המצביא האמיץ ביותר שהעולם ראה'' אמר פוינטה ופנה לכיווני ''הריבוע הורוד מייצג אותך רנדי'' אמר פוינטה ופנה אל עבר רנדי ''המצביאה טובת הלב'', ''ולבסוף-הריבוע השחור מייצג אותך ג'סי'' אמר פוינטה ופנה לעבר ג'סי ''המצביאה בעלת רוח הלחימה הבלתי ניתנת לשבירה''.
ליבי פעם בחוזקה ואני די בטוח שגם רנדי וג'סי חשו באותה הרגשה, 'המצביא האמיץ ביותר שהעולם ראה...' מילות הפוינטה, לא!-מילות הצבא, הדהדו בראשי וגרמו לי להסמיק כמו מג'יקארפ ביישן. עד אותו ערב הכנו כשישה דגלים ענקיים, הצבא אפילו התעקש לצייר את הדגלים האלה על הגב שלי, של רנדי וג'סי, והם כתבו לכולם על המצח-כולל אני ''לעולם לא אכנע ללא קרב'' בכתב שחור מעוטר, הגורים והסייחים התלהבו מהקטע של הכתיבה על המצח כך שהם הכינו עוד צבעי פנים מפירות צבעוניים וציירו פסי מלחמה על הלחיים-זאת הייתה הפעם הראשונה מאז שיצאנו לדרך שהרגשתי שמחת חיים, אהבה, תקווה-רגשות כל כך חמים ואוהבים מהצבא.
בבוקר של היום אחרי יצאנו חזרה לדרכנו-כאשר דגלים לראשנו ועל גופנו, והסיסמא ''לעולם לא אכנע ללא קרב'' על מצחנו, רק עוד יומיים של הליכה ואנחנו בעמק גרין...

הדגל של צבא עמק השלום(קרדיט לי):

נשארו כאן אנשים שקראו תסיפור הזה?
רוצים שאמשיך אותו?