נושא: Pok'emon - Kanto

רקע:
במחוז קנטו הגדול שוכנות 3 ציפורים אגדיות, זופדוס, ארטיקונו ומולטרס. הציפורים הללו נחשבות לפוקימונים אגדיים וחזקים ביותר ורק מעטים זכו לראותם. הציפורים אינם נראות לעולם יחד, הן חיות באיזורים שונים במחוז קנטו. יום אחד הכל השתנה, צורה בלתי ברורה שאינה שייכת אל המחוז פרצה אל המחוז ועוררה את זעמו של זופדוס שיצא ממקומו הנסתר וחיפש את הצורה הזו. בעקבות המהומה אותה זופדוס עשה מולטרס ציפור האש יצאה גם היא מן המחבוא שלה והחלה לתקוף את זופדוס. הקרב ההרסני הזה התנהל על דרך 1 שנמצאת בסמוך לעיר פאלט. תוצאות הקרב היו קשות, נזק רב באזור דרך 1 שהגיעו קרוב אל העיר פאלט. זהותו של הפוקימון שעורר את זופדוס אינו ידוע עד עצם היום הזה. מאז המקרה הזה צוות רוקט השוכן במחוז קנטו לכד את ציפור הקרח ארטיקונו והוא משתמש בה למעשיו ההרסניים ובעזרתו הצוות מתכנן ללכוד גם את זופדוס ומולטרס שנעלמו מאז הקרב הגדול ביינהם.

מטרות:
☼ לגלות מיהו הפוקימון הנסתר
☼ לשחרר את ארטיקונו משליטת צוות רוקט ולפרקו.
☼ לנצח את כל מאמני המכון במחוז קנטו ולנצח את הליגה.

מפה:


העיר פאלט:
העיר ממנה הגעתם, שם תקבלו את הפוקימון הראשון שלכם. העיר ניזוקה בעקבות הקרב של זופדוס ומולטרס ולכן היא נמצאת בבנייה מחדש. דרך העיר הזו ניתן להגיע לדרך 1 ברגל ובעזרת סירה או פוקימון מים ניתן להגיע אל האי סיניבר.

דרך 1:
דרך קצרה ביותר בה נמצאים כמה פוקימונים חלשים ומאמנים מתחילים, ביציאה מדרך 1 ניתן להגיע לעיר ורדיאן.

העיר ורדיאן:
עיר גדולה בה נמצא מרכז פוקימונים קטן, חנות ומכון סגור ונסתר שמאמן המכון אינו מוכר וידוע לרבים, כדי להיכנס למכון עליכם לנצח את כל 7 מאמני המכון הקודמים לו. דרך העיר הזו ניתן להגיע אל דרך הניצחון שמובילה אל בניין הליגה בו נמצאים המאמנים החזקים ביותר. העיר נמצאת סמוך לדרך 2.

דרך 2:
דרך ארוכה שמובילה לתוך יער בו נמצאים פוקימוני חרק ומאמני חרק רבים. הדרך ארוכה וקשה מאוד ומומלץ להגיע אליה שהפוקימונים שלכם בריאים.

העיר פיוטר:
עיר גדולה ומתפתחת. בעיר יש מרכז פוקימונים וחנות. העיר ידועה מכיוון שנמצא בה מכון מאובנים מפורסם מאוד ושמור מאוד. העיר פיוטר מפורסמת גם כי נמצא בה המכון הראשון. מאמן המכון הוא מאמן פוקימוני אבן והוא חזק וקשוח ביותר. מהעיר פיוטר ניתן להגיע לדרך 3.

דרך 3:
דרך ארוכה בה נמצאים מאמנים חזקים ורבים. בסוף הדרך נמצא מכון פוקימונים ומערת הירח.

מערת הירח:
מערה שלפי שמועות נמצא בה הפוקימון המסתורי שעורר את זופדוס. במערה נמצאים מאמני פוקימוני אבן. ביציאה מן המערה נמצאת העיר סרוליין.

העיר סרוליין:
עיר גדולה ביותר, מפוצלת להמון דרכים. בעיר הזו נמצא המכון השני מנהיגת המכון היא מאמנת פוקימוני מים חזקים ביותר. מהעיר הזו ניתן להגיע ל2 דרכים ללא מוצא:
דרך 24: בדרך 24 נמצא גשר של מאמנים, מלבד לגשר המאמנים ניתן להגיע משם למערה נסתרת שלא ידוע מה נמצא בתוכה, לפי שמועות יותר הגיוניות הפוקימון שהעיר את זופדוס נמצא שם.
דרך 25: דרך מלאה במאמנים חזקים מאוד.
מלבד לדרכים אלו ניתן להגיע אל דרך 5 ו9 שנמצאות מחוץ לעיר.

דרך 9:
דרך ריקה מאמנים מפוקימונים. הדרך מפוצלת, ניתן להגיע דרכה אל דרך 10 או לחתוך המהירות אל אמצע דרך 5.

דרך 5:
דרך בה נמצאים מאמנים רבים וגם פוקימונים משוטטים. הדרך ארוכה ומובילה אל העיר ורמיליון.

המשך ההרים יחשפו בהמשך המשחק!

מנהיגי מכון:

ברוק מנהיג מכון אבן שנמצא בעיר פיוטר.
ברוק הוא מאמן קשוח וחזק ביותר, הוא מתמחה בפוקימוני אבן, הפוקימונים שלו ידועים בהגנה הגבוהה שיש להם.
פוקימונים: , .


מיסטי מנהיגת מכון מים שנמצא בעיר סרוליין.
מיסטי היא מאמנת חזקה. היא מתמחה בפוקימוני מים, הזירה בקרב נגד מיסטי היא בריכת מים מה שמאפשר לפוקימוני המים שלה לשלוט בצורה מוחלטת בקרב. כדי לנצח את מיסטי על המאמן לתקוף את הפוקימונים שלה בדרכים יצירתיות.
פוקימונים: , ,

מאמני מכון נוספים ייחשפו בהמשך!

אנשים חשובים:

רד. רד הוא מאמן פוקימונים חזק, הוא הביס את הליגה בעבר וכיום הוא מאמן שעוזר למאמנים מתחילים. רד ילווה את חלקכם לאורך כל המשחק. רד מגיע ממחוז ג'וטו ולכן הוא מחזיק בפוקימונים שלא שייכים למחוז שלכם. רד ידוע בידידות הטובה שלו עם הכלב האגדי, רייקו.
פוקימונים: ,


גרין. גרין הוא מאמן חזק ביותר. כמו רד גם הוא הביס את כל הליגה בעבר אך הפסיד לחברו הטוב רד, בגמר הגדול והזכור בינהם בסיום הליגה. גרין הוא הנכד של פרופסור אוק המפורסם והוא בעצמו מתלמד אצל הפרופסור. גרין עזב לתקופה מסויימת את המחוז גם הוא, למחוז רחוק ולא מפורסם והביא משם כמה פוקימונים.
פוקימונים: ,


פרופסור אוק. פרופסור אוק הוא הפרופסור של מחוז קנטו, הוא אדם חכם עם השפעה גדולה מאוד על המחוז. הוא מתגורר בעיר פאלט במעבדה שלו. הפרופסור יתן לכם את הפוקימון ההתחלתי שלכם. תוכלו לשמור אצלו את הפוקימונים שלכם במהלך המסע.
פוקימונים:

שאר האנשים החשובים ייחשפו בהמשך.

צוות רוקט:
חייל זוטר ( )
פוקימונים: ? , ? , ?

מאמנים חשובים שפגשתם:

ייחשפו בהמשך!

חנות:
בערים נמצאות חנויות. בחנויות תוכלו לקנות פוקדורים ושיקויים.
PokeaBall ~ פוקדור ( ) : 20$
הסבר: אחוז התפיסה שלו הוא 25% במצב שהפוקימון השני הוא קשה מאוד.
Great Ball ~ פוקדור טוב ( ) : 150$
הסבר: אחוז התפיסה שלו הוא 50% במצב שהפוקימון השני הוא קשה.
Ultra Ball ~ אולטרה בול ( )
הסבר: אחוז התפיסה שלו הוא 70% במצב שהפוקימון השני הוא בינוני.
Potion ~ שיקוי ( ) 250$
הסבר: בעזרת השיקוי ניתן להחיות פוקימון שספג קרב קשה, ניתן להחיות את הפוקימון גם במהלך הקרב עצמו.

חוקים:
1. חוקי הפורום תקפים גם פה.
2. החוקים לא ממש חשובים לי כי הם דיי ברורים לכולם, אני רק רוצה להבהיר משו, אם אתם נלחמים נגד מאמן עם 2 פוקימונים מותר לכם להשתמש אך ורק ב2 פוקימונים, לא יותר!
3. במידה ואני כותב לכם משהו מעל התגובה אני מצפה שתענו עליו ברצינות (מותר לפעמים גם לצחוק <3 )

פוקימונים התחלתיים:

תפוס!
תפוס!


טופס הרשמה:
שם בפורום:
שם במשחק:
גיל: 15
רקע: אני מבקש להשקיע, זה ממש חשוב לי לדעת את רמת הכתיבה שלכם ואת הרקע של השחקן שלכם.
ספרייט: רק ספרייט, בלי תמונות או תיאורים.
פוקימון התחלתי:
ציוד: לא לגעת בבקשה.
כסף: לא לגעת בבקשה.

פרסים:
השחקן שהכי השקיע במשחק לדעתי עד לתאריך 20.6 יזכה ב \ לבחירתו.
השחקן שהכי השקיע במשחק לדעתי מהתאריך 20.6 עד ל15.7 יזכה ב

שמור למשחק

רשומים 1-3
Charmander

ספוילר

שם במשחק: כריס בראון.
גיל: 15
רקע: דממה. אין משיחין בשעת הסעודה. גם אין צוחקים מחייכים או נושמים. בית משפחת בראון היה שקט כרגיל. טוב, לא ממש כרגיל. לפני עשרים שנה המשפחה הזו הייתה מקור דוגמא למשפחה סטנדרטית לכל דבר ונראה כי אין להם כל פגם.
בן יחיד היה להם לבראונים, בן זהוב שיער וסמוק לחיים, אחד כזה שרואים בפרסומות לחיתולים. שמו היה סטאריו, על שם הפוקימון, אשר מבחינתם הוא היה הכוכב שלהם. הוא גדל לתפארת והיה מקור נחת להוריו. כשהגיע לגיל המתאים לצאת למסע הפוקימונים שלו הוא רכש תגים בקצב מסחרר ועד מהרה הגיע לליגה המקומית. הוא אכן עשה את כל המצופה ממנו, אך בליגה הוא הפסיד. סטאריו יצא למסע מסוכן מיד לאחר הליגה, הוא נפגע מאביו משום שאביו אמר לו שאין הוא מעוניין שהוא יחזור הביתה עד שישוב עם גביע הליגה. סטאריו החליט לחקור את המערה בעיר סרולין אחת ולתמיד, הוא שמע מעובר אורח כי פוקימון מסתורי חי שם והוא החליט לתפוס אותו, יחד עם הפוקימון הזה הוא לבטח יהיה חסר מעצורים. עקבותיו של סטאריו נעלמו ולא היה ניתן ליצור איתו קשר. האובדן הקשה גרם לאדון בראון להיות אף קשה ואלים יותר. כל הכסף שבעולם לא היה מספיק כדי לנחם אותו על האובדן ופסיכולוג ארור ייעץ לו להביא ילדים נוספים לעולם כדי לקבור את רגש האובדן.
וכך, ישבו להם בשולחן אדון וגברת בראון, יחד עם ביתם ובנם שלא הכירו את סטאריו. מצד שני, שניהם ידעו כי סטאריו היה מוצלח הרבה יותר ממה שהם אי פעם יוכלו להיות. כריס וג'סי תמיד חיו תחת הסיפורים על סטאריו היה אסור להם להזכיר את שמו, או לדבר עליו אך הם הכירו כל פרט בחייו. אביהם סיפר להם כי סטאריו ניצח בליגה אך הגביע נגנב, מעולם לא הופרך הסיפור הזה וכריס העריץ את סטאריו.
עד כמה שכריס העריץ את סטאריו, הוא לא אהב לחיות בבית שלו. ברור שיש יתרונות בלגור בבית הכי גדול בקנטו. חדר האוכל המפואר היה מאובזר בכל הכלים הכי יוקרתיים והאח הגדול שמר עליהם מפני החום. מאצ'וק תמיד הסתובב סביב וטיפח את הבית והשדות הוו לכריס מקור מפלט. כריס תמיד רצה לצאת למסע פוקימונים אך הוא לא העז לבקש זאת מהוריו. אותו הבוקר ג'סי חזרה מוקדם מהאקדמיה עם דמעות בעיניה, כל חברותיה קיבלו פוקימון התחלתי ויצאו למסען בעוד שאמם לא אישרה את היציאה למסע. ג'ס ישבה במקומה ודמעות זלגו מעיניה, ובכל זאת, דממה היתה בבית. אין משיחין בשעת הסעודה.
אביו של כריס מעולם לא היה נחמד, אך אל כריס וג'סי התנהג כאילו הכל קרה באשמתם. הוא לא קיבל אותם כמו שהם ודרש מהם המון. כריס ידע להבחין בין כל פוקימון והכירו בעל פה, הוא אף ידע את הסוג של כל פוקימון וידע לאבחן את הטבע של הפוקימון. הוא ידע לתעל את הטבעים בקרב ואומן להיות לוחם חזק. המאמן האישי של כריס הובס פעמים רבות על ידיו שכן גם כריס, כמו אביו, לא הכיר במושג רחמנות, עדינות, חברות. הוא לא טרח לרכוש חברים, הוא ידע כי כולם בסוף יעברו מהאקדמיה ויצאו למסע הפוקימונים שלהם. ג'ס שלא כמוהו, סירבה להאמין בקרבות, היא תמיד חיבבה את הפוקימונים שסביבה ויצרה איתם קשר עמוק. היא היתה משוחחת אליהם שעות והם היו משיבים לה, בדרכם שלהם, על ידי מבט חם ומעריך.
על אף שכריס וג'סי היו שונים מאוד זה מזה, היתה להם הבנה רבה אחד לשניה וכמו כל תאומים, היה להם קשר עמוק. כריס אהב את ג'סי וכשהיא חזרה הביתה עם דמעות בעיניים דמו רתח. השקט הזה, ה'לשדר הכל כרגיל' הזה, זה הרטיח אותו.
אביו הביט בו לשניה והושיט את היד. כריס ידע כי הוא מצפה ממנו להעביר אליו את המלח. אסור לבקש תוספת אצלם בבית, כך שהדבר היחיד שהוא עשוי לבקש זה מלח. הוא חיכה עם יד מושטת ומבטו חדר בתוך כריס. אך לכריס נמאס מהשתיקה הלא נפסקת הזו, נמאס לו מההתנהגות של הוריו ודמעותיה של ג'סי, שתמיד היתה כה שמחה ומנחמת והוא היה המריר, גרמו לו לעמוד על שלו. "אני לא הולך להעביר לך את המלח אבא. אם אתה רוצה מלח תבקש!"
"כריס וויל בראון!" הרימה אימו את קולה בכעס "איך אתה לא מתבייש!?"
"תתביישו לכם אתם!" נעמד כריס והשקט הופר. שקט של עשרים שנה. "איך אתם לא מתביישים?! יש לכם ילדה מיוחדת, מטפלת בפוקימונים שלכם כשהם נפגעים ומכבדת אותם בזמן שאני נלחם בהם. תמיד מכבדת את הפוקימונים ושומרת עליהם מכל משמר. אז מה אם שלחתם את סטאריו למסע והוא ניצח בליגה, אז מה אם הוא היה הבן הראשון שלכם והוא נהנה ממכם כשעוד הייתם נחמדים, אחותי ג'סי שווה הרבה יותר ממה שאי פעם סטאריו יהיה ומגיע לה לצאת למסע בדיוק כמו שלי מגיע לצאת למסע! מה התועלת להילחם ולהתאמן בבית אם אני לא יכול לצאת למסע! אנחנו רוצים לצאת!"
אדון בראון הביט בכריס לכמה שניות ואז הוא קם בסערה ותפס בשערותיו של כריס. ג'סי צרחה באימה ואפילו גברת בראון נרתעה לשנייה. "שלא תעיז להזכיר על בדל שפתך הטמאות את שם בני, אתה שומע?"
"אני הבן שלך!" צרח כריס בכאב והשתחרר מאחיזת אביו. אדון בראון הרים את זרועו והטיח את כף ידו בפניו של כריס בכל הכח.
"אתה כישלון!" פגע אדון בראון בבנו כמו שמעולם לא פגע. "וגם את!" הצביע על ביתו המבוהלת שהצטנפה שבפינת הסלון. "צאו מהבית שלי! שניכם! אין לי תועלת בכם!"
"ריצ'ארד!!!" צרחה גב' בראון. "הרי אתה לא מתכוון לכך!"
"לא, מלודי!" שאג אדון בראון "אין לי תועלת בשני האפסים הללו. עומד בביתי ומטיח בי כי אני צריך להתבייש! אינני רוצה בהם! צאו מכאן! שניכם! קחו את הארנקים שלכם ואל תעזו לגעת באף אחד מהפוקימונים שלי!"
כריס מיהר לחדרו. גראולייט זינק לעברו וליקק את פניו. כריס רצה לקחת אותו איתו אך אביו היה חד. גראולייט היה שייך לאביו ולא לו, כך שלא באמת היתה לו ברירה. היה אסור לו לקחת אותו איתו. כריס חיבק אותו חיבוק אחרון ומיהר לעבר השידה עשויה עץ בולי מלא. הוא חטף את הארנק שלו שהיה מצויד בהרבה מאוד כסף וירד בריצה לעבר ג'סי. הוא הספיק לחטוף גם את ארנקה בחטף והוא זרק את זה לידיה.
כשהוא נכנס לסלון הוא ראה את אביו מעשן את מקטרתו. "אתה עדיין פה?! עוף מכאן! אתה וג'סיקה!"
כריס לא לקח עמו דבר מלבד ארנקו. ג'סי אחזה בידו ושניהם יצאו יחד לעבר פתח הדלת, נועלים נעליים במהירות ורצים החוצה בטירוף. "מה נעשה?" צרחה ג'סי ורצה מאחורי כריס. ג'סי רצה כמי שראה שד, היא הייתה מהירה יחסית, גופה היה צר ואתלטי ושיערה בלונדיני ארוך וחלק היה אסוף בקוקו. "אין לנו לאן ללכת!"
"אחריי!" צרח כריס. הוא ידע היטב לאן ללכת, הוא קרא מה קרה לרד, אלוף הליגה והוא החליט כי זה הולך להיות היעוד של שניהם. "אנחנו רצים לפאלט, שם נפגוש את פרופסור אוק!"
"כריס!" עצרה לרגע ג'סיקה והביטה בכריס בנחישות. "אני רוצה למצוא את עצמי לבד, אני מרגישה שאני לא רוצה לחיות בצילו של סטאריו אך גם לא בצילך, אני לא רוצה שתגונן עליי אני רוצה להצליח בכוחות עצמי! בבקשה תבין אותי!"
היא הביטה בכריס מספר שניות ונעלמה בגשם הסוער שהתחיל לרדת, כריס יכל לשמוע את בכייה, קשה היתה עליה הפרידה אך זה היה הכרחי. כריס הבין היטב את כוונתה, את הצורך שלהם להיות חופשיים. הוא מצידו ניגש הישר לפרופסור אוק, הוא לא ידוש עוד בעברו הטראגי ויבנה לעצמו מוניטין שיוכיח לאביו מעט אחרת, שהוא אכן בנו, שהוא בן למשפחת בראון.
תמונה/ ספרייט:
פוקימונים:

מתקפות:
שריטה | Scratch
נהימה | Growl
תגים:
כסף:
ציוד:

Triple-T

ספוילר

שם במשחק: תומאס בלאק
גיל: 15
רקע:
מאז ומתמיד תומאס התעניין בפוקימונים. תמיד ראה אותם מסתובבים עם המאמנים שלהם, בטלוויזיה, בכרזות, בכל מקום. כל היום הוא היה נצמד למסך הטלוויזיה וצופה בקרבות, כל פעם שהוא היה מתקלח הוא היה מחקה אקדחי מים ובועות וכל מיני, כמו כל ילד בגילו שהיה תחת שיגעון הפוקימונים.
אביו גדל בילדותו בעיר פאלט ויצא אל מסע הפוקימונים שלו במטרה לזכות באליפות המחוז, בעוד אימו גדלה בעיר סרוליין ואהבה במיוחד את פוקימוני המים. כאשר אביו עמד לאתגר את מנהיגת מכון סרוליין, שניהם נפגשו אחד בשני במהלך האימונים שלו בקרבת העיר. אימו גם צפתה בקרב המכון של אביו כאשר הוא השתמש בוורטלטל שלו (שהספיק להתפתח בינתיים מהסקווירטל שאיתו התחיל) ועזר לו לזכות בתג המכון. לאחר הקרב הם החליטו לטייל ביחד במהלך המסע כאשר אביו ניסה את מזלו בליגה וסיים שם במקום השמיני, בעוד אימו החליטה לנסות ולתפוס כמה שיותר פוקימוני מים.
לאחר הליגה חזרו הוריו כל איש לעיר הולדתו אבל שמרו על קשר הדוק ביחד.
יום אחד, הוא השתנה. זאפדוס, פוקימון החשמל האגדי יצא ממחבואו והחל לזרוע הרס בדרך 1 המובילה לעיר ורידיאן. כתוצאה מכך, גם מולטרס יצא ממחבואו והחל להילחם בזאפדוס. באותו זמן, אימו היתה בדרך לבקר את אביו בעיר פאלט ונקלעה לסיטואצית הקרב בדרך 1. היא הצליחה ליצור קשר עם אביו שיצא לשם במהירות, ברגע שראה שמתחיל להתרחש שם קרב אכזר. אימו היתה לכודה בקרב וניסתה להגן על עצמה בעזרת פוקימוני המים שלה אבל הם לא הצליחו להשיב מלחמה ועד מהרה התעלפו. ברגע האחרון אביו הגיע לשם והצליח להגן עליה ולפנות אותה למקום בטוח, לפני שנפגעה ממכת ברק של זאפדוס.
לפתע, אור חזק מילה את אזור הקרב והקיף את זאפדוס ומולטריס. יצור כלשהו הופיע במקום ועצר את שניהם מלהילחם זה בזה. מולטריס וזאפדוס נסוגו לפתע וחזרו חזרה אל מחבואם, ודרך 1 חזרה להיות פתאום כמו שהיתה לפני הקרב. מבולבלים, הביטו הוריו אחד בשני, מופלאים מאותו אור.
כאשר הגיעו אל העיר וסיפרו על המאורע למשפחתו של תומאס, הם התוודו אחד בפני השני על אהבתם והפכו לחברים. כעבור כמה שנים הם התחתנו ותומאס נולד.
תומאס אוהב פוקימונים מסוגים שונים, ותמיד שמח לשחק עם הפוקימונים של אביו ושל אימו, ובמיוחד נהנה לשחק עם הבלסטויז של אביו. הוריו סיפרו לו כמובן עם איך שהם הכירו ועל הקרב הגדול, וזה סיקרן אותו מאוד: מיהו אותו פוקימון שעצר את הכל? האם הוא מופיע במצב מסויים? אנשים רבים ניסו לגלות את אותו פוקימון וזה הוביל לכך שצוות רוקט המרושע לכד את ארטיקונו, אבל הפוקימון לא צץ.
תומאס קיווה שכאשר הוא יקבל פוקימון ויצא לאתגר את הליגה, הוא יפגוש אותו סוף סוף. לשם כך הוא החליט לבחור את סקווירטל, כפוקימון ההתחלתי.
ספרייט:
פוקימונים:

דחיפה | Tackle
נסיגה | Withdraw
תגים:
ציוד:
כסף:

Iphoneguy

ספוילר

שם במשחק :ג'וני וויליאמס
גיל : 15
רקע : זה היה היום הראשון של האביב, הכל פרח ולבלב, כל פוקימוני העשב שהיו בסביבה רקדו ושרו, הסאנפלורות ריקדו להן ריקוד מיוחד ביחד עם האודישים שפיזרו להם ריחות מתוקים לכל עבר וכל הסביבה פשוט הייתה מלא בשמחה ואושר, אני ומשפחתי החלטנו שביום שכזה אנו חייבים לצאת לפיקניק וכך היה, החלטנו ללכת לעשות את הפיקניק בדרך 1 שפרחה בשיא יופייה באותו היום, באותה השנה אני הייתי בן 3ואחי הגדול סטיוארט היה בן 8 והוריי הפקידו אותי בידיו שישמור עליי, הוא התייצב למשימה וניסה לשמור עליי בזמן שרצתי לי לכל עבר וחיפשתי לי איזה פוקימון לשחק איתו, כבר בגיל הזה הכרתי כמה שמות של פוקימונים כמו רטטה, אודיש או פידג'י ותמיד כשהייתי מזהה את אחד מהם הייתי ישר צועק לו בשמו אך הוא בדרך כלל נבהל וברח. ככל שהזמן עבר לא מצאתי לי אף פוקימון אבל לא ויתרתי והמשכתי לחפש לי איזה פוקימון שישחק איתי, לעומת זאת, סטיוארט כבר התעייף מהרדיפה אחריי וניסה לשכנע אותי שכבר נחזור להורים כי מתחיל להחשיך, אך אני לא ויתרתי ורציתי למצוא את הפוקימון שיהיה מוכן לשחק איתי ואז סטיוארט הציע פשרה :"אתה יודע מה ג'וני? בוא נעשה ככה, אתה תחפש לך פוקימון וכשתמצא אותו תיתן לי לקרוא לו, אוקיי?", הנהנתי בהסכמה לרעיונו של אחי והתחלתי לחפש לי את הפוקימון, לאחר כמה דקות מצאתי לי אנקס קטן, וכמו שסוכם קראתי לאחי שיקרא לו לשחק איתי ואז כשאחי בה הוא לא האמין למראה עיניו, ישבתי בטוח קן שלם של אנקסים, אשר רק התעוררו מתרדמת החורף שלהם והיו הכי מסוכנים באותה תקופה, אח שלי רץ בניסיון להוציא אותי משם, הוא תפס אותי והתחיל לרוץ הכל המהירות שיכל, אבל פתאום מתוך השיחים יצא אליו ארבוק עצום בגודלו וירה עליו עוקץ רעל, אחי הורעל ע"י הארבוק הזה ונפל על הרצפה כאשר כולו מורעל, פחדתי נורא והתחלתי לבכות, הארבוק התקרב לאחי במטרה לאכול אותו וכבר חשבתי שזה הסוף שלנו, אבל פתאום הוא עצר, והתחיל להתרחק מאחי כאילו משהו מפחיד אותו בו, הסתכלתי על אחי הפצוע ועדיין היה פצוע והכל נראה לי מוזר, הארבוק נעלם כלא היה ואחי שכב על הרצפה מורעל, ואני ילד בן 3 שלא יודע מה לעשות ואז ראיתי מאחורי את ההורים שלי רצים לכיוון אחי, אבי ישר התחיל ביצוע של עזרה ראשונה ואימי לקחה אותי מהאזור וניסתה להרחיק אותי מהמראות הקשים שחוויתי.
מאותו היום כל הבית שלנו השתנה, ההורים שלי כבר התנהגו בזהירות רבה יותר ולא נתנו לנו להסתובב איפה שנרצה, אבל השינוי הגדול ביותר חל אצל סטיוארט, הוא הפך להיות אובססיבי לפוקימוני רעל וכאילו התאהב בהם, הוא רצה את אך ורק אותם וכאשר התחיל את מסע הפוקימונים שלו הוא החליט להתחיל עם באלבזור אשר היה גם פוקימון רעל ויצא אל מסעו, אני לעומתו פחדתי מפוקימוני רעל אחרי המקרה הזה ורק רציתי להתרחק מהם, לא ממש אהבתי גם את הבאלבזור שהיה כל עולמו ולכן בחרתי שכאשר יגיע היום של מסע הפוקימונים שלי לא אלך בדרכו של אחי אלא בדרך חדשה משלי ביחד עם פוקימון חדש משלי.
ספרייט :
פוקימונים:

טלקנזיס | Telekinesis
טלפורט | Psyshock
ציוד :
כסף :

רשומים 4-5

תגיבו!!!!!!!!!

שם בפורום: Charmander
שם במשחק: כריס בראון.
גיל: 15
רקע: דממה. אין משיחין בשעת הסעודה. גם אין צוחקים מחייכים או נושמים. בית משפחת בראון היה שקט כרגיל. טוב, לא ממש כרגיל. לפני עשרים שנה המשפחה הזו הייתה מקור דוגמא למשפחה סטנדרטית לכל דבר ונראה כי אין להם כל פגם.
בן יחיד היה להם לבראונים, בן זהוב שיער וסמוק לחיים, אחד כזה שרואים בפרסומות לחיתולים. שמו היה סטאריו, על שם הפוקימון, אשר מבחינתם הוא היה הכוכב שלהם. הוא גדל לתפארת והיה מקור נחת להוריו. כשהגיע לגיל המתאים לצאת למסע הפוקימונים שלו הוא רכש תגים בקצב מסחרר ועד מהרה הגיע לליגה המקומית. הוא אכן עשה את כל המצופה ממנו, אך בליגה הוא הפסיד. סטאריו יצא למסע מסוכן מיד לאחר הליגה, הוא נפגע מאביו משום שאביו אמר לו שאין הוא מעוניין שהוא יחזור הביתה עד שישוב עם גביע הליגה. סטאריו החליט לחקור את המערה בעיר סרולין אחת ולתמיד, הוא שמע מעובר אורח כי פוקימון מסתורי חי שם והוא החליט לתפוס אותו, יחד עם הפוקימון הזה הוא לבטח יהיה חסר מעצורים. עקבותיו של סטאריו נעלמו ולא היה ניתן ליצור איתו קשר. האובדן הקשה גרם לאדון בראון להיות אף קשה ואלים יותר. כל הכסף שבעולם לא היה מספיק כדי לנחם אותו על האובדן ופסיכולוג ארור ייעץ לו להביא ילדים נוספים לעולם כדי לקבור את רגש האובדן.
וכך, ישבו להם בשולחן אדון וגברת בראון, יחד עם ביתם ובנם שלא הכירו את סטאריו. מצד שני, שניהם ידעו כי סטאריו היה מוצלח הרבה יותר ממה שהם אי פעם יוכלו להיות. כריס וג'סי תמיד חיו תחת הסיפורים על סטאריו היה אסור להם להזכיר את שמו, או לדבר עליו אך הם הכירו כל פרט בחייו. אביהם סיפר להם כי סטאריו ניצח בליגה אך הגביע נגנב, מעולם לא הופרך הסיפור הזה וכריס העריץ את סטאריו.
עד כמה שכריס העריץ את סטאריו, הוא לא אהב לחיות בבית שלו. ברור שיש יתרונות בלגור בבית הכי גדול בקנטו. חדר האוכל המפואר היה מאובזר בכל הכלים הכי יוקרתיים והאח הגדול שמר עליהם מפני החום. מאצ'וק תמיד הסתובב סביב וטיפח את הבית והשדות הוו לכריס מקור מפלט. כריס תמיד רצה לצאת למסע פוקימונים אך הוא לא העז לבקש זאת מהוריו. אותו הבוקר ג'סי חזרה מוקדם מהאקדמיה עם דמעות בעיניה, כל חברותיה קיבלו פוקימון התחלתי ויצאו למסען בעוד שאמם לא אישרה את היציאה למסע. ג'ס ישבה במקומה ודמעות זלגו מעיניה, ובכל זאת, דממה היתה בבית. אין משיחין בשעת הסעודה.
אביו של כריס מעולם לא היה נחמד, אך אל כריס וג'סי התנהג כאילו הכל קרה באשמתם. הוא לא קיבל אותם כמו שהם ודרש מהם המון. כריס ידע להבחין בין כל פוקימון והכירו בעל פה, הוא אף ידע את הסוג של כל פוקימון וידע לאבחן את הטבע של הפוקימון. הוא ידע לתעל את הטבעים בקרב ואומן להיות לוחם חזק. המאמן האישי של כריס הובס פעמים רבות על ידיו שכן גם כריס, כמו אביו, לא הכיר במושג רחמנות, עדינות, חברות. הוא לא טרח לרכוש חברים, הוא ידע כי כולם בסוף יעברו מהאקדמיה ויצאו למסע הפוקימונים שלהם. ג'ס שלא כמוהו, סירבה להאמין בקרבות, היא תמיד חיבבה את הפוקימונים שסביבה ויצרה איתם קשר עמוק. היא היתה משוחחת אליהם שעות והם היו משיבים לה, בדרכם שלהם, על ידי מבט חם ומעריך.
על אף שכריס וג'סי היו שונים מאוד זה מזה, היתה להם הבנה רבה אחד לשניה וכמו כל תאומים, היה להם קשר עמוק. כריס אהב את ג'סי וכשהיא חזרה הביתה עם דמעות בעיניים דמו רתח. השקט הזה, ה'לשדר הכל כרגיל' הזה, זה הרטיח אותו.
אביו הביט בו לשניה והושיט את היד. כריס ידע כי הוא מצפה ממנו להעביר אליו את המלח. אסור לבקש תוספת אצלם בבית, כך שהדבר היחיד שהוא עשוי לבקש זה מלח. הוא חיכה עם יד מושטת ומבטו חדר בתוך כריס. אך לכריס נמאס מהשתיקה הלא נפסקת הזו, נמאס לו מההתנהגות של הוריו ודמעותיה של ג'סי, שתמיד היתה כה שמחה ומנחמת והוא היה המריר, גרמו לו לעמוד על שלו. "אני לא הולך להעביר לך את המלח אבא. אם אתה רוצה מלח תבקש!"
"כריס וויל בראון!" הרימה אימו את קולה בכעס "איך אתה לא מתבייש!?"
"תתביישו לכם אתם!" נעמד כריס והשקט הופר. שקט של עשרים שנה. "איך אתם לא מתביישים?! יש לכם ילדה מיוחדת, מטפלת בפוקימונים שלכם כשהם נפגעים ומכבדת אותם בזמן שאני נלחם בהם. תמיד מכבדת את הפוקימונים ושומרת עליהם מכל משמר. אז מה אם שלחתם את סטאריו למסע והוא ניצח בליגה, אז מה אם הוא היה הבן הראשון שלכם והוא נהנה ממכם כשעוד הייתם נחמדים, אחותי ג'סי שווה הרבה יותר ממה שאי פעם סטאריו יהיה ומגיע לה לצאת למסע בדיוק כמו שלי מגיע לצאת למסע! מה התועלת להילחם ולהתאמן בבית אם אני לא יכול לצאת למסע! אנחנו רוצים לצאת!"
אדון בראון הביט בכריס לכמה שניות ואז הוא קם בסערה ותפס בשערותיו של כריס. ג'סי צרחה באימה ואפילו גברת בראון נרתעה לשנייה. "שלא תעיז להזכיר על בדל שפתך הטמאות את שם בני, אתה שומע?"
"אני הבן שלך!" צרח כריס בכאב והשתחרר מאחיזת אביו. אדון בראון הרים את זרועו והטיח את כף ידו בפניו של כריס בכל הכח.
"אתה כישלון!" פגע אדון בראון בבנו כמו שמעולם לא פגע. "וגם את!" הצביע על ביתו המבוהלת שהצטנפה שבפינת הסלון. "צאו מהבית שלי! שניכם! אין לי תועלת בכם!"
"ריצ'ארד!!!" צרחה גב' בראון. "הרי אתה לא מתכוון לכך!"
"לא, מלודי!" שאג אדון בראון "אין לי תועלת בשני האפסים הללו. עומד בביתי ומטיח בי כי אני צריך להתבייש! אינני רוצה בהם! צאו מכאן! שניכם! קחו את הארנקים שלכם ואל תעזו לגעת באף אחד מהפוקימונים שלי!"
כריס מיהר לחדרו. גראולייט זינק לעברו וליקק את פניו. כריס רצה לקחת אותו איתו אך אביו היה חד. גראולייט היה שייך לאביו ולא לו, כך שלא באמת היתה לו ברירה. היה אסור לו לקחת אותו איתו. כריס חיבק אותו חיבוק אחרון ומיהר לעבר השידה עשויה עץ בולי מלא. הוא חטף את הארנק שלו שהיה מצויד בהרבה מאוד כסף וירד בריצה לעבר ג'סי. הוא הספיק לחטוף גם את ארנקה בחטף והוא זרק את זה לידיה.
כשהוא נכנס לסלון הוא ראה את אביו מעשן את מקטרתו. "אתה עדיין פה?! עוף מכאן! אתה וג'סיקה!"
כריס לא לקח עמו דבר מלבד ארנקו. ג'סי אחזה בידו ושניהם יצאו יחד לעבר פתח הדלת, נועלים נעליים במהירות ורצים החוצה בטירוף. "מה נעשה?" צרחה ג'סי ורצה מאחורי כריס. ג'סי רצה כמי שראה שד, היא הייתה מהירה יחסית, גופה היה צר ואתלטי ושיערה בלונדיני ארוך וחלק היה אסוף בקוקו. "אין לנו לאן ללכת!"
"אחריי!" צרח כריס. הוא ידע היטב לאן ללכת, הוא קרא מה קרה לרד, אלוף הליגה והוא החליט כי זה הולך להיות היעוד של שניהם. "אנחנו רצים לפאלט, שם נפגוש את פרופסור אוק!"
"כריס!" עצרה לרגע ג'סיקה והביטה בכריס בנחישות. "אני רוצה למצוא את עצמי לבד, אני מרגישה שאני לא רוצה לחיות בצילו של סטאריו אך גם לא בצילך, אני לא רוצה שתגונן עליי אני רוצה להצליח בכוחות עצמי! בבקשה תבין אותי!"
היא הביטה בכריס מספר שניות ונעלמה בגשם הסוער שהתחיל לרדת, כריס יכל לשמוע את בכייה, קשה היתה עליה הפרידה אך זה היה הכרחי. כריס הבין היטב את כוונתה, את הצורך שלהם להיות חופשיים. הוא מצידו ניגש הישר לפרופסור אוק, הוא לא ידוש עוד בעברו הטראגי ויבנה לעצמו מוניטין שיוכיח לאביו מעט אחרת, שהוא אכן בנו, שהוא בן למשפחת בראון.
תמונה/ ספרייט:
פוקימון התחלתי: צ׳ארמנדר
תגים:
כסף:
ציוד:
הערות/הארות: אני רוצה שינקס 3>

בר:
רקע לא קשור ולא מספק לעלילה, מצטער לא התקבלת.

כריס:
רקע מדהים! מדהים! אבל טרגי וקצת לא מתאים לי לאווירה של המשחק, אני יודע שהשקעת אבל הריב עם ההורים, השיתוף עם אחותך, זה לא מתאים. יכול להיות יותר מתאים אם תשנה במעט את הסוף בו תגיד שאחותך פנתה לדרך אחרת ממך. בנוסף הגיל במשחק הוא 15, אתה צריך לשנות שם קצת כמה פרטים, במהלך המשחק אני רוצה לשלב את אחותך אבל בכיוון אח ממאמנת.

שם בפורום: Amitlv

שם במשחק: אנדי ווקר

גיל: 15

רקע: 'היה זה יום יפה שטיילתי ברחבי דרך 1' חשבתי כששחזרתי בפעם המיליון את האירוע ההוא. ׳שיחקתי, נהנתי וכמובן כמו תמיד התחברתי לפוקימונים המקומיים כי אחרי הכל הם המשפחה שלי׳ אחשוב ואלטף את ראשו הפרוותיי של היצור שלצידי. ׳הם החברים הכי טובים שלי, המשפחה שלי מאז שעזבתי את ביתי ואימצתי את דרכם של מחוברי הפוקימונים. זה חבורת אנשים שהחליטה שצריך להפסיק את סבל הפוקימונים ולתת להם לחיות חיים של שלווה. אחרים קוראים להם היפים, אבל אנחנו לא נעלבים מזה...׳ אחשוב כמי שמספר סיפור.
׳בכל מקרה אני כהרגלי משחק איתם, אוכל איתם ופשוט חי איתם, אך לרגע הנורא ההוא אף אחד לא ציפה. אני כמובן לא חשתי בזה אך כל הפוקימונים עם חושי הטבע שלהם ידעו שמשהו נורא מתקרב וצריך לברוח׳ אחשוב, וצמרמורת עוברת בגופי כשאזכר ביום הנורא ההוא ליפני פחות משנה. אביט בפוקימון הישן לידי ואחיך - ׳הם ברחו, וכשאתה מתחבר עם פוקימונים אתה מבין שאם הם בורחים גם אתה צריך, לכן ברחתי. רצתי ורצתי ורצתי עד שראיתי את זה׳ אחשוב ותחושת פחד ממלאת את גופי. אתן נשיקה לראש הפוקימון וארגע מעט.
׳ראיתי את זה - להבה איימתנית.' אבל זו לא הייתה אש רגילה. לא ולא, זה היתה אש שאף אחד לא מסוגל ליצור, חוץ ממנה... "הציפור הבוערת" כך קראתי לה, לציפור האגדית מולטרס. 'אבל מה היא עושה פה?', ואז ראיתי גם אותה - "הברק המעופף", או בשמה הרשמי זאפדוס, ציפור החשמל. אש וברקים מילאו את יערות דרך 1, כל מקום שהייתי מביט בו הייתי רואה אש, להבה אימתנית משתוללת וצוחקת עליך כי היא לידה אותך בלי ביירה חפרתי בור באדמה בידי החשופות. אחשוב כמספר סיפור ואביט בצלקות על אצבעותי מאותה חפירה. ׳אבן אחרי אבן הוצאתי כאשר ברקים ואש נורו לכל מקום. כשהיה מספיק עמוק, קפצתי פנימה וכיסיתי אותי בחול. רק הפרצוף נשאר חשוף, וכמובן כפות ידי. אני לא זוכר כמה זמן נשארתי בבור, גם אחרי שהציפורים נעלמו הסתתרתי. 'האדמה היא מבודדת חשמל' חשבתי שוב ושוב. 'אני לא אתחשמל כל עוד אני מבודד בעזרת החול', ואז התחיל עוד סיוט, אך סיוט טוב. גשם. המון המון גשם למזל הפוקימונים. הגשם כיבה במהירות את האש אך עדיין לא יצאתי. 'עד שהם לא יצאו אני לא יוצא׳ אחשוב מרוצה ״ואז פגשתי אותך״ אלחש לפוקימון שלצידי ואביט בכוכבים מעלי. עץ האלון הבודד הוא בודד כי כל שאר העצים מסביבו נשרפו, אבל הוא מיוחד מסיבה אחרת. פה הצלתי את הפוקימון שלי. ׳בעודי בתוך האדמה שמעתי יללה. צעקת פוקימון לעזרה. היא נמשכה וממשלה דקות ארוכות, אז יצאתי הכלתי אני מגן פוקימונים אני היפי אני אציל את הפוקימון הזה. התישבתי והקשבתי, ואז ראיתי אותו. קצה זנב פרווה לבן ואדום, אבל הוא לא אמור להיות אדום. ואז הדם נפל לאדמה. דם. לא צבע דם. רצתי, אך בגלל הגשם התמלאתי כל גופי בבוץ, אך המשכתי לרוץ. תפסתי את הגזע הפחמי ובכוח שלא ידעתי שיש לי העפתי אותו. מתחתיו היה איווי פצוע קשה, דם זלג מבטנו. הרמתי אותו ורצתי למרכז הפוקימונים בעיר ורדיאן. התפרצתי פנימה, כולי מלא בבוץ, וכל תשומת הלב של כל האנשים במבנה מופנת אלי. קרסתי על ביררתי והרמתי גבוה את איווי הפצוע. ״בבקשה״ התחננתי ״בבקשה תעזרו לו״, ואז הן באו. עשרה נשים, כולן נראות אותו הדבר - האחיות גוי. הן לקחו את איווי וטיפלו בו, אחת מהן לקחה אותי לחדר אחורי. היא הכניסה אותי למקלחת, אך מההלם והטראומה לא יכולתי לזוז. היא קילחה אותי בעצמה, היא הגישה לי בגדים שאספה ממאמנים שהיו שם, נתנה לי אוכל אך לא הייתי מסוגל להזיז את ידי אז היא חיברה אותי לנוזלים בווריד והאכילה אותי. ישנתי בחדר המנוחה. ישנתי כל כך הרבה שעברו יומיים מאז שנירדמתי אך לא התעוררתי. סתם התעוררתי ממגע דביק אך חלק בפני. פקחתי עין וראיתי קצה זנב לבן מבריק. התיישבתי באיטיות, ואז ראיתי איווי מקפץ ומשתולל. הוא עלה על המיטה וליקק את פני כאומר תודה. ״הצלת את חייו״ אמרה אחות גוי שהיתה במשמר עלי. ״אילולא אתה הוא היה מת״ היא אמרה. אתמלא בגרסה ואביט באיווי הישן לצידי, אתן לו נשיקה נוספת על גבו. ׳ומאז אנחנו יחד, והיום... היום הזה סוף סוף אני אכניס את איווי לפוקדור. אבל כמובן שזה יהיה רק לשניה כי אני לא מאמין בכליאת פוקימונים, אלא ללכוד אותם ומיד להוציא אותם מהפוקדור שיתלוו לצידי. 'ואז הוא יהיה שלי רשמית׳
אחשוב על הסיפור שלי ואספר אותו במחשבותי, כאילו אני מסביר לאדם כלשהו שיש לו מ״ת את הרקע שלי.
'היום שנתעורר בבוקר אגיד לאיווי "אני ואתה נצא למסע. מסע שבו נגלה למה הרסו לנו את הבית, למה הרסו את היער״, ואלך לישון לצד איווי.


ספרייט:

פוקימון התחלתי: האיווי שלי מהיער

ציוד: לא לגעת בבקשה.

כסף: לא לגעת בבקשה.

הערות: אני כתבתי את הרקע מהאייפוד אז אם יש משהו לא ברור תשלח ה״פ ואני אסביר
כמו שאתה רואה אני לא משתמש בסימני פיסוק וזה בגלל שאני לא יודע להשתמש בהם...
אתה בטוח תיתקל בשגיעות כתיב אצלי יש לי דיסלקציה כך שאני לא יודע כל כך לכתוב ללא שגיעות אני מכווה שזה לא ישגע אותך...
אני מכווה להתקבל ובכלל אני רוצה שתיתן לי תגובה בונה על הרקע עבדתי אליו קשה ועימצתי את הדימויים שלי עד תום...

שם בפורום : Iphoneguy
שם במשחק :ג'וני וויליאמס
גיל : 15
רקע : זה היה היום הראשון של האביב, הכל פרח ולבלב, כל פוקימוני העשב שהיו בסביבה רקדו ושרו, הסאנפלורות ריקדו להן ריקוד מיוחד ביחד עם האודישים שפיזרו להם ריחות מתוקים לכל עבר וכל הסביבה פשוט הייתה מלא בשמחה ואושר, אני ומשפחתי החלטנו שביום שכזה אנו חייבים לצאת לפיקניק וכך היה, החלטנו ללכת לעשות את הפיקניק בדרך 1 שפרחה בשיא יופייה באותו היום, באותה השנה אני הייתי בן 3ואחי הגדול סטיוארט היה בן 8 והוריי הפקידו אותי בידיו שישמור עליי, הוא התייצב למשימה וניסה לשמור עליי בזמן שרצתי לי לכל עבר וחיפשתי לי איזה פוקימון לשחק איתו, כבר בגיל הזה הכרתי כמה שמות של פוקימונים כמו רטטה, אודיש או פידג'י ותמיד כשהייתי מזהה את אחד מהם הייתי ישר צועק לו בשמו אך הוא בדרך כלל נבהל וברח. ככל שהזמן עבר לא מצאתי לי אף פוקימון אבל לא ויתרתי והמשכתי לחפש לי איזה פוקימון שישחק איתי, לעומת זאת, סטיוארט כבר התעייף מהרדיפה אחריי וניסה לשכנע אותי שכבר נחזור להורים כי מתחיל להחשיך, אך אני לא ויתרתי ורציתי למצוא את הפוקימון שיהיה מוכן לשחק איתי ואז סטיוארט הציע פשרה :"אתה יודע מה ג'וני? בוא נעשה ככה, אתה תחפש לך פוקימון וכשתמצא אותו תיתן לי לקרוא לו, אוקיי?", הנהנתי בהסכמה לרעיונו של אחי והתחלתי לחפש לי את הפוקימון, לאחר כמה דקות מצאתי לי אנקס קטן, וכמו שסוכם קראתי לאחי שיקרא לו לשחק איתי ואז כשאחי בה הוא לא האמין למראה עיניו, ישבתי בטוח קן שלם של אנקסים, אשר רק התעוררו מתרדמת החורף שלהם והיו הכי מסוכנים באותה תקופה, אח שלי רץ בניסיון להוציא אותי משם, הוא תפס אותי והתחיל לרוץ הכל המהירות שיכל, אבל פתאום מתוך השיחים יצא אליו ארבוק עצום בגודלו וירה עליו עוקץ רעל, אחי הורעל ע"י הארבוק הזה ונפל על הרצפה כאשר כולו מורעל, פחדתי נורא והתחלתי לבכות, הארבוק התקרב לאחי במטרה לאכול אותו וכבר חשבתי שזה הסוף שלנו, אבל פתאום הוא עצר, והתחיל להתרחק מאחי כאילו משהו מפחיד אותו בו, הסתכלתי על אחי הפצוע ועדיין היה פצוע והכל נראה לי מוזר, הארבוק נעלם כלא היה ואחי שכב על הרצפה מורעל, ואני ילד בן 3 שלא יודע מה לעשות ואז ראיתי מאחורי את ההורים שלי רצים לכיוון אחי, אבי ישר התחיל ביצוע של עזרה ראשונה ואימי לקחה אותי מהאזור וניסתה להרחיק אותי מהמראות הקשים שחוויתי.
מאותו היום כל הבית שלנו השתנה, ההורים שלי כבר התנהגו בזהירות רבה יותר ולא נתנו לנו להסתובב איפה שנרצה, אבל השינוי הגדול ביותר חל אצל סטיוארט, הוא הפך להיות אובססיבי לפוקימוני רעל וכאילו התאהב בהם, הוא רצה את אך ורק אותם וכאשר התחיל את מסע הפוקימונים שלו הוא החליט להתחיל עם באלבזור אשר היה גם פוקימון רעל ויצא אל מסעו, אני לעומתו פחדתי מפוקימוני רעל אחרי המקרה הזה ורק רציתי להתרחק מהם, לא ממש אהבתי גם את הבאלבזור שהיה כל עולמו ולכן בחרתי שכאשר יגיע היום של מסע הפוקימונים שלי לא אלך בדרכו של אחי אלא בדרך חדשה משלי ביחד עם פוקימון חדש משלי.
ספרייט :
פוקימון התחלתי: אברה
ציוד : לא לגעת בבקשה.
כסף : לא לגעת בבקשה.

החלפתי את פוליווג באברה!

כריס:
רשום! את ההתחלה אני אפרסם כשיהיו 4 רשומים.

אנדי:
אני מאוד מצטער אבל אין לי זמן וכוח לקרוא ולהבין רקע בלי נקודות ופסיקים, זה יכול לבלבל את המשפט ואותי. לא רשום...

ג'וני:
הבלבזור לא יכול להיות בלבזור של אחיך או משהו בסיגנון, זה בלבזור שאתה מקבל. מה גם אני לא רוצה לערב עוד אגדי כמו מיו ועוד סיפור טרגי בעוד שחקן שלי (לכריס יש כבר סיפור טרגי). הרקע בעיקרון הוא טוב אבל אם אתה רוצה להירשם תשנה שם את מה שהזכרתי לך, זה משעמם שיותר מידי שחקנים בעלי איזה סיפור טרגי, אפשר גם להיות סתם מאמן שקשור איך שהוא למקרה בלי שחצי משפחה שלו תמות ואקנסים יאכלו לו את האבא....

תומאס:
רשום!, ההתחלות יגיעו רק שיהיו 4 רשומים.

ג'וני:
רשום.