נושא: Project Life

Project Life

יש אישור

רקע:

“I don't want whatever I want. Nobody does. Not really. What kind of fun would it be if I just got everything I ever wanted just like that, and it didn't mean anything? What then?”
― Neil Gaiman, Coraline

"גבירותי ורבותי, קבלו בבקשה את האדם שגרם לכל זה להיות אפשרי, קאזומי נארה" אמר המארח שעד עכשיו העביר את כל האירוע. כמה שניות לאחר מכן עלה אל הבמה הגדולה אדם אסייתי נמוך קומה הלבוש בג'ינס פשוט וחולצת T עם תמונה של דמות אנימה. לחשושים רבים החלו ברגע שעמד בקדמת הבמה.
"אחת שתיים, אחת שתיים, בדיקה, בדיקה" אמר קאזומי וחיוך קטן עלה על פניו. "אני מניח שכולכם יודעים למה התכנסנו כאן בערב זה. בתור המתכנת הראשי, אני מכריז על משחק המציאות המדומה הראשון אי פעם. אחרי שנים של דיבורים, בעוד שנתיים מהיום, שבע מאות שלושים יום אם תרצו, PROJECT LIFE יוצא לציבור".
שבע מאות ועשרים יום מאוחר יותר, אולפן אירוח כלשהו:
המצלמה התמקדה באישה בלונדינית בתחילת שנות העשרים לחייה, לאחר כמה שניות ארוכות היא החלה לדבר: "איתי נמצא האדם המפורסם ביותר בעולם בשנים האחרונות, האדם ששבר את גבולות המציאות והמציא את המשחק המושלם ביותר עד כה, קאזומי נארה. קאזומי, במשך השנתיים האחרונות PROJECT LIFE היה לסוד אחד גדול בלי הדלפות, בלי מידע, בלי כלום. האם היום, עשרה ימים לפני הפתיחה של השרת, תענה לנו על השאלות?". המצלמה התרחקה מהאישה ועברה לאדם אסייתי, "לא" אמר קאזומי בקול רציני ואז המשיך: "PL אינו דומה לשאר המשחקים שיצאו עד היום, החברה לא הולכת לפרסם שום מידע שנוגע לתוכן המשחק. אם לומר את האמת, גם לי אין את כל המידע. אתם, השחקנים, הם אלה שבוחרים אם לפרסם את המידע שגילתם או לשמור אותו לעצמכם. אתם אלה שתבחרו אם להכין מפות באזורים חדשים או לחסום את הכניסה בשביל שרק אתם תוכלו להיכנס".


Project Life :

“When I was growing up I always wanted to be someone. Now I realize I should have been more specific.”
― Lily Tomlin

בPL אתם תשחקו דמות שחיה בימי הביניים. כמו בהרבה משחקים אחרים תצטרכו לבחור לדמות שלכם שם ומראה. במשחק תגלו אזורים חדשים, תלחמו במפלצות ותבצעו משימות.
בתור שחקנים אתם אלה שתבנו את הדמות שלכם מאפס. במשחקי התפקידים (RPG, לא חת''מ...) הרגילים אתה פותח שחקן וברמה מסוימת משנה מקצוע ללוחם, גנב, קוסם וכו'... כאן זה לא עובד ככה, במקום המקצועות הבסיסים תוכלו ללמוד סקילים שיהיו במקומם (נפחות, סייף, שליטה בקסם ועוד) המטרה שלכם זה לבנות מקצוע (CLASS) ייחודי שיהיה רק לכם. איך תעשו את זה? בעזרת הרבה דימיון. אם תלמדו סקילים שונים ותוכלו לשלב אותם בדרך הגיונית תהיה לכם האפשרות להפוך למקצוע.


העולם האמיתי:

Knowledge is power.
Sir Francis Bacon, Religious Meditations, Of Heresies, 1597

במשחק אתה משחק במשחק שבו אתה משחק בעוד משחק (זה בסדר גם אני התבלבלתי), למרות זאת, לעולם האמיתי יש חלק חשוב במשחק. כמו שנאמר ברקע, המידע שאני נותן לכם לפני תחילת המשחק שואף לאפס. עכשיו נשאלת השאלה "איך נשיג מידע?" כאן נכנס העולם האמיתי למשחק. את המידע תוכלו לגלות דרך המשחק או לחפש באינטרנט בדיוק כמו שאתם עושים שאתם נתקעים במשחק רגיל.
אסור לשכוח שגם לדמות שלכם יש חיים שיותאמו לכל אחד ממכם דרך הרקע שתכתבו בטופס. אל תזניחו ת'ילדים!

עלילה:

“When we read a story, we inhabit it. The covers of the book are like a roof and four walls. What is to happen next will take place within the four walls of the story. And this is possible because the story's voice makes everything its own.”
― John Berger, Keeping a Rendezvous

איך משחק שידוע עליו כל כך קצת הצליח לגרום לכל העולם מהקטן לגדול, מהצעיר לזקן, מהעני לעשיר, לחכות לו כל כך? התשובה היא פשוטה, פרס, פרס שאי אפשר לעמוד בפניו. בסוף המשחק יתקיים טורניר שהמנצח בו יזכה למשאלה אחת. לכל אחד בעולם יש משהו שהוא רוצה יותר מכל, כסף, כוח, פרסום, נשים. לא חסר טקאשי הבטיח למנצח הגדול משאלה אחת.
השאלה היא,
מה תרצו להגשים ?

שאר הירקות:
-ככל שתגלו יותר מידע יהיה יותר קשה לזכור את הכל. כל קטע בעמוד הראשי שיהיה לידו את הסימן V זה מידע שפתוח לשאר הדמויות.
-כאשר אחד מהשחקנים יצליח להשיג מקצוע הוא יקבל בפרטי הודעה עם הסקילים היחודיים למקצוע שלו.
-נרצחתם בדם קר בPL? לא תוכלו להיכנס למשחק למשך 5 תגובות. כן, אתם תתקעו בעולם האמיתי למשך 5 תגובות.
-במשחק, העלילה היא פרט שולי, כל אחד ממכם יבנה לעצמו עלילה דרך המשימות שהוא יבחר. לכל אחד ממכם תהיה עלילה ייחודית.
-יתווסף בהמשך עוד...


טופס הרשמה:
שם בפורום:
שם בעולם האמיתי: לא ישראלי
שם במשחק: ...
מין בעולם האמיתי: זכר או נקבה
מין במשחק: זכר או נקבה( יכול להיות שונה מהעולם האמיתי)
גיל:16
מראה בעולם האמיתי: ספרייט, תיאור, מה שאתם רוצים ~
מראה במשחק: אתם יכולים להכין מראה חדש ואתם יכולים להשתמש במראה של העולם האמיתי ~
רקע: ברקע אתם תכתבו איך השגתם את המשחק, ותפרטו על החיים שלכם עד כה. להשקיע.
גזע במשחק: במשחק יש שלושה גזעים עיקריים, לכל אחד יתרונות וחסרונות:
בני האדם, הדמות המאוזנת ביותר.
אלפים, מהירים אך חלשים.
גמדים, חזקים אך איטיים.
בקשות פלופים ושאר הפלאפים:

חוקים:
1. החוקים של הפורום
2.להקשיב לי אני השה''מ בלהבלהבלה
3.' ' למחשבות " " לדיבור
4. להנות וכל החרטא הזה ):

לא להגיב

רשומים 1-4
1.
שם בפורום: LordAbizi

ספוילר

שם בעולם האמיתי: צ'ארלס זי בריטניה
שם במשחק: מליפאן אביזי
מין בעולם האמיתי: זכר
מין במשחק: זכר
גיל:16
מראה בעולם האמיתי: תמונת BANNEDSTORY שהכנתי לפני טריליארד שנים:
מראה במשחק: הפעם התיאור הסטנדרטי שאני משתמש בו בכל מקום: גובה ממוצע, שער חום קצר ושטוח (כשבקצר יש בערך אותה מידת עמימות כמו במונח "קצר" כשהוא מתייחס לתספורת צבאית), עיניים חומות, זקן קצר. לובש סנדלים, מכנסיים אפורות עם חגורה ירוקה כהה, וחולצה עם שרוולים מאוד קצרים בצבע ירוק שהוא מעט בהיר יותר מזה של החגורה.
רקע:
צ'ארלס מגדיר את עצמו כבן אדם המשעמם ביותר עלי אדמות. הוא נהג לשחק במשחקים רבים זמן מה, אלא שהם החלו להתקדם בקצב שהיה גדול מדי עבורו, ומאז צ'ארלס מגדיר את עצמו כאדם שלא עושה שום דבר זמן הפנוי שלו. צ'ארלס גם אינו מעורב כל כך בסביבתו, ונוהג להתרחק מארועים המוניים. הוא שומר על קשר עם קבוצה מצומצמת של בני אדם, ודי לו בכך. צ'ארלס מתגאה בשגרת יומו האפורה. הוא גאה בכך שהוא יכול לחיות כפי שאף בן אדם אחר, לטענתו, לא יכול לחיות. חרף חוסר העניין הזה, כל דבר שצ'ארלס בכל זאת היה שם לעצמו כמטרה לעשות, הוא היה בדרך כלל מצליח בו. לצ'ארלס גם יש אח גדול אחד, שלעתים מעיר לצ'ארלס על העדר התוכן בחיים שלו, אך בדרך כלל עסוק בענייניו שלו. בכל מקרה, זה השתנה כששמע את ההכרזה על המשחק. רוב המשחקים שצ'ארלס היה חושב אם להוריד אותם היו בסך הכל די שגרתיים וצ'ארלס היה פוטר אותם בטענה ש-"נו בסדר, זה בסך הכל עוד משחק. זה לא שווה את הטרחה שלי." אך הרעיון של פרוייקט החיים הצליח להלהיב את ה self proclaimed אדם הכי משעמם בעולם. צ'ארלס החליט שמשחק בעל מורכבות ועומק כל כך גדולים, שהם "כמו החיים רק יותר טוב", כפי שהוא תפש זאת, שווה את המאמץ שלו. ומאז צ'ארלס נהיה אובסיסיבי. הייתה לו מטרה. הוא הציב לעצמו כמטרה את השגת המשחק. ואז זה כבר היה בלתי נמנע. בעמל רב ומאמץ אינסופי הצליח צ'ארלס להשיג את המשחק (את הפרטים הטכניים אני אשאיר לדמיונו של הבודק, משום שממילא אין הרבה מידע על איך אפשר להשיג את המשחק). וכעת צ'ארלס זי בריטניה מחכה לפתיחת השרת.
גזע במשחק: בן אדם
בקשות פלופים ושאר הפלאפים:

2.
שם בפורום: Charmander

ספוילר

שם בעולם האמיתי: ריקי אנדרווד
שם במשחק: ריקי
מין בעולם האמיתי: זכר
מין במשחק: זכר
גיל:16
מראה בעולם האמיתי: מראה אתלטי, גבוה, לובש בגדי ספורט. שיער שחור שמנוני שאף פעם לא מסורק ועיניים חומות דבש. גופו מושלם מלבד עצם היותו נכה, מרותק לכסא גלגלים.
מראה במשחק: נראה אותו דבר בדיוק, פשוט לא נכה.
רקע: זאת היתה המסיבה הכי עצובה שריקי חוה בחייו. כולם עמדו במבוכה סביב כסא הגלגלים שלו, לא היה להם הרבה מה לומר לו. וכי מה יגידו? היה ברור שאף אחד כלל לא רצה להיות שם, כולם נשארו כי לא היה להם נעים. אחרי הכל, הוא נעדר מבית הספר למשך חודש וחצי לצורך טיפולים.
הוא הצליח להתרחק בדמיונו מהכתה הצפופה בתלמידים מכל השכבות וראשו נדד כיומיים לאחור, חזר ליום בו הכל השתנה.
עיניו של ריקי כבו כשהרופא נכנס לחדרו עם התוצאות של הבדיקות. האמת שהוא לא היה צריך בכלל לשמוע את מה שיש לרופא להגיד, הוא פשוט ידע כבר. למשחק הוא לא יגיע. ריצ'רד מן הסתם יהרוג אותו ויחשוב שהוא מתרץ תרוצים. עם זאת, ריקי לא העלה על דעתו כלל כי הרופא בא עם בשורות אחרות לגמרי.
כשריקי הבין כי לא מדובר כלל על המשחק האדיוטי שביום שישי הוא כמעט לעג לעצמו על שכה היה לו חשוב לדעת על כך. כעת דאגותיו היו גדולות בהרבה! נטול יכולת ללכת, הוא לבטח לא יוכל לשחק כדורגל יותר בחיים!
כשריקי חזר לבית הספר, הוא הבין כי הנכות שלו כבר לא היתה הצרה היחידה שלו. אדריאן לופז, החברה שלו, ניגשה אליו והסבירה לו מדוע אינם יכולים לצאת יותר יחד ופשוט נפרדה ממנו!
עד מהרה מרבית החברים סביבו התרחקו ממנו יותר ויותר. כשהמאמן הודיע לו כי עליו לפנות את הלוקר שלו לשחקן שיחליף אותו הוא הבין כי הכל רשמי.
הוא גמל החלטה בליבו לעזוב את התיכון שהוא למד בו ולעבור למקום רחוק. הוריו סרבו פשוט כי הם היו מרוכזים בחיים הפרטיים שלהם, אביו בדיוק פתח סניף נוסף ברשת הפיצריות שלו ואמו חתמה חוזה עם זמרת חדשה, היא סוכנת סלבריטי.
ביום הולדו של ריקי אביו הזמין כמה אורחים הביתה, לא הרבה נענו להזמנה, אך אלו שאהבו מסיבות בלי הרבה עניין בחתן יום ההולדת עצמו שכן טרחו להגיע, נראו עסוקים בלחגוג. ריקי עצמו ישב על כסא הגגלם שלו בפרצוף עצוב ומילמל לעצמו משהו לא ברור כשאביו קרא לו למטבח. עוגת יום ההולדת חיכתה לו שם ואביו פקד עליו לנשוף. מנהג ארור שהוריו משמרים כבר מגיל חמש. ריקי עמד לייחל למה שהוא מייחל כל שנה. משאלתו היתה כה נואשת, עד כי אף שריקי לא האמין בנשיפה בנרות מטופשות, ליבו דילג קלות למשמע ליבו מבקש שוב ללכת, שוב להיות מסוגל לשחק כדורגל, שוב להיות פופולארי. אביו הביט בו בעיניים דומעות. הוא ידע היטב מה בנו ביקש למסיבת יום הולדתו השש עשרה. אביו ישב מולו ואמר לו שהוא יכול להגשים את משאלתו הפעם. השנה, ריקי עומד ללכת כמו שהוא כבר לא הלך כמה שנים טובות. פרוייקט החיים עתיד לשנות את חייו של ריקי.
גזע במשחק: בן אדם.
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: פאנג?

3.
שם בפורום: חמוף.

ספוילר

שם בעולם האמיתי: אדוארד סטלר (Edward Steller).
שם במשחק: Jailer.
מין בעולם האמיתי: זכר.
מין במשחק: זכר.
גיל: 17.
מראה בעולם האמיתי: גובה 1.82, גוף שרירי לא יותר מדי, שיער באורך בינוני קצת קוצני בצבע חום בהיר, עיניים בצבע ירוק כהה למדי, ברחבי הגוף כמה צלקות הגדולה מביניהן מתחילה בין הצוואר לכתף ויורדת אל הגב באורך של כמה ס"מ. באופן רשמי נוהג ללבוש בגדים יותר פורמלים, חולצה מכופתרת מכנסיים ונעליים בהתאמה, לבוש יום יומי (כאשר אינו צריך להרשים אף אחד) כולל חולצת T רגילה או עם הדפס כלשהו, ג'ינס רגיל וסניקרס פשוטות.
מראה במשחק: תיאור חיצוני זהה, בגדים פשוטים ולא מסורבלים המאפשרים תנועה מיטבית.
רקע: שמי אדוארד סטלר, הייתי מגדיר את עצמי כנער נורמטיבי לחלוטין חוץ מעובדה האחת הזאת שנולדתי לתוך אחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר באיזור אם לא בעולם, וכל העניין של להיות נורמטיבי? הייתי אומר שאני עושה עבודה טובה בהתחשב בעובדה המחרידה הזאת. על פני השטח חיים עשירים כאלה הם חלום של כל אחד, אבל רק המעטים שנולדים לתוך זה מסוגלים להבין מה זה באמת. קודם כל, נתחיל בחיובי, אף פעם לא היה חסר לי כלום, שום דבר ממש, אם רק הייתי רוצה משהו הייתי מקבל אותה בלי שמישהו יצטרך לחשוב פעמיים האם מגיע לי את הדבר הזה או לא או מה השימוש שאעשה בו, אז לא הייתי צריך להאבק עם אף אחד על הרצונות שלי. כמו כן, דברים כמו השכלה, בריאות ותנאי מחייה למשל אלה דברים שאף פעם לא צריך לדאוג לגביהם, כאילו הם קיימים מעצמם. בתוך כל המעטפת של חוסר הדאגות והקבלה של כמה דברים שאני רוצה מתי שאני רוצה אותם, החיים האלה מסריחים. בתור התחלה, האנשים שלהם יש את העושר הרב הזה הם בדרך כלל אנשים מגעילים שלא מייחסים חשיבות לכל מה שאינו עשוי זהב ונדיר מאוד למצוא אנשים כמוני, אותם אני מחשיב ליחידי סגולה, שפשוט לא מתנהגים ככה. אני אפילו לא מתפלא שרק יותר ויותר אנשים נהיים כאלה דוחים, זה הכל מתחיל בחינוך שהם מקבלים בבית מההורים שלהם, אם הם בכלל שם כדי לחנך, והגועל פשוט עובר מההורים אל הילדים בתור אחד אחרי השני, אני מחשיב את עצמי בר מזל בכך שהתחמקתי מגורל שכזה, אחרת הייתי יכול לצאת כמו שני האחים הגדולים שלי שמטרותיהם היחידות בחיים הן כסף ולספק את הרצון של ההורים. כמובן שבתוך כל זה נמצא מה שהאנשים במעמד הנורמלי רואים, כל "חיי הזוהר" שאנחנו נמצאים בהם, הכוללים את כל המסיבות הרשמיות, הפתיחות של מסעדות גורמה חדשות ומה לא. לסיכום, החיים האלה חסרי משמעות מבחינתי, בשום דבר מהדברים שכבר אמרתי יש ערך אמיתי, וכדי לסכם את זה במילה אחת: משעמם. כשאין טעם בשום דבר, בסוף כבר נמאס, לא מצאתי שום דבר חיובי בחיים האלה ולכן פשוט השתעממתי, אין שום ריגוש בחיים שכאלה. למרות כל מה שאמרתי, אין כזה דבר לא להיות ילד טוב וממושמע בבית כמו שלי, ולכן, נהיה זה הרגל בשבילי לשחק דמות של ילד כזה, כאשר אני צריך להשאיר רושם אני מתנהג ברשמיות ומדמה עצמי לשאר העשירים, זה לא רק עוזר לי למנוע מההורים להיות קוץ בתחת אלא גם עוזר להשתלב בכל מסגרת שהיא, במיוחד בבית ספר. אני עדיין נמצא בבית הספר, וכמובן שאני הולך לבית ספר לילדים עשירים, שכמו שכבר אמרתי, למדו מההורים שלהם ועכשיו גרועים בדיוק אותו הדבר אם לא יותר. אם כך, לשים את המסכה הזאת על עצמי ולהתנהג כאחד מהם מאוד עוזר לעבור את זה בשקט, ולא רק שעוזר, מסתבר שאני פופולארי ולא חסרים "חברים" מכל השכבה, החלק הכי טוב זה שאני יכול לנצל את זה כדי להשיג מידע מהם בלי להיות חשוד כי אנחנו "חברים" ולעיתים אני גם מתנהג מספיק מתאים בשביל להשיג לעצמי חברה לזמן מוגבל, עם כל ההטבות כמובן. אמרתי את זה בהתחלה אבל אני אזכיר את זה שוב, ההתנהגות הזאת היא כולה הצדעה כדי לעשות רושם ולקבל את מה שאני רוצה בדרך הקלה, כי אם הייתי מתנהג בחופשיות בה אני מרשה לעצמי להתנהג כאשר אני לבד, הכל היה הרבה יותר קשה, אז כן, אני מניח שאפשר לקרוא לי תחמן. הרבה שנים הייתי באותו ראש כמו היום, הדעות שלי על החיים האלה שלי לא השתנו, למרות שלהעביר את הזמן בבית הספר או עם איזו בחורה נתן לי סוג של סיפוק זה אף פעם לא היה מספיק, עדיין לא היה שום ריגוש משמעותי. נקודת המפנה הייתה כשהייתי בערך בן 15, התקופה הזאת הייתה מה שאני קורא, "תקופת היובש" שלי, לא עשיתי כלום כל היום והייתי בבית כל הזמן חוץ מהזמן שבו ביליתי בבית הספר וגם שם לא הייתי אני, זאת הייתה התקופה הכי משעממת בחיים שלי, הרגשתי כאילו כלום לא מספק אותי אז לא עשיתי כלום חוץ משלבת בחדר כל היום מול הטלוויזיה. אני מניח שאלו היו חודשיים מאז שהתקופה הזאת התחילה ואז משום מה החלטתי לצאת מהבית, לא הייתה לי שום מטרה ולא התכוונתי להגיע לשום מקום ולכן סתם הלכתי, אפילו לא שמתי לב לאנשים שהולכים מסביבי, פשוט הלכתי. אני לא זוכר בדיוק למה אבל נעצרתי אחרי כשעה הליכה בלי לעצור, אני חושב שזה היה בגלל שהגעתי לחלק שלא הייתי בו עוד בעיר וזה טיפה הפתיע אותי, שלא תבינו לא נכון, כן הסתובבתי מדי פעם בעיר ולא רק נשארתי מקובע באיזור בו חייתי, אבל המקום הזה היה שונה והרגשתי לגמרי לא במקום לבוש בבגדים שחייט פרטי הכין, כל בן אדם שעברתי מולו היה נדמה שנועץ בי מבטים כאילו רצה היה להסתער עלי ולקחת כל מה שיש לי, במידה מסוימת זה היה מפחיד אבל מצד שני זה גם היה אחד הדברים המסעירים שקרו לי, הרגשתי כאילו אני נמצא בסיטואציה לא אמיתית ולחץ המגיע מהתרגשות התחיל אצלי. לא מיהרתי חזרה הביתה כי בכל מקרה לא היה לי מה לעשות שם ולא שמישהו באמת שם לב אם אני נמצא, אז החלטתי להמשיך ללכת ברחובות האלו, התיאור הכי טוב שאני מסוגל אליו זה שהכל היה מוזנח במידה מסוימת והרגיש מסוכן לא משנה לאן הלכתי, זה לא היה המקום הכי גרוע שיש אבל זה בהחלט לא היה האיזור ממנו אני מגיע. לא עבר הרבה זמן מאז שהמשכתי ללכת ומצאתי את עצמי מול מבנה גדול יחסית לאחרים, הוא היה נראה מבחוץ כמו אולם ספורט בגודל בינוני, על פי הסטנדרטים שלי כמובן, והדבר שהכי משך אותי היה השלט על הדלת בכניסה: "מועדון קרב". יצא לי לשמוע על כאלה מועדונים לפני כן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אחד ואולי זה היה המזל שלי, לאחר כדקה נוספת התחלתי לשמוע רעשים מהצד והחלטתי לבדוק, ראיתי שם מישהו שיוצא החוצה חבול לגמרי ושני אנשים נוספים שעוזרים לו ללכת, זה היה נראה כאילו עברה עליו משאית וזה סקרן אותי. הדלת שנפתחה שם נשארה פתוחה מסיבה כלשהי והסקרנות הובילה אותי להכנס פנימה, זה היה מחזה שאני לא מתכוון לשכוח אף פעם כל זמן שאני חי, הפעם הראשונה שראיתי את המועדון, וזה היה שווה כל שנייה כי כמה זמן לאחר שנכנסתי הבחינו בי והוציאו אותי החוצה בכוח, לא התנגדתי ממש אבל זה היה לא נעים ובאותה מידה מרענן ומרגש, ועוד זה היה כלום לעומת מה שהלך שם בפנים, בכמה שניות שהייתי שם הצלחתי לקלוט כל כך הרבה, קהל של אנשים שנראים כמו חיות אחד אחד צופים בהתלהבות בשני אנשים נבחרים בתוך כלוב שנלחמים כל כך חזק שיכולתי להרגיש את זה. החוויה הזאת, גם אם היא לא נשמעת כזאת, הייתה מאוד משמעותית בשבילי, הרגשתי שאני חייב לחזור לשם כמה שיותר מהר אבל מהחצי דקה שהייתי שם נראה כאילו כולם קשוחים ואין דרך להכנס, אבל אין שום בעיה שכסף לא יכול לפתור, ולפי מה שזה נראה לי, זה פועל שם פי כמה יותר חזק. לא היה מאוד קשה להשיג את הכסף, זה לא היה המון בשבילי אבל הנחתי שזה יהיה מספיק בשביל לשחד שם אנשים, זה לקח כמה ימים אבל זה היה בסדר העיקר שהייתי מגיע לשם שוב. באותו הערב יצאתי מהבית בשקט, השתדלתי לא להעיר אף אחד כדי שלא ידעו מה אני עושה, והלכתי את כל הדרך חזרה לשכונה שהייתי בה קודם כשהכסף אצלי בארנק פשוט שקניתי בבוקר. בגלל שהייתי מרוכז הפעם, לקח לי הרבה פחות זמן, אולי גם בגלל שמאוד התרגשתי ומיהרתי להגיע. כשהגעתי כבר ידעתי מה אני צריך לעשות ופניתי ישירות אל הדלת בצד ודפקתי עליה מספיק חזק בשביל שישמעו אותי, לאחר כמה שניות נפתחה הדלת ובחור גדול יצא ממנה והסתכל עלי מוזר, הפעם זה לא היה בגלל הבגדים שלי בגלל שדאגתי ללבוש בגדים יותר מתאימים, הוא לא דיבר והאווירה הכללית הייתה מאיימת אז החלטתי פשוט לעשות את זה, הבאתי לו את כסף ודאגתי לשמור על סודיות, מסמן לו שאני רוצה להכנס. הוא הבין את המסר במהירות והכניס אותי פנימה לתוך המבנה, ההרגשה מיד השתנה והרגשתי שוב את מה שהרגשתי בפעם הקודמת, במשך כשעתיים הייתי רק צופה, אבל סידרתי עם הבחור ההוא שיכניס אותי לקרב ונכנסתי בסופו של דבר. הייתי עדיין מאוד נרגש והבחור שהיה מולי היה גדול ממני בלפחות 20 שנה, הבדל שהיה לי קשה להתגבר עליו, וזה לא שהייתי חלש אני כבר חוויתי קרבות בכמה אימונים באגרוף שעשיתי, אבל זה בכלל לא השתווה למה שהלך שם ברגע הזה, הכל היה כל כך הרבה יותר אינטסיבי ורציני ולא יכולתי להתמודד כנגדו, עשיתי כמיטב יכולתי אך בסוף הפסדתי ויצאתי חבול לגמרי משם, לא יותר מדי אבל, אולי הבחור ההוא ויתר לי? בכל מקרה, עשיתי את דרכי החוצה ומשם לדרך הביתה, לא יכולתי להוציא את הקרב מהראש שלי וראיתי אתו מול העיניים שוב ושוב, זה היה בדיוק הריגוש שאותו רציתי והתלהבתי כמו שלא התלההבתי בחיים, למרות שהייתי צולע. במשך הכמה חודשים שלאחר מכן חזרתי למועדון בממוצע פעמיים בשבוע ושיחדתי את השומר שיתן לי להלחם כל פעם מחדש, כל קרב היה מאוד קשה והפסדתי כמעט בכולם, ניצחתי רק פעם אחת במקרה וגם אז הייתי חבול לגמרי כמו תמיד, את הפצעים והחבלות ניסיתי להסתיר כמיטב יכולתי והמצאתי תירוצים כל פעם כדי שירדו ממני החשדות. אני חושב שזה היה אחרי הכמה חודשים האלו, ואחרי הניצחון הראשון שלי שבאמת קלטתי את העניין של הקרבות ומאז הלך לי יותר ויותר טוב בהם, כמובן שעדיין הפסדתי הרבה אבל הקרבות שניצחתי בהם היו רבים יותר ככל שעבר הזמן, עברה שנה מהפעם הראשונה שלי עד שהצלחתי לקחת את כל מה שלמדתי ולהשתמש בזה יותר בקרבות שלי, כתוצאה מכך היו לי גם הרבה יותר ניצחונות. במשך השנתיים ומשהו שעברו מאז שהתחלתי לעסוק בקרבות האלו רק השתפרתי ונהייתי אחד המתמודדים הפופולאריים ביותר שהיו שם, למדתי להלחם וליישם את מה שלמדתי בהמון סיטואציות אפשריות. חוץ מהקרבות, המשכתי לבלות את החיים שלי בבית הספר ועם המשפחה שלי בתור הילד הטוב שהם כולם מכירים, בזמן שאני מסתיר מהם סוד גדול שהאמנתי שיגרום להם להשתגע, לא יכולתי לחסוף בפניהם את הפרסונה האמיתית שלי, שרק השתנתה עם הזמן ונהייתי אדם יותר רציני שיודע לשמור על קור רוח ולהתפרץ כשצריך ובאותה מידה גם יותר מתמרד, ולכן הייתי צריך להשתמש באותה התדמית המוכרה והלא אהובה כלל שלי, זה לא היה פשוט אבל עשיתי כמיטב יכולתי להסתיר הכל כולל החבלות שעל הגוף והפרצוף שלי, מה שלא היה נראה שמפריע לאותן הבחורות אותן לקחתי הביתה (גבות גבות). קרו הרבה דברים במהלך השנתיים האלה אבל יש אירוע ספציפי אחד שאני לא אשכח אף פעם, זה היה מה שבסופו של דבר הוביל אותי אל המשחק. לעיתים יחסית רחוקות, משהו כמו פעם בחודש, הייתי יכול לראות באיזור של המועדון אנשים שהיו נראים לי מאוד חשודים, הם הסתובבו באיזור תמיד במכוניות שלהם או ברגל והסתכלו לכל כיוון, החשד הלך וגבר עם הזמן ובמיוחד כאשר הבחנתי בכמה פעמים בהן האנשים האלו ניגשו לבחורים משיצאו מהמועדון בכמה מקרים ודיברו איתם, לפעמים הם רק דיברו, לפעמים עם גם התגנבו הצידה כדי לדבר ולפעמים הם הלכו ביחד ונכנסו למכונית כולם, הריכוז שלי תמיד פנה אל הקרבות עצמם ולכן לא ייחסתי לאנשים האלה חשיבות כלשהי חוץ מהיותם חשודים ודי מציקים. באחד הלילות בהם הגעתי למועדון שמתי לב שהאנשים האלו נמצאים שם אך לא התרכזתי בהם ופניתי ישר למועדון, כשנכנסתי פנה אלי מיד אחד המכרים שלי משם וסיפר לי שיש הימור על הקרב שלי היום ומאוד כדאי שאני אפסיד, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הימורים במועדון והוא הזהיר אותי שזה יכול להיות מסוכן בשבילי, אני מניח שהאגו שלי פשוט גדול מדי אבל אני לא מסוגל לתת למישהו לנצח אותי אם יש לי משהו לעשות בנידון. הקרב הלך כמו כל קרב רגיל בהתחלה, מכות מכל צד אל הצד היריב והתחמקויות במקרה הצורך, לא נלחמתי לפני כן בבחור שהתמודד מולי אבל לא לקח לי הרבה זמן לההבין את הסגנון שלו והצלחתי להוביל עליו לקראת אמצע הקרב, זאת אומרת, הצלחתי לפרק לו ת'צורה. ככל שהקרב הגיע לסופו כך הרגשתי חשש גדול יותר שמשהו יקרה, הרי הבחור ההוא לא היה משקר לי לאור העובדה שאנחנו מכירים כל כך הרבה זמן, חשבתי שבטוח יש משהו בדבריו וניסיתי להזהר כמה שיותר, אך לא נתתי ליריב לנצח בשום מחיר. קרוב מאוד לסוף, כאשר עמדתי להביא את הכמה מכות סיום לבחור שכבר היה על ברכיו מולי נשמעה צעקה חזקה מהקהל, מישהו צעק לבחור לקום ולאחר מכן עוד גבר בא מאחוריו וזרק פנימה אלת בייסבול וסכין, באותו הרגע הרגשתי שהסכנה גדולה. הבחור מולי קם במהירות ותפס את האלה, לפני שהספקתי לקלוט מה קורה היא כבר הייתה עמוק בפרצוף שלי והרגשתי איך הרגליים שלי מאבדות את אחיזתן מהקרקע, שנייה עברה ומצאתי את עצמי על הרצפה, הרגשתי חום חזק מהפרצוף אבל לא התייחסתי אליו וקמתי על הרגליים שוב. מהתנוחה בה הייתי לעומת התנוחה בה המתמודד שמולי היה, נדמה היה לי שיש לי את היתרום ולכן הסתערתי לעברו מוכן עם אגרוף, הבעיה הייתה שבאותו הרגע הכאב הגיע ואיבדתי את המומנטום שלי לשבריר שנייה אותה ניצל היריב כדי לזוז משם ולא להפגע כלל בעוד שאני מתחיל לאבד שווי משקל ומנסה להתעלם מהכאב. המקום שהוא התחמק אליו היה אסטרטגי בשבילו, במרחק של מטר וחצי בלבד הייתה מונחת הסכין שזרקו לו ואני לא תפקדתי כמו שצריך, הוא ניצל את זה ותפס את סכין כמו שחשבתי שיעשה. ניסיתי בכל כוחי להתעלם מהכאב ואז הסתערתי שוב וניסיתי לתקוף, הראייה שלי הייתה מטושטשת טיפה והאגרוף שהוא נתן לי בבטן בא בהפתעה מוחלטת בעקבות כך, הרגשתי את החוזק ונפלתי על הברכיים מיד אחר כך, הגב שלי פנה אליו והוא ניצל את זה כדי לשסף בי את הסכין, החתך היה עמוק ודי ארוך והתחיל בין הצוואר לכתף שלי, ירד למטה אל הגב טיפה באלכסוניות, יש לי את הצלקת עדיין. הרגשתי נוזל חם שוטף אותי בגב אבל נשארתי על הברכיים וניסיתי להתעלם מהכל שוב, ניצלתי את שארית כוחותיו כדי לקום ואז גם את מומנטום ההפתעה על היריב, שהיה מופתע בגלל שהצלחתי לקום, הסתערתי עליו ונתתי לו את המכות האחרונות מהם לא היה יכול להתחמק, הוא נפל לרצפה והרגשתי שזה נגמר. רק אז זה נקלט אצלי, יש לי חתך עמוק בגב, הראייה שלי הטשטשה עוד יותר ונפלתי על הרצפה גם אני, לא הצלחתי לשמוע שום רעש אבל הצלחתי לראות ממש טיפה ובטשטוש איך גוררים אותי החוצה ובעניין של דקה-שתיים מעלים אותי לאמבולנס לבית החולים הקרוב, בפינה של העין אני זוכר איך שקלטתי את האנשים החשודים נכנסים למכונית שלהם ומתחילים להתקרב אלינו, נראה שהם עקבו אחרי האמבולנס, זה כל מה שאני זוכר ולאחר מכן איבדתי את ההכרה לגמרי. אני לא יודע מה קרה בין האמבולנס לניתוחים שעברתי אבל התעוררתי בחדר יוקרתי בבית חולים יוקרתי והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה איך אבא שלי עומד בכניסה לחדר ומקשיב לאחד הרופאים בלי לשנות את הבעות פניו ואיך אמא שלי יושבת קרוב לקיר על כיסא בישיבה רצינית ומחכה כאילו אני אמור לעשות משהו. פלטתי מילה, רק כדי שישימו לב אלי, וראיתי איך המבטים שלהם עוברים להסתכל עלי אך בלי לשנות הבעה בכלל, עם עיניים שאומרות: "איך הגעת לזה? אני מאוכזב ממך". הייתי בבית החולים במשך חודש לפחות ולאחר מכן חזרתי הביתה, רק שהוא כבר לא היה בית, אבא שלי דאג שלא תהיה לי אפשרות לצאת אלא אם כן זה לבית הספר ככה שהייתי תקוע בבית עדיין מחלים מסוף הפציעה. הסיכום מהרופא היה מאוד פשוט, בעקבות הפציעה נחתך שריר שאחראי לחלק מהפעולות של היד הימנית שלי ולא אפשרי היה לטפל בזה לגמרי, כך שגם עם כל הזמן שבעולם אני לא אוכל להשתמש ביד הזאת כמו קודם, כשאני אומר "קודם" אני מדבר על להלחם, דברים יום יומיים שעשיתי לפני הפציעה הם לא ממש בעיה אבל אני לא אהיה מסוגל לתת אגרוף ביד ימין כמו שצריך עד סוף ימי חיי, זה מה שעשה סוף על התחביב שלי. לא עבר עבר הרבה זמן לאחר שהשתחררתי, אולי שבוע מקסימום, וגיליתי שאבא שלי נפגש עם אנשים מאוד מוזרים שהיו מוכרים לי, לקח לי קצת זמן להבין שאלו אותם האנשים החשודים שראיתי בקרבת המועדון אבל בכל זאת החלטתי לצוטט להם ולהבין על מה מדובר. הסיפור הוא כזה, האנשים האלה הם שוטרים בתוכנית מיוחדת של המשטרה לעצור לאט לאט עבריינים המשתתפים בקרבות לא חוקיים המסכנים חיים, זה לא הפתיע אותי ממש, מה שהפתיע אותי זה שבאותו היום שהיה הקרב האחרון שלי הבן אדם שאותו עם קיוו לתפוס היה היריב שלי אבל גילו אותי שם ובנסיבות שהיו החליטו שיהיה כדאי לשנות את מטרתם ולהתמקד בלעצור אותי, אבא שלי לא יכל להרשות לעצמו ששום דבר מזה יתפרסם בתקשורת, הרי הוא איש חשוב וזה יפגע במוניטין שלו, הוא התעקש שלא יפורסם דבר עלי ועל מה שעשיתי בשנתיים האחרונות. השוטרים שידברו איתו היו חייבים לוודא שאני לא אעשה את זה שוב והחליטו בגלל שיש לנו כסף שהם יתנו לנו תנאי מיוחד, אתם מבינים, המשטרה חושבת שכל מי שעוסק בקרבות לא חוקיים הוא בן אדם אלים שאין צורך לחברה בו ולכן, כדי שאני אוכל להוציא את ה"עצבים" שלי במשהו שהוא לא קרבות הם הציאו להכנס לתוכנית מיוחדת, אבא שלי יצטרך לקנות את משחק המציאות החדש הזה Project Life ולדאוג שאני לא אצא מהבית אלא רק אוציא עצבים שם. לא ידעתי על המשחק הזה כלום ולכן לא חשבתי שאני צריך להתנגד, הדבר היחיד שהבנתי ממה שהם אמרו זה "מציאות מדומה" וזה לא היה נשמע נורא עד שהם הוסיפו עוד חלק לתוכנית שלהם, אבא שלי התעקש שצריך להיות משהו לטובתו פה והוא לא אמור לבזבז את הכסף שלו על דברים שלא יביאו תועלת (=עוד כסף), הייתה עצירה למשהו כמו חצי דקה, השוטרים דיברו ביניהם ואז הם סיפרו לו על הפרס, מסתבר שבסוף המשחק יש טורניר והמנצח בו יקבל פרס לבחירתו, מה שהוא ירצה, התוכנית שלהם הייתה לגרום לאבא שלי לקנות את המשחק, שאני אשחק בו ולבסוף שהוא יקבל פרס כספי, זאת אומרת ינצל אותי בשביל כסף. זה לא הפתיע אותי אבל בלי הרבה מחשבה אבא שלי הסכים לתנאים שלהם ואפילו הבטיח שיתרום חלק מהפרס למשטרה על כך שהציעו את התוכנית הזאת, לאחר שהם סיימו הלכתי משם בלי שישימו לב אלי וחזרתי לחדר שלי, הבנתי שזה גבול חדש של גועל מצד אבא שלי והחלטתי שלא לתת לא לנצל אותי ככה, עכשיו כשאני יודע על הפרס אני אשיג אותו אבל לא אשתמש בו בשבילו, גם אם זה יהיה קשה לפחות יכולתי להפסיק לשחק אותה ילד טוב בפעם הראשונה.
גזע במשחק: בן אדם.
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: פלאפי 3>

לא להגיב

דף מידע 1 ~

מידע בסיסי על המשחק:
-הזמן במשחק רץ במהירות הגדולה בפי 4 מהזמן בעולם האמיתי.
-המערכת מאפשרת לך להישאר ברצף למשך זמן מקסימלי של שבוע שלם מבלי שהשרירים יפגעו.
-תפקיד הכפתורים שבצד הקפסולה הם לפתיחת הקפסולה והפעלת שעון מעורר. כל השאר מתבצע בפנים.
-על מנת להתחיל לשחק אתה צריך לפתוח את הקפסולה, להיכנס ולסגור אותה.
-השעון במרכז הקפסולה מצביע על הזמן הנשאר עד לאיוונט הבא

לא להגיב

דף מידע 2



אפשר להגיב ~



ההרשמה פתוחה עד יום שישי עקב חוסר במשתמשים...

טופס הרשמה:
שם בפורום: killerB
שם אמיתי: לוקאס מארקמן
שם במשחק: Messiah
מין בעולם האמיתי: זכר
מין במשחק: זכר ( משיח נקבה? לא ריאלי חחח)
מראה בעולם האמיתי: שיער חום, עיניים כחולות, עור לבן עם נמשים בפנים מבט מזוגג בעיניים ( כלומר נראה תמיד כבוהה בחלל או לפחות לזה התכוונתי), תמיד שם שעון על יד שמאלו מכוון תטיפה הדוק מדי, חולצה ריקה מסימנים ומעליה ג׳קט עור שחור מכנסי ג׳ינס שקרועים מעט בקצוות.
מראה במשחק: זהה למראה האמיתי
רקע: לוקאס הוא אוהב משחקי וידאו מושבע, יש לו תאווה לא נגמרת למשחקים כאלה לא משנה הז׳אנר. בבעלותו כל קונסולת משחקים שיצאה לשוק אי פעם, הוא ממשיך לאסוף אותם מגיל צעיר. יש לו רק בעיה אחת, ההתמכרות הזאת למשחקים יוצרת אצלו מחסור עצום של שינה מהסיבה העיקרית שהוא יכול לשחק רק בלילה, לכן על מנת שיוכל להמשיך לעבוד בצורה נורמאלית הוא היה חייב להיגמל ממשחקי וידאו לתמיד ולנעול את האוסף העצום שלו בבוידעם. אחרי מספר שנים של גמילה בהן עבד קשה כמהנדס תוכנה ומשחקי מחשב פיתח לוקאס אפליקציות רבות שגרמו לו לעושר רב וגם פיתח חברת סטארטאפ שנמכרה במאה מליון דולרים החברה המציאה אב טיפוס ששיפר את איכות המציאות המדומה במכשירים. למרות זאת הוא לא היה מאושר ( כן כן רבותיי הקטע הקיטצי מגיע חבל שאי אפשר בלי) הוא ניסה למצוא מישהי שתעניין אותו ושלא תרצה אותו בשביל הכסף, לא הצליח אף פעם כולן היו פסיכיות תאוות בצע. בשנותיו של לוקאס כמהנדס תוכנה הוא הכיר הרבה חברים מכל העולם ואפילו מהחברה שיצרה את המשחק, ( לה בסוף הוא מכר את אב הטיפוס שייצר) הגיעו שמועות לאוזניו שיוצא משחק חדש של מציאות מדומה, הראשון מסוגו ולוקאס החליט שהגיע הזמן לחזור לעניינים, דיבר עם חבריו בחברה והשיג עותק אקסלוסיבי למשחק, לוקאס לא ממש התעניין בפרס הוא לא ראה משהו שהוא הצתרך הוא רצה הזדמנות לפתוח דף חדש עם אנשים שלא מכירים אותו.
גזע: בני אדם
בקשות: כבשב בשם פלאפי וגם פלאפל מפולפל בפלאפילים ופיל.. אמנם אני מודע לעובדה שלא אתקבל אבל רציתי לנסות בכל זאת... למרות שלדעתי יצא לי אחלה רקע


-----------
משום מה הקונספט של משחק בתוך משחק מוכר לי מאוד מפורום אחר זה מדבר אליך פלאפל שלי?

שם בפורום: HellKnight
שם בעולם האמיתי: ג'ק נייטסוויל
שם במשחק: LaserBorn
מין בעולם האמיתי: זכר
מין במשחק: זכר
מראה בעולם האמיתי:
מראה במשחק:
רקע:ג'ק נולד וגדל בניו יורק לאב חד הורי(אמו של ג'ייק מתה בתאונת דרכים כשג'ייק היה בן חודשיים).אביו של ג'ק עבד בחברת משחקים ידועה.מאז שהוא זוכר את עצמו, ג'ק היה מוקף במשחקי בטא שאביו ביקש ממנו לבחון, אבל הוא אף פעם לא היה מרוצה כי תמיד ידע שזה לא מספיק.הוא רצה משהו אחר וחדשני, והמסך הקטן והשלט לא הספיקו.יום אחד, ג'ק בן ה-14 שמע על המשחק Project Life וחווה הארה."זה מה שחיפשתי אבא!" אמר ג'ק בהתלהבות כשהוא רץ מחדרו אל עבר אביו, שצפה במשחק בייסבול של ה"רד סוקס".אביו שמח בהתלהבות, כי חיכה לתגובה כזאת ממשחק מאין קץ, במיוחד ממשחק שהחברה שלו הייתה קשורה אליו.עברה שנה מאז הכרזת המשחק Project Life, והמעריצים המחכים בכיליון עיניים לפיסת מידע קטנה מפי קאזומי ניסו לעשות הכל, כולל לפרוץ לביתו של קאזומי.הם חיפשו עובדים בחברה המפתחת את המשחק ואיימו עליהם שאם לא יביאו להם פיסת מידע הם יהרגו אותם.מקרה זה קרה לאביו של ג'ק, שנחתם על הסכם סודיות בפני קאזומי עצמו שלא יגלה שום דבר בקשר למשחק, וניסה להגיד זאת בנימוס אל המעריצים המאיימים.המעריצים לא נכנעו, ואף לאחר שעינו את העובד התמים, לא נותרה להם ברירה אלה להרוגו.ג'ק רץ אל אביו, שהיה המשפחה היחידה שלו בעולם, ובכה בכי מר כמו שאף פעם לא בכה.לאחר הקבורה של אביו בבית העלמין, קרא ג'ק את הפרט היחיד שנחשף על המשחק:"המנצח מקבל משאלה אחת ויחידה-כסף, כוח, כל מה שאתם רוצים יכול להתגשם במשאלה הזאת" נכתב על צג המחשב בחדרו האפרורי של ג'ק.באותו הרגע ג'ק ידע, על מנת להחיות את אביו ולהחזיר את חייו לקדמותם,עליו לנצח את המשחק.ג'ק נזכר במה שנאמר לו בהלוויתו של אביו מפי אחד העובדים הבכירים בחברה בה אביו עבד:"הוא ידע שחיכית בכיליון עיניים למשחק, לכן אנח מבטיח לך באופן אישי שתקבל עותק שלו במתנה.זה מה שהוא היה עושה בשבילך בן".כל מה שנותר לג'ק הוא לחכות לרגע בו יתחיל במסע שלו.
גזע במשחק: בן אדם.
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: שתדע שחשבתי הרבה על הרקע, מקווה תקבל אותי :-)

פורסם במקור על ידי hellknight

שם בפורום: Hellknight
שם בעולם האמיתי: ג'ק נייטסוויל
שם במשחק: Laserborn
מין בעולם האמיתי: זכר

משהו ברקע לא מתחבר לי, אני מעדיף שלא תהרוג אף אחד.....
אני נותן לך עד יום ראשון לשנות את הרקע (:

זה עמית נכון ?

שם בפורום: Killerb
שם אמיתי: לוקאס מארקמן
שם במשחק: Messiah
מין בעולם האמיתי: זכר

עזוב את זה שהרקע לא טוב ויש בו מלא חורים אני לא מתכוון להכניס אותך למשחק.

טופס הרשמה:
שם בפורום:nirppe
שם בעולם האמיתי: nir
שם במשחק: טריק נאקצ'ון
מין בעולם האמיתי: זכר או נקבה זכר
מין במשחק: זכר או נקבה( יכול להיות שונה מהעולם האמיתי) זכר
גיל:16-90 16
מראה בעולם האמיתי: ספרייט, תיאור, מה שאתם רוצים ~ לא יכול להסביר
מראה במשחק: אתם יכולים להכין מראה חדש ואתם יכולים להשתמש במראה של העולם האמיתי ~ צלקת רחבה ברגל ימין יפה ורזה שיער בלונדיני עם קוצים
רקע: חיכה במשך שנתיים מחוץ לחנויות כדי שיביאו את המשחק והוא יקנה ואכן הוא קנה ראשון את המשחק אח ל2 אחים זכרים גיל בן ה 11 ורון בן ה11(שניהם תאומים) בזבז את כל הכסף שהיה לו כדי לקנות את המשחק וקנה כספת שלא יגנבו לו
גזע במשחק: במשחק יש שלושה גזעים עיקריים, לכל אחד יתרונות וחסרונות:
בני האדם, הדמות המאוזנת ביותר.
אלפים, מהירים אך חלשים.
גמדים, חזקים אך איטיים. בני אדם
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: אני מחר עורך את הרקע

שם בפורום: chopper
שם בעולם האמיתי: אנדי וורטהם
שם במשחק: אנרדריוס אקרווריאום
מין בעולם האמיתי: זכר
מין במשחק: זכר
גיל:21
מראה בעולם האמיתי:
מראה במשחק: (במקום כתום בחליפה יש כחול והשיער בלונדיני)
רקע: אנדי היה אדם רגיל כמו כולם. אנדי בא ממשפחה ממוצעת אשר כספה הספיקה לחיים נורמאליים. ציוניו של אנדי הספיקו על מנת להתקבל לתיכון טוב, למרות זאת אנדי התקשה להתחבר עם אנשים. רובם חשבו שהוא סתם מוזר ואפס ואינו יכול לעשות שום דבר בעזרת הידיים שלו ובלי עזרת האחר. הוריו של אנדי היו עובדים כאדריכלים וביתם היה קטן אבל יפה ככל האפשר. חלומו של אנדי בהיותו צעיר היה להיות אלוף, אפילו במשהו קטן, רק כדי להוכיח שהוא יכול ולגרום לאנשים שהכיר בעבר לחשוב עליו פעם נוספת. המשהו הזה נהיה משחקי מחשב. כאשר היה בתיכון התחיל לעבוד בחנות קטנה. בעזרת הכסף שהרוויח קנה לעצמו משחקים מקוריים ככל האפשר.
החיים של אנדי התחילו להשתנות. הוא נהיה אלוף במשחקי RPG ותמיד דורג ב50 הכי טובים במשחק כולו אבל במשחקי יריות ומחשבה היה קצת מתקשה לפעמים. בימים למד ועבד ובלילות היה משחק.
לילה אחד, כאשר היה באמצע משחק קיבל אנדי הודעה ממשתמש לא מוכר לו. בהודעה היה כתוב: "שמנו לב שאתה משחק היטב. אנו מציעים לך לנסות בעוד חודש את המשחק החדש שאנו מוציאים "PROJECT LIFE". מקווים שתהנה לשחק בו. במידה ותסכים לשחק בו אנא החזר הודעה אם המילה הסכם ובעוד פחות מחודש תוכל לקבל את המשחק. בברכה, קאזומי נארה". כמובן שאנדי החזיר הסכם ומאותו יום חיכה עד שהחבילה תגיע אם המשחק.
גזע במשחק:
בני האדם
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: אני יודע שהרקע קצר אבל לא היה לי הרבה מה לכתוב. מקווה להירשם + המשחק מזכיר לי את SAO

פורסם במקור על ידי nirppe

טופס הרשמה:
שם בפורום:nirppe
שם בעולם האמיתי: nir
שם במשחק: טריק נאקצ'ון
מין בעולם האמיתי: זכר או נקבה זכר
מין במשחק: זכר או נקבה( יכול להיות שונה מהעולם האמיתי) זכר
גיל:16-90 16
מראה בעולם האמיתי: ספרייט, תיאור, מה שאתם רוצים ~ לא יכול להסביר
מראה במשחק: אתם יכולים להכין מראה חדש ואתם יכולים להשתמש במראה של העולם האמיתי ~ צלקת רחבה ברגל ימין יפה ורזה שיער בלונדיני עם קוצים
רקע: חיכה במשך שנתיים מחוץ לחנויות כדי שיביאו את המשחק והוא יקנה ואכן הוא קנה ראשון את המשחק אח ל2 אחים זכרים גיל בן ה 11 ורון בן ה11(שניהם תאומים) בזבז את כל הכסף שהיה לו כדי לקנות את המשחק וקנה כספת שלא יגנבו לו
גזע במשחק: במשחק יש שלושה גזעים עיקריים, לכל אחד יתרונות וחסרונות:
בני האדם, הדמות המאוזנת ביותר.
אלפים, מהירים אך חלשים.
גמדים, חזקים אך איטיים. בני אדם
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: אני מחר עורך את הרקע

לא התקבלת, מצטער דרישה מינימלית אצלי זה לדעת להשתמש בפסיק ונקודה, גם אם לא מושלם.

אנדי היה אדם רגיל כמו כולם. אנדי בא ממשפחה ממוצעת אשר כספה הספיקה לחיים נורמאליים.ציוניו מספקים לתיכון טוב, וחברים היו לו לא הרבה ורבים צחקו עליו כי היה יחסית בודד וחשבו שהוא אפס ולא יכול לעשות שום דבר. הוריו של אנדי היו עובדים כאדריכלים וביתם היה יפה אבל עדיין ממוצע. חלומו של אנדי בהיותו צעיר היה להיות אלוף במשהו, אפילו במשהו קטן, רק כדי להוכיח שהוא יכול משהו. המשהו הזה נהיה משחקי מחשב. כאשר היה בתיכון התחיל לעבוד. בעזרת הכסף שהרוויח קנה לעצמו משחקים מקוריים ככל האפשר.
החיים של אנדי התחילו להשתנות. הוא נהיה אלוף במשחקי rpj ותמיד דורג ב50 הכי טובים במשחק כולו. בימים למד ועבד ובלילות היה משחק.
לילה אחד, כאשר היה באמצע משחק קיבל אנדי הודעה ממשתמש לא מוכר לו. בהודעה היה כתוב: "שמנו לב שאתה משחק היטב. אנו מציעים לך לנסות בעוד חודש את המשחק החדש שאנו מוציאים "project life". מקווים שתהנה לשחק בו. במידה ותסכים לשחק בו אנא החזר הודעה אם המילה הסכם ובעוד פחות מחודש תוכל לקבל את המשחק. בברכה, קאזומי נארה". כמובן שאנדי החזיר הסכם ומאותו יום חיכה עד שהחבילה תגיע אם המשחק.
גזע במשחק:

מצטער הרקע לא מספיק טוב. יש יותר מידי קטעים לא ברורים...

ציוניו מספקים לתיכון טוב, וחברים היו לו לא הרבה ורבים צחקו עליו כי היה יחסית בודד וחשבו שהוא אפס ולא יכול לעשות שום דבר.

המשפט לא נכון תחבירית...

"ציוניו של אנדי הספיקו על מנת להתקבל לתיכון טוב, למרות זאת אנדי התקשה להתחבר עם אנשים ...."

הוריו של אנדי היו עובדים כאדריכלים וביתם היה יפה אבל עדיין ממוצע.

"הוריו של אנדי היו אדריכלים או הוריו של אנדי עבדו במשרד אדריכלות ולכן ביתם היה יפה אבל עדיין ממוצע"

ביתם היה יפה אבל עדיין ממוצע? ממוצע מאיזה בחינה ? מחיר ? גודל ? אני חושב שמיותר היה לכתוב שהבית ממוצע...

חלומו של אנדי בהיותו צעיר היה להיות אלוף במשהו, אפילו במשהו קטן, רק כדי להוכיח שהוא יכול משהו.

יש יותר מידי "משהו" תנסה לצמצם ...

"מאז שהיה צעיר אנדי תמיד חלם להיות אלוף, לא משנה במה אפילו במשהו קטן. היה חשוב לו להוכיח שהוא יכול."

אגב רושמים rpg יכול להיות שהתבלבלת בין rpg לrpgj שזה פשוט משחק תפקידים יפני...

תנסה לשפר את שאר הרקע לבד
בינתיים לא התקבלת...


הערה!

אתם יותר מידי תקועים בקטע הזה שאתם כאילו "גיימרים צעירים " או צריכים להיות...
לפי דעתי אם יצא משחק של מציאות מדומה האנשים שירשמו אליו הם לא דווקא הגיימרים ההארדקורס. המשחק מתאים לכל כך הרבה סוגים של אנשים תגוונו קצת

שם בפורום: LordAbizi
שם בעולם האמיתי: צ'ארלס זי בריטניה
שם במשחק: מליפאן אביזי
מין בעולם האמיתי: זכר
מין במשחק: זכר
גיל:16
מראה בעולם האמיתי: תמונת BANNEDSTORY שהכנתי לפני טריליארד שנים:
מראה במשחק: הפעם התיאור הסטנדרטי שאני משתמש בו בכל מקום: גובה ממוצע, שער חום קצר ושטוח (כשבקצר יש בערך אותה מידת עמימות כמו במונח "קצר" כשהוא מתייחס לתספורת צבאית), עיניים חומות, זקן קצר. לובש סנדלים, מכנסיים אפורות עם חגורה ירוקה כהה, וחולצה עם שרוולים מאוד קצרים בצבע ירוק שהוא מעט בהיר יותר מזה של החגורה.
רקע:
צ'ארלס מגדיר את עצמו כבן אדם המשעמם ביותר עלי אדמות. הוא נהג לשחק במשחקים רבים זמן מה, אלא שהם החלו להתקדם בקצב שהיה גדול מדי עבורו, ומאז צ'ארלס מגדיר את עצמו כאדם שלא עושה שום דבר זמן הפנוי שלו. צ'ארלס גם אינו מעורב כל כך בסביבתו, ונוהג להתרחק מארועים המוניים. הוא שומר על קשר עם קבוצה מצומצמת של בני אדם, ודי לו בכך. צ'ארלס מתגאה בשגרת יומו האפורה. הוא גאה בכך שהוא יכול לחיות כפי שאף בן אדם אחר, לטענתו, לא יכול לחיות. חרף חוסר העניין הזה, כל דבר שצ'ארלס בכל זאת היה שם לעצמו כמטרה לעשות, הוא היה בדרך כלל מצליח בו. לצ'ארלס גם יש אח גדול אחד, שלעתים מעיר לצ'ארלס על העדר התוכן בחיים שלו, אך בדרך כלל עסוק בענייניו שלו. בכל מקרה, זה השתנה כששמע את ההכרזה על המשחק. רוב המשחקים שצ'ארלס היה חושב אם להוריד אותם היו בסך הכל די שגרתיים וצ'ארלס היה פוטר אותם בטענה ש-"נו בסדר, זה בסך הכל עוד משחק. זה לא שווה את הטרחה שלי." אך הרעיון של פרוייקט החיים הצליח להלהיב את ה self proclaimed אדם הכי משעמם בעולם. צ'ארלס החליט שמשחק בעל מורכבות ועומק כל כך גדולים, שהם "כמו החיים רק יותר טוב", כפי שהוא תפש זאת, שווה את המאמץ שלו. ומאז צ'ארלס נהיה אובסיסיבי. הייתה לו מטרה. הוא הציב לעצמו כמטרה את השגת המשחק. ואז זה כבר היה בלתי נמנע. בעמל רב ומאמץ אינסופי הצליח צ'ארלס להשיג את המשחק (את הפרטים הטכניים אני אשאיר לדמיונו של הבודק, משום שממילא אין הרבה מידע על איך אפשר להשיג את המשחק). וכעת צ'ארלס זי בריטניה מחכה לפתיחת השרת.
גזע במשחק: בן אדם
בקשות פלופים ושאר הפלאפים:

טופס הרשמה:
שם בפורום: Charmander
שם בעולם האמיתי: ריקי אנדרווד
שם במשחק: ריקי
מין בעולם האמיתי: זכר
מין במשחק: זכר
גיל:16
מראה בעולם האמיתי: מראה אתלטי, גבוה, לובש בגדי ספורט. שיער שחור שמנוני שאף פעם לא מסורק ועיניים חומות דבש. גופו מושלם מלבד עצם היותו נכה, מרותק לכסא גלגלים.
מראה במשחק: נראה אותו דבר בדיוק, פשוט לא נכה.
רקע: זאת היתה המסיבה הכי עצובה שריקי חוה בחייו. כולם עמדו במבוכה סביב כסא הגלגלים שלו, לא היה להם הרבה מה לומר לו. וכי מה יגידו? היה ברור שאף אחד כלל לא רצה להיות שם, כולם נשארו כי לא היה להם נעים. אחרי הכל, הוא נעדר מבית הספר למשך חודש וחצי לצורך טיפולים.
הוא הצליח להתרחק בדמיונו מהכתה הצפופה בתלמידים מכל השכבות וראשו נדד כיומיים לאחור, חזר ליום בו הכל השתנה.
עיניו של ריקי כבו כשהרופא נכנס לחדרו עם התוצאות של הבדיקות. האמת שהוא לא היה צריך בכלל לשמוע את מה שיש לרופא להגיד, הוא פשוט ידע כבר. למשחק הוא לא יגיע. ריצ'רד מן הסתם יהרוג אותו ויחשוב שהוא מתרץ תרוצים. עם זאת, ריקי לא העלה על דעתו כלל כי הרופא בא עם בשורות אחרות לגמרי.
כשריקי הבין כי לא מדובר כלל על המשחק האדיוטי שביום שישי הוא כמעט לעג לעצמו על שכה היה לו חשוב לדעת על כך. כעת דאגותיו היו גדולות בהרבה! נטול יכולת ללכת, הוא לבטח לא יוכל לשחק כדורגל יותר בחיים!
כשריקי חזר לבית הספר, הוא הבין כי הנכות שלו כבר לא היתה הצרה היחידה שלו. אדריאן לופז, החברה שלו, ניגשה אליו והסבירה לו מדוע אינם יכולים לצאת יותר יחד ופשוט נפרדה ממנו!
עד מהרה מרבית החברים סביבו התרחקו ממנו יותר ויותר. כשהמאמן הודיע לו כי עליו לפנות את הלוקר שלו לשחקן שיחליף אותו הוא הבין כי הכל רשמי.
הוא גמל החלטה בליבו לעזוב את התיכון שהוא למד בו ולעבור למקום רחוק. הוריו סרבו פשוט כי הם היו מרוכזים בחיים הפרטיים שלהם, אביו בדיוק פתח סניף נוסף ברשת הפיצריות שלו ואמו חתמה חוזה עם זמרת חדשה, היא סוכנת סלבריטי.
ביום הולדו של ריקי אביו הזמין כמה אורחים הביתה, לא הרבה נענו להזמנה, אך אלו שאהבו מסיבות בלי הרבה עניין בחתן יום ההולדת עצמו שכן טרחו להגיע, נראו עסוקים בלחגוג. ריקי עצמו ישב על כסא הגגלם שלו בפרצוף עצוב ומילמל לעצמו משהו לא ברור כשאביו קרא לו למטבח. עוגת יום ההולדת חיכתה לו שם ואביו פקד עליו לנשוף. מנהג ארור שהוריו משמרים כבר מגיל חמש. ריקי עמד לייחל למה שהוא מייחל כל שנה. משאלתו היתה כה נואשת, עד כי אף שריקי לא האמין בנשיפה בנרות מטופשות, ליבו דילג קלות למשמע ליבו מבקש שוב ללכת, שוב להיות מסוגל לשחק כדורגל, שוב להיות פופולארי. אביו הביט בו בעיניים דומעות. הוא ידע היטב מה בנו ביקש למסיבת יום הולדתו השש עשרה. אביו ישב מולו ואמר לו שהוא יכול להגשים את משאלתו הפעם. השנה, ריקי עומד ללכת כמו שהוא כבר לא הלך כמה שנים טובות. פרוייקט החיים עתיד לשנות את חייו של ריקי.
גזע במשחק: בן אדם.
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: פאנג?

שם בפורום: חמוף.
שם בעולם האמיתי: אדוארד סטלר (Edward Steller).
שם במשחק: Jailer.
מין בעולם האמיתי: זכר.
מין במשחק: זכר.
גיל: 17.
מראה בעולם האמיתי: גובה 1.82, גוף שרירי לא יותר מדי, שיער באורך בינוני קצת קוצני בצבע חום בהיר, עיניים בצבע ירוק כהה למדי, ברחבי הגוף כמה צלקות הגדולה מביניהן מתחילה בין הצוואר לכתף ויורדת אל הגב באורך של כמה ס"מ. באופן רשמי נוהג ללבוש בגדים יותר פורמלים, חולצה מכופתרת מכנסיים ונעליים בהתאמה, לבוש יום יומי (כאשר אינו צריך להרשים אף אחד) כולל חולצת T רגילה או עם הדפס כלשהו, ג'ינס רגיל וסניקרס פשוטות.
מראה במשחק: תיאור חיצוני זהה, בגדים פשוטים ולא מסורבלים המאפשרים תנועה מיטבית.
רקע: שמי אדוארד סטלר, הייתי מגדיר את עצמי כנער נורמטיבי לחלוטין חוץ מעובדה האחת הזאת שנולדתי לתוך אחת המשפחות העשירות והמשפיעות ביותר באיזור אם לא בעולם, וכל העניין של להיות נורמטיבי? הייתי אומר שאני עושה עבודה טובה בהתחשב בעובדה המחרידה הזאת. על פני השטח חיים עשירים כאלה הם חלום של כל אחד, אבל רק המעטים שנולדים לתוך זה מסוגלים להבין מה זה באמת. קודם כל, נתחיל בחיובי, אף פעם לא היה חסר לי כלום, שום דבר ממש, אם רק הייתי רוצה משהו הייתי מקבל אותה בלי שמישהו יצטרך לחשוב פעמיים האם מגיע לי את הדבר הזה או לא או מה השימוש שאעשה בו, אז לא הייתי צריך להאבק עם אף אחד על הרצונות שלי. כמו כן, דברים כמו השכלה, בריאות ותנאי מחייה למשל אלה דברים שאף פעם לא צריך לדאוג לגביהם, כאילו הם קיימים מעצמם. בתוך כל המעטפת של חוסר הדאגות והקבלה של כמה דברים שאני רוצה מתי שאני רוצה אותם, החיים האלה מסריחים. בתור התחלה, האנשים שלהם יש את העושר הרב הזה הם בדרך כלל אנשים מגעילים שלא מייחסים חשיבות לכל מה שאינו עשוי זהב ונדיר מאוד למצוא אנשים כמוני, אותם אני מחשיב ליחידי סגולה, שפשוט לא מתנהגים ככה. אני אפילו לא מתפלא שרק יותר ויותר אנשים נהיים כאלה דוחים, זה הכל מתחיל בחינוך שהם מקבלים בבית מההורים שלהם, אם הם בכלל שם כדי לחנך, והגועל פשוט עובר מההורים אל הילדים בתור אחד אחרי השני, אני מחשיב את עצמי בר מזל בכך שהתחמקתי מגורל שכזה, אחרת הייתי יכול לצאת כמו שני האחים הגדולים שלי שמטרותיהם היחידות בחיים הן כסף ולספק את הרצון של ההורים. כמובן שבתוך כל זה נמצא מה שהאנשים במעמד הנורמלי רואים, כל "חיי הזוהר" שאנחנו נמצאים בהם, הכוללים את כל המסיבות הרשמיות, הפתיחות של מסעדות גורמה חדשות ומה לא. לסיכום, החיים האלה חסרי משמעות מבחינתי, בשום דבר מהדברים שכבר אמרתי יש ערך אמיתי, וכדי לסכם את זה במילה אחת: משעמם. כשאין טעם בשום דבר, בסוף כבר נמאס, לא מצאתי שום דבר חיובי בחיים האלה ולכן פשוט השתעממתי, אין שום ריגוש בחיים שכאלה. למרות כל מה שאמרתי, אין כזה דבר לא להיות ילד טוב וממושמע בבית כמו שלי, ולכן, נהיה זה הרגל בשבילי לשחק דמות של ילד כזה, כאשר אני צריך להשאיר רושם אני מתנהג ברשמיות ומדמה עצמי לשאר העשירים, זה לא רק עוזר לי למנוע מההורים להיות קוץ בתחת אלא גם עוזר להשתלב בכל מסגרת שהיא, במיוחד בבית ספר. אני עדיין נמצא בבית הספר, וכמובן שאני הולך לבית ספר לילדים עשירים, שכמו שכבר אמרתי, למדו מההורים שלהם ועכשיו גרועים בדיוק אותו הדבר אם לא יותר. אם כך, לשים את המסכה הזאת על עצמי ולהתנהג כאחד מהם מאוד עוזר לעבור את זה בשקט, ולא רק שעוזר, מסתבר שאני פופולארי ולא חסרים "חברים" מכל השכבה, החלק הכי טוב זה שאני יכול לנצל את זה כדי להשיג מידע מהם בלי להיות חשוד כי אנחנו "חברים" ולעיתים אני גם מתנהג מספיק מתאים בשביל להשיג לעצמי חברה לזמן מוגבל, עם כל ההטבות כמובן. אמרתי את זה בהתחלה אבל אני אזכיר את זה שוב, ההתנהגות הזאת היא כולה הצדעה כדי לעשות רושם ולקבל את מה שאני רוצה בדרך הקלה, כי אם הייתי מתנהג בחופשיות בה אני מרשה לעצמי להתנהג כאשר אני לבד, הכל היה הרבה יותר קשה, אז כן, אני מניח שאפשר לקרוא לי תחמן. הרבה שנים הייתי באותו ראש כמו היום, הדעות שלי על החיים האלה שלי לא השתנו, למרות שלהעביר את הזמן בבית הספר או עם איזו בחורה נתן לי סוג של סיפוק זה אף פעם לא היה מספיק, עדיין לא היה שום ריגוש משמעותי. נקודת המפנה הייתה כשהייתי בערך בן 15, התקופה הזאת הייתה מה שאני קורא, "תקופת היובש" שלי, לא עשיתי כלום כל היום והייתי בבית כל הזמן חוץ מהזמן שבו ביליתי בבית הספר וגם שם לא הייתי אני, זאת הייתה התקופה הכי משעממת בחיים שלי, הרגשתי כאילו כלום לא מספק אותי אז לא עשיתי כלום חוץ משלבת בחדר כל היום מול הטלוויזיה. אני מניח שאלו היו חודשיים מאז שהתקופה הזאת התחילה ואז משום מה החלטתי לצאת מהבית, לא הייתה לי שום מטרה ולא התכוונתי להגיע לשום מקום ולכן סתם הלכתי, אפילו לא שמתי לב לאנשים שהולכים מסביבי, פשוט הלכתי. אני לא זוכר בדיוק למה אבל נעצרתי אחרי כשעה הליכה בלי לעצור, אני חושב שזה היה בגלל שהגעתי לחלק שלא הייתי בו עוד בעיר וזה טיפה הפתיע אותי, שלא תבינו לא נכון, כן הסתובבתי מדי פעם בעיר ולא רק נשארתי מקובע באיזור בו חייתי, אבל המקום הזה היה שונה והרגשתי לגמרי לא במקום לבוש בבגדים שחייט פרטי הכין, כל בן אדם שעברתי מולו היה נדמה שנועץ בי מבטים כאילו רצה היה להסתער עלי ולקחת כל מה שיש לי, במידה מסוימת זה היה מפחיד אבל מצד שני זה גם היה אחד הדברים המסעירים שקרו לי, הרגשתי כאילו אני נמצא בסיטואציה לא אמיתית ולחץ המגיע מהתרגשות התחיל אצלי. לא מיהרתי חזרה הביתה כי בכל מקרה לא היה לי מה לעשות שם ולא שמישהו באמת שם לב אם אני נמצא, אז החלטתי להמשיך ללכת ברחובות האלו, התיאור הכי טוב שאני מסוגל אליו זה שהכל היה מוזנח במידה מסוימת והרגיש מסוכן לא משנה לאן הלכתי, זה לא היה המקום הכי גרוע שיש אבל זה בהחלט לא היה האיזור ממנו אני מגיע. לא עבר הרבה זמן מאז שהמשכתי ללכת ומצאתי את עצמי מול מבנה גדול יחסית לאחרים, הוא היה נראה מבחוץ כמו אולם ספורט בגודל בינוני, על פי הסטנדרטים שלי כמובן, והדבר שהכי משך אותי היה השלט על הדלת בכניסה: "מועדון קרב". יצא לי לשמוע על כאלה מועדונים לפני כן אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת ראיתי אחד ואולי זה היה המזל שלי, לאחר כדקה נוספת התחלתי לשמוע רעשים מהצד והחלטתי לבדוק, ראיתי שם מישהו שיוצא החוצה חבול לגמרי ושני אנשים נוספים שעוזרים לו ללכת, זה היה נראה כאילו עברה עליו משאית וזה סקרן אותי. הדלת שנפתחה שם נשארה פתוחה מסיבה כלשהי והסקרנות הובילה אותי להכנס פנימה, זה היה מחזה שאני לא מתכוון לשכוח אף פעם כל זמן שאני חי, הפעם הראשונה שראיתי את המועדון, וזה היה שווה כל שנייה כי כמה זמן לאחר שנכנסתי הבחינו בי והוציאו אותי החוצה בכוח, לא התנגדתי ממש אבל זה היה לא נעים ובאותה מידה מרענן ומרגש, ועוד זה היה כלום לעומת מה שהלך שם בפנים, בכמה שניות שהייתי שם הצלחתי לקלוט כל כך הרבה, קהל של אנשים שנראים כמו חיות אחד אחד צופים בהתלהבות בשני אנשים נבחרים בתוך כלוב שנלחמים כל כך חזק שיכולתי להרגיש את זה. החוויה הזאת, גם אם היא לא נשמעת כזאת, הייתה מאוד משמעותית בשבילי, הרגשתי שאני חייב לחזור לשם כמה שיותר מהר אבל מהחצי דקה שהייתי שם נראה כאילו כולם קשוחים ואין דרך להכנס, אבל אין שום בעיה שכסף לא יכול לפתור, ולפי מה שזה נראה לי, זה פועל שם פי כמה יותר חזק. לא היה מאוד קשה להשיג את הכסף, זה לא היה המון בשבילי אבל הנחתי שזה יהיה מספיק בשביל לשחד שם אנשים, זה לקח כמה ימים אבל זה היה בסדר העיקר שהייתי מגיע לשם שוב. באותו הערב יצאתי מהבית בשקט, השתדלתי לא להעיר אף אחד כדי שלא ידעו מה אני עושה, והלכתי את כל הדרך חזרה לשכונה שהייתי בה קודם כשהכסף אצלי בארנק פשוט שקניתי בבוקר. בגלל שהייתי מרוכז הפעם, לקח לי הרבה פחות זמן, אולי גם בגלל שמאוד התרגשתי ומיהרתי להגיע. כשהגעתי כבר ידעתי מה אני צריך לעשות ופניתי ישירות אל הדלת בצד ודפקתי עליה מספיק חזק בשביל שישמעו אותי, לאחר כמה שניות נפתחה הדלת ובחור גדול יצא ממנה והסתכל עלי מוזר, הפעם זה לא היה בגלל הבגדים שלי בגלל שדאגתי ללבוש בגדים יותר מתאימים, הוא לא דיבר והאווירה הכללית הייתה מאיימת אז החלטתי פשוט לעשות את זה, הבאתי לו את כסף ודאגתי לשמור על סודיות, מסמן לו שאני רוצה להכנס. הוא הבין את המסר במהירות והכניס אותי פנימה לתוך המבנה, ההרגשה מיד השתנה והרגשתי שוב את מה שהרגשתי בפעם הקודמת, במשך כשעתיים הייתי רק צופה, אבל סידרתי עם הבחור ההוא שיכניס אותי לקרב ונכנסתי בסופו של דבר. הייתי עדיין מאוד נרגש והבחור שהיה מולי היה גדול ממני בלפחות 20 שנה, הבדל שהיה לי קשה להתגבר עליו, וזה לא שהייתי חלש אני כבר חוויתי קרבות בכמה אימונים באגרוף שעשיתי, אבל זה בכלל לא השתווה למה שהלך שם ברגע הזה, הכל היה כל כך הרבה יותר אינטסיבי ורציני ולא יכולתי להתמודד כנגדו, עשיתי כמיטב יכולתי אך בסוף הפסדתי ויצאתי חבול לגמרי משם, לא יותר מדי אבל, אולי הבחור ההוא ויתר לי? בכל מקרה, עשיתי את דרכי החוצה ומשם לדרך הביתה, לא יכולתי להוציא את הקרב מהראש שלי וראיתי אתו מול העיניים שוב ושוב, זה היה בדיוק הריגוש שאותו רציתי והתלהבתי כמו שלא התלההבתי בחיים, למרות שהייתי צולע. במשך הכמה חודשים שלאחר מכן חזרתי למועדון בממוצע פעמיים בשבוע ושיחדתי את השומר שיתן לי להלחם כל פעם מחדש, כל קרב היה מאוד קשה והפסדתי כמעט בכולם, ניצחתי רק פעם אחת במקרה וגם אז הייתי חבול לגמרי כמו תמיד, את הפצעים והחבלות ניסיתי להסתיר כמיטב יכולתי והמצאתי תירוצים כל פעם כדי שירדו ממני החשדות. אני חושב שזה היה אחרי הכמה חודשים האלו, ואחרי הניצחון הראשון שלי שבאמת קלטתי את העניין של הקרבות ומאז הלך לי יותר ויותר טוב בהם, כמובן שעדיין הפסדתי הרבה אבל הקרבות שניצחתי בהם היו רבים יותר ככל שעבר הזמן, עברה שנה מהפעם הראשונה שלי עד שהצלחתי לקחת את כל מה שלמדתי ולהשתמש בזה יותר בקרבות שלי, כתוצאה מכך היו לי גם הרבה יותר ניצחונות. במשך השנתיים ומשהו שעברו מאז שהתחלתי לעסוק בקרבות האלו רק השתפרתי ונהייתי אחד המתמודדים הפופולאריים ביותר שהיו שם, למדתי להלחם וליישם את מה שלמדתי בהמון סיטואציות אפשריות. חוץ מהקרבות, המשכתי לבלות את החיים שלי בבית הספר ועם המשפחה שלי בתור הילד הטוב שהם כולם מכירים, בזמן שאני מסתיר מהם סוד גדול שהאמנתי שיגרום להם להשתגע, לא יכולתי לחסוף בפניהם את הפרסונה האמיתית שלי, שרק השתנתה עם הזמן ונהייתי אדם יותר רציני שיודע לשמור על קור רוח ולהתפרץ כשצריך ובאותה מידה גם יותר מתמרד, ולכן הייתי צריך להשתמש באותה התדמית המוכרה והלא אהובה כלל שלי, זה לא היה פשוט אבל עשיתי כמיטב יכולתי להסתיר הכל כולל החבלות שעל הגוף והפרצוף שלי, מה שלא היה נראה שמפריע לאותן הבחורות אותן לקחתי הביתה (גבות גבות). קרו הרבה דברים במהלך השנתיים האלה אבל יש אירוע ספציפי אחד שאני לא אשכח אף פעם, זה היה מה שבסופו של דבר הוביל אותי אל המשחק. לעיתים יחסית רחוקות, משהו כמו פעם בחודש, הייתי יכול לראות באיזור של המועדון אנשים שהיו נראים לי מאוד חשודים, הם הסתובבו באיזור תמיד במכוניות שלהם או ברגל והסתכלו לכל כיוון, החשד הלך וגבר עם הזמן ובמיוחד כאשר הבחנתי בכמה פעמים בהן האנשים האלו ניגשו לבחורים משיצאו מהמועדון בכמה מקרים ודיברו איתם, לפעמים הם רק דיברו, לפעמים עם גם התגנבו הצידה כדי לדבר ולפעמים הם הלכו ביחד ונכנסו למכונית כולם, הריכוז שלי תמיד פנה אל הקרבות עצמם ולכן לא ייחסתי לאנשים האלה חשיבות כלשהי חוץ מהיותם חשודים ודי מציקים. באחד הלילות בהם הגעתי למועדון שמתי לב שהאנשים האלו נמצאים שם אך לא התרכזתי בהם ופניתי ישר למועדון, כשנכנסתי פנה אלי מיד אחד המכרים שלי משם וסיפר לי שיש הימור על הקרב שלי היום ומאוד כדאי שאני אפסיד, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על הימורים במועדון והוא הזהיר אותי שזה יכול להיות מסוכן בשבילי, אני מניח שהאגו שלי פשוט גדול מדי אבל אני לא מסוגל לתת למישהו לנצח אותי אם יש לי משהו לעשות בנידון. הקרב הלך כמו כל קרב רגיל בהתחלה, מכות מכל צד אל הצד היריב והתחמקויות במקרה הצורך, לא נלחמתי לפני כן בבחור שהתמודד מולי אבל לא לקח לי הרבה זמן לההבין את הסגנון שלו והצלחתי להוביל עליו לקראת אמצע הקרב, זאת אומרת, הצלחתי לפרק לו ת'צורה. ככל שהקרב הגיע לסופו כך הרגשתי חשש גדול יותר שמשהו יקרה, הרי הבחור ההוא לא היה משקר לי לאור העובדה שאנחנו מכירים כל כך הרבה זמן, חשבתי שבטוח יש משהו בדבריו וניסיתי להזהר כמה שיותר, אך לא נתתי ליריב לנצח בשום מחיר. קרוב מאוד לסוף, כאשר עמדתי להביא את הכמה מכות סיום לבחור שכבר היה על ברכיו מולי נשמעה צעקה חזקה מהקהל, מישהו צעק לבחור לקום ולאחר מכן עוד גבר בא מאחוריו וזרק פנימה אלת בייסבול וסכין, באותו הרגע הרגשתי שהסכנה גדולה. הבחור מולי קם במהירות ותפס את האלה, לפני שהספקתי לקלוט מה קורה היא כבר הייתה עמוק בפרצוף שלי והרגשתי איך הרגליים שלי מאבדות את אחיזתן מהקרקע, שנייה עברה ומצאתי את עצמי על הרצפה, הרגשתי חום חזק מהפרצוף אבל לא התייחסתי אליו וקמתי על הרגליים שוב. מהתנוחה בה הייתי לעומת התנוחה בה המתמודד שמולי היה, נדמה היה לי שיש לי את היתרום ולכן הסתערתי לעברו מוכן עם אגרוף, הבעיה הייתה שבאותו הרגע הכאב הגיע ואיבדתי את המומנטום שלי לשבריר שנייה אותה ניצל היריב כדי לזוז משם ולא להפגע כלל בעוד שאני מתחיל לאבד שווי משקל ומנסה להתעלם מהכאב. המקום שהוא התחמק אליו היה אסטרטגי בשבילו, במרחק של מטר וחצי בלבד הייתה מונחת הסכין שזרקו לו ואני לא תפקדתי כמו שצריך, הוא ניצל את זה ותפס את סכין כמו שחשבתי שיעשה. ניסיתי בכל כוחי להתעלם מהכאב ואז הסתערתי שוב וניסיתי לתקוף, הראייה שלי הייתה מטושטשת טיפה והאגרוף שהוא נתן לי בבטן בא בהפתעה מוחלטת בעקבות כך, הרגשתי את החוזק ונפלתי על הברכיים מיד אחר כך, הגב שלי פנה אליו והוא ניצל את זה כדי לשסף בי את הסכין, החתך היה עמוק ודי ארוך והתחיל בין הצוואר לכתף שלי, ירד למטה אל הגב טיפה באלכסוניות, יש לי את הצלקת עדיין. הרגשתי נוזל חם שוטף אותי בגב אבל נשארתי על הברכיים וניסיתי להתעלם מהכל שוב, ניצלתי את שארית כוחותיו כדי לקום ואז גם את מומנטום ההפתעה על היריב, שהיה מופתע בגלל שהצלחתי לקום, הסתערתי עליו ונתתי לו את המכות האחרונות מהם לא היה יכול להתחמק, הוא נפל לרצפה והרגשתי שזה נגמר. רק אז זה נקלט אצלי, יש לי חתך עמוק בגב, הראייה שלי הטשטשה עוד יותר ונפלתי על הרצפה גם אני, לא הצלחתי לשמוע שום רעש אבל הצלחתי לראות ממש טיפה ובטשטוש איך גוררים אותי החוצה ובעניין של דקה-שתיים מעלים אותי לאמבולנס לבית החולים הקרוב, בפינה של העין אני זוכר איך שקלטתי את האנשים החשודים נכנסים למכונית שלהם ומתחילים להתקרב אלינו, נראה שהם עקבו אחרי האמבולנס, זה כל מה שאני זוכר ולאחר מכן איבדתי את ההכרה לגמרי. אני לא יודע מה קרה בין האמבולנס לניתוחים שעברתי אבל התעוררתי בחדר יוקרתי בבית חולים יוקרתי והדבר הראשון ששמתי לב אליו זה איך אבא שלי עומד בכניסה לחדר ומקשיב לאחד הרופאים בלי לשנות את הבעות פניו ואיך אמא שלי יושבת קרוב לקיר על כיסא בישיבה רצינית ומחכה כאילו אני אמור לעשות משהו. פלטתי מילה, רק כדי שישימו לב אלי, וראיתי איך המבטים שלהם עוברים להסתכל עלי אך בלי לשנות הבעה בכלל, עם עיניים שאומרות: "איך הגעת לזה? אני מאוכזב ממך". הייתי בבית החולים במשך חודש לפחות ולאחר מכן חזרתי הביתה, רק שהוא כבר לא היה בית, אבא שלי דאג שלא תהיה לי אפשרות לצאת אלא אם כן זה לבית הספר ככה שהייתי תקוע בבית עדיין מחלים מסוף הפציעה. הסיכום מהרופא היה מאוד פשוט, בעקבות הפציעה נחתך שריר שאחראי לחלק מהפעולות של היד הימנית שלי ולא אפשרי היה לטפל בזה לגמרי, כך שגם עם כל הזמן שבעולם אני לא אוכל להשתמש ביד הזאת כמו קודם, כשאני אומר "קודם" אני מדבר על להלחם, דברים יום יומיים שעשיתי לפני הפציעה הם לא ממש בעיה אבל אני לא אהיה מסוגל לתת אגרוף ביד ימין כמו שצריך עד סוף ימי חיי, זה מה שעשה סוף על התחביב שלי. לא עבר עבר הרבה זמן לאחר שהשתחררתי, אולי שבוע מקסימום, וגיליתי שאבא שלי נפגש עם אנשים מאוד מוזרים שהיו מוכרים לי, לקח לי קצת זמן להבין שאלו אותם האנשים החשודים שראיתי בקרבת המועדון אבל בכל זאת החלטתי לצוטט להם ולהבין על מה מדובר. הסיפור הוא כזה, האנשים האלה הם שוטרים בתוכנית מיוחדת של המשטרה לעצור לאט לאט עבריינים המשתתפים בקרבות לא חוקיים המסכנים חיים, זה לא הפתיע אותי ממש, מה שהפתיע אותי זה שבאותו היום שהיה הקרב האחרון שלי הבן אדם שאותו עם קיוו לתפוס היה היריב שלי אבל גילו אותי שם ובנסיבות שהיו החליטו שיהיה כדאי לשנות את מטרתם ולהתמקד בלעצור אותי, אבא שלי לא יכל להרשות לעצמו ששום דבר מזה יתפרסם בתקשורת, הרי הוא איש חשוב וזה יפגע במוניטין שלו, הוא התעקש שלא יפורסם דבר עלי ועל מה שעשיתי בשנתיים האחרונות. השוטרים שידברו איתו היו חייבים לוודא שאני לא אעשה את זה שוב והחליטו בגלל שיש לנו כסף שהם יתנו לנו תנאי מיוחד, אתם מבינים, המשטרה חושבת שכל מי שעוסק בקרבות לא חוקיים הוא בן אדם אלים שאין צורך לחברה בו ולכן, כדי שאני אוכל להוציא את ה"עצבים" שלי במשהו שהוא לא קרבות הם הציאו להכנס לתוכנית מיוחדת, אבא שלי יצטרך לקנות את משחק המציאות החדש הזה Project Life ולדאוג שאני לא אצא מהבית אלא רק אוציא עצבים שם. לא ידעתי על המשחק הזה כלום ולכן לא חשבתי שאני צריך להתנגד, הדבר היחיד שהבנתי ממה שהם אמרו זה "מציאות מדומה" וזה לא היה נשמע נורא עד שהם הוסיפו עוד חלק לתוכנית שלהם, אבא שלי התעקש שצריך להיות משהו לטובתו פה והוא לא אמור לבזבז את הכסף שלו על דברים שלא יביאו תועלת (=עוד כסף), הייתה עצירה למשהו כמו חצי דקה, השוטרים דיברו ביניהם ואז הם סיפרו לו על הפרס, מסתבר שבסוף המשחק יש טורניר והמנצח בו יקבל פרס לבחירתו, מה שהוא ירצה, התוכנית שלהם הייתה לגרום לאבא שלי לקנות את המשחק, שאני אשחק בו ולבסוף שהוא יקבל פרס כספי, זאת אומרת ינצל אותי בשביל כסף. זה לא הפתיע אותי אבל בלי הרבה מחשבה אבא שלי הסכים לתנאים שלהם ואפילו הבטיח שיתרום חלק מהפרס למשטרה על כך שהציעו את התוכנית הזאת, לאחר שהם סיימו הלכתי משם בלי שישימו לב אלי וחזרתי לחדר שלי, הבנתי שזה גבול חדש של גועל מצד אבא שלי והחלטתי שלא לתת לא לנצל אותי ככה, עכשיו כשאני יודע על הפרס אני אשיג אותו אבל לא אשתמש בו בשבילו, גם אם זה יהיה קשה לפחות יכולתי להפסיק לשחק אותה ילד טוב בפעם הראשונה.
גזע במשחק: בן אדם.
בקשות פלופים ושאר הפלאפים: פלאפי 3>

אביזי רשום

אדם רשום

שקד:
לא אהבתי תרעיון של הרקע... תנסה להכין רקע חדש...
רשום ימלך ):
מצטער\:


התחלה תתפרסם ביום חמישי (מחר ~ ) בינתיים נחכה לרשום הרביעי.

~