נושא: different reigons

אז חשבתי לנסות את הסיפור הזה. הרעיון הכללי שלו הוא שלא תהיה לו אחדות עלילית ויקרו מספר דברים סימלוטנית במחוזות השונים. חשבתי לפרסם פרק אחד ותאמרו לי אם שווה לפרסם עוד. תודה


הפרק האחרון שיצא: פרק ג'


מדריך דמויות:

קנטו

ספוילר

שם: לאק
מין: צ'אנסי
מגדר: נקבה
תיאור: שומרת על טאק, היט ופקעת

ג'וטו

ספוילר

שם: דוופי
מין: סלוופוק
מגדר: זכר
תיאור: אחד משלושת הסלוופוקים השוכנים במערה מתחת לבאר.

הואן

ספוילר

שם: ת'ורן
מין: קקניה
מגדר: זכר
תיאור: נטש את מגוריו במדבר מסיבות לא ברורות.

סינו

ספוילר

שם: ליף
מין: טארטוויג
מגדר: זכר
תיאור: בורח מקרוגאנקים עם ידידתו צ'ימפ

אונובה

ספוילר

שם: האונד II
מין: ליליפאפ
מגדר: זכר
תיאור: מנהיג מכון.

קאלוס

ספוילר

שם: פרווקי
מין: פרווקי
מגדר: זכר
תיאור: אחרון הפרווקים.

הסיפורים נחמדים מאוד להתחלה ,אך כדאי לך להתקדם כל מחוז וסיפור בנפרד.........להתחיל עם אחד ואז להמשיך עם כולם
(סיפור כזה בעייתי)

ברוך הבא לפורום!
אני מאוד מקווה שתמשיך את זה כי זה אומנם ממש ממש טריקי ומבלבל אבל כתוב ברמה מעניינת מאוד.
אני ממש מסוקרן לקרוא עוד! המשך כך!

על מה אתה מדבר? טרחת לקרוא בכלל את הסיפור?
ברור שיש הקשר בין כל העלילות.. הכל חלק אותו סיפור.

קדימה! עוד פרק!

פרק ב'


קנטו
"רואים אין כאן שום דבר מפחיד" אמר טאק ופרש את ידו לנוף הרחב של השביל. חבריו לא השיבו. "יש שם משהו!" הבחין טאק בזנב סגול ארוך מבצבץ מאחורי עץ, אך מפאת כך שלטאק היו רק ארבעה מכרים, מעולם לא טרח טאק לחשוב על קיומם של אחרים מלבדם בעולם. לכן, רץ במהירות אל הזנב הסגול ותפס אותו. "עצור!" צעק היצור הירוק בעל הפקעת. אך לשווא היה מאמצו, טאק כבר אחז בזנב בחוזקה, הזנב הזדקף ונשמע צעקה צורמת. הזנב הטיח את טאק ארצה וזה עזב אותו מרפלקס. מיד קפץ עכבר סגול בעל שיניים בולטות על הסלע, הזנב המעופף התבהר כחלקו האחורי של אותו עכבר. הוא הסתכל על טאק בעיניים חודרות ופרוותו סמרה. הצב הסתכל עליו מבועת בחזרה. "פקעת, אני לא יודע מה לעשות . . ." שאל היט, מורא ברורה מאד השתקפה על פניו. העכבר קפץ אל עבר טאק ונגח בו מהאוויר. טאק צעק בכאב.
כל הדברים הללו התרחשו ברגעים ספורים וכן גם הפעולות שנעשו בעקבותם. פקעת רץ לעברם ודחף בחזרה את העכבר. מן ההתנגשות התגלגל כארבעה מטרים אחורנית. "תודה" אמר טאק. פקעת חייך אליו בחזרה אך בן רגע ננגח גם הוא על ידי העכבר ונפל. היט עמד כפסל. הלם הקרב שיתק אותו. העכבר התנשף והסתכל סביב לראות שאין עוד המתכוונים לתקופו. לרע מזלו של היט, איתר אותו העכבר שברגעים אלו ראה בכל כסכנה. העכבר סמר פעם נוספת והסתער על היט. הלטאה עצמה את עיניה לא מסוגלת לראות את סופה. קול התנגשות של שני גופים נשמע לפתע. היט פקח את עיניו וראה את העכבר שכוב מובס. דמעות גיל מילאו את עיניו, אבל עד מהרה ראה כי הייתה זו לאק האחראית להצלתו והבין לאילו צרות נכנסו. היט השפיל את מבטו מיד.
"מה עבר לכם בראש?" שאלה לאק בחמה רבה. כעת היו במעבדה לאחר שלאק טיפלה בטאק ובפקעת. "ישנה סיבה שאני אוסרת עליכם לצאת מן העיר!" "אל תכעסי עליהם, זה אני ששכנעתי אותם ללכת לשביל" הגן טאק. "זה לא משנה, כולכם אשמים בסיפור. בסופו של דבר כולכם הייתם בשביל." לאק עצרה את נזיפותיה ונשמה עמוק. לאחר הנשימה שינתה את גישתה ומכועסת נעשתה רגועה. "יש משהו שאני צריכה לספר לכם".


-------------------------------------------

ג'וטו
העכבר התעורר למה שהניח שכעת בוקר. לא הייתה לו היכולת להסיק האם אכן צדק כיוון שבבאר העמוקה הזו שלמעשה מערה, לא הייתה טיפת אור להעיד על שלב היום. "הוא התעורר" אמר אחד הסלוופוקים. "מי התעורר?" שאל אחר. "העכבר" "שמי הוא אֶקיד" התערב. "שלום אקיד! אני דוופי". הציג הסלוופוק השני. "נעים להכיר, אבל אני חושב שאמשיך בדרכי כעת, הסכנה וודאי חלפה." "איזו סכנה?" שאל הסלוופוק הראשון. "הפוקמונים שרדפו אחריי, בגלל זה נשארתי פה, הייתי צריך מחסה מפניהם." "מי צריך מחסה?" שאל הסלוופוק השלישי. "שאלה מצוינת" השיב דוופי. "לא, אתם לא הבנתם, אני כבר לא צריך מחסה." "מדוע לא?" שאל. "כי אני חושב שהם כבר לא מחפשים אותי." "איזה צירוף מקרים, גם אותנו לא מחפשים!" הצהיר השלישי. "זה נכון" אמר דוופי. אקיד נאנח, "טוב שמרו על עצמכם, להתראות". "להתראות" השיבו השלושה.
אקיד עלה במעלה הבאר על מנת להמשיך בדרכו. כשהגיע לקצהּ הציץ על מנת לבחון את השטח וראה כי פוקמונים מן המינים שפגש ביום שלפני מחפשים אחר משהו ואותו הדבר וודאי היה הוא. "לעזאזל" מלמל וחזר אל המערה.
"חשבנו שהלכת" אמר הסלוופוק הראשון. "מי הלך?" "העכבר" השיב השלישי. "הוא הלך?" שאל דוופי. "לא הלכתי" קטע את השיח המייגע "הם עדיין מחפשים אחריי אז אשאר כאן עוד כמה ימים. ושמי הוא אקיד". "שלום אקיד! שמי הוא רָמוֹ". הציג עצמו הסלוופוק הראשון. "נעים להכיר גם אותך" אמר בתשישות. "אתם שומעים את הפוקמונים למעלה?" שאל הסלוופוק השלישי. "כן, הם בטח פגשו בעוד פוקמון מסוג אש" הוסיף דוופי. בשומעו זאת, נפקחו עיניו של אקיד כאילו התעורר מחדש. "למה אתם מתכוונים עוד פוקמון מסוג אש? מה קרה בפעם הקודמת?" "זהו סיפור מאד מצער" אמר רמו. "בשנה שעברה נכנס לעיר אזאליה פוקמון בשם האונדום שמאותו רגע שינה את גורל העיר."
ג€ƒ

--------------------------------------

הואן
בהמשך הרפתקתו של ת'ורן הגיע מן המדבר לאזור הררי ולוהט. טרופיאוסים כבר סיפחו אזור זה והסתובבו בזוגות לסרוק את השטח כל כמה זמן. הם נראו תשושים, כמי שלא מתאים לאותו אקלים. דמותם של הטרופיאוסים היא דינוזאור בעל צוואר ארוך בעלי כנפיים וזנב הנראים כעלי עצים טרופיים גדולים ועל גרונם בננות. היצורים הטרופיים האלו היו לאים וחלשים, החום היוצא דופן והכוויות שקיבלו ממגע באבנים חמות מדי פגעו באיכות המשמר שלהם ולכן הצליח לחמוק ת'ורן מסריקותיהם ולטפס במעלה ההר. לרוע מזלו, גם ת'ורן סבל מן האקלים, אמנם טמפרטורת האוויר לא הפריע לו אך בעודו מטפס נכווה גם הוא מספר פעמים בידיו.
ת'ורן אחז בבליטה נוספת של ההר על מנת לקדם עצמו וכשהרים את עיניו הבחין בגמל צהוב, נמוך ושמנמן. "צריך עזרה?" שאל הגמל בקול ישנוני.
מחזיק על ראשו קוביות קרח ספורות במגבת, החל לראיין את הגמלים הסובבים אותו בבקתה. "אז אתם שולטים באזור הזה עם הטורפיאוסים?" שאל. "לא, אנחנו הנשלטים של שביל 112." אמר בצער אחד הגמלים. "הם הגיעו לכאן לפני ארבעה חודשים ופרצו בהתקפה. נמלים הם יצורים שלווים, לכן לא ידענו איך להלחם בהם. כעת אנו נתונים לחסדיהם". "אבל ראיתי את הסורקים שבחוץ, הם חלשים עכשיו. אתם יכולים לנצח אם תפתחו במרד!" "חוששני שגם כשעיניהם עצומות הם יוכלו לנצח את כולנו." "אתם מוכנים לוותר ללא מאבק?" "למה לגרום לעצמנו עוד נזק, ילדי? בתור מנהיג שבטנו אני לא רוצה ליצור אף קונפליקט ביננו לשולטים." ת'ורן קם על רגליו ורצה לנדב את עצמו להנהיג את המרד אך מיד נזכר בכתוב בפתקו וחזר לשבת בזעם. "תגיד לי בן, מה שמך? ולמה אתה נמצא פה?" "שמי הוא ת'ורן ואני קקניה. יותר מזה לצערי אני לא יכול לספר". "אם כך, אבקש שתעזוב עם עלות השחר. אני לא מעוניין בצרות נוספות בחיינו." "אני לא צריך יותר מזה" הגיב.
כפי שהובטח בעלות השחר כבר פנה ת'ורן אל הדלת. "תודה רבה לכם" אמר לסיכום המפגש הוא יצא מן הדלת ושבט הנמלים בעקבותיו על מנת להיפרד ממנו. "איני יודע מה אתה מתכנן לעשות, אך אני מקווה שטוב הדבר ותסיימה בשלום." "תודה לך דְרוֹם, ולכולכם, יהי שלום". לפתע נחתו שני טרופיאוסים מן האוויר ארצה "מצאנו אותך".
ג€ƒ

--------------------------------


סינו
לאחר מסע של כיומיים הגיעו הצב והקופה אל מול עיר שבכניסתה נאמר ששמה הוא אורבורג. הקופה עצרה את הצב בהליכתו. "למה את עוצרת? זה היה הרעיון שלך להגיע לעיר." "אבל אנחנו לא יודעים שהעיר הזו לא של הקרוגנקים, אנחנו צריכים מסיכות". "מאיפה נשיג מסיכות?" שאל הצב. "למה רק אני צריכה לחשוב על פתרונות?" זעפה הקופה. רעיון צץ במוחו של הצב. "אני יודע, נכסה את עצמנו בבוץ". "נראה לך שככה לא יזהו אותנו?" שאלה הקופה בסרקסטיות. "אולי יוכלו לזהות אותנו, אבל יהיה יותר קשה לאתר אותנו כשנהיה בסביבה סלעית. ואם ראית, כל העיר הזו היא סביבה סלעית." "אני מניחה שאתה צודק."
השניים נמנעו מלהתהלך ברחובות ראשיים ולמשוך תשומת לב. "לא ראיתי אפילו קרוגנק אחד עד כה." העיר הצב. "חכה" קטעה אותו. "עוד לא בדקנו מה יש שם." הקופה הצביעה על מכרה גדול. "צ'ימפ, אם הקרוגנקים לא היו בעיר עצמה, אני לא חושב שהם יהיו במכרה." "לא נדע אם לא נבדוק."
הם תרו באזור המכרה ואף קרוגנק לא נראה באזור. "טוב אני מודה, העיר הזו כנראה חופשית." הצב החל לנגב מעליו את הבוץ וכן צ'ימפ. לפתע נשמע מכה חזקה, המכרה רעד ושניהם נפלו ארצה. משהו פגע בגבה של צ'ימפ בנפילתה וצעקה נפלטה מפיה. "את בסדר צ'ימפ?" "אני בסדר פשוט משהו פגע גב שלי." הסבירה. היא הסתובבה וראתה כי הדבר היה מגש מרובע ואדום. "מה זה?" שאל הצב. "אני לא יודעת, אבל אני לא חושבת שזה אמור להיות במכרה." הם שמעו רעש מתקרב אל עברם ורעד במכרה שגובר. צ'ימפ מיד הסתירה מאחורי גבה את המגש. בסופו של דבר הם נוכחו לגלות שהרעד נבע מגופה של תולעת העשויה סלעים וראשה הסלע הגדול מכולם שקרן במרכזה. אותה תולעת הגיע לאורך של כתשעה מטרים. היא ניגשה אליהם ושאלה "מי אתם?" "אנחנו תיירים" אמרה צ'ימפ. "שלום לכם תיירים, יש לכם שם כלשהו?" "בוודאי" צחקה צ'ימפ בעצבנות. "אני צ'ימפ וזהו ליף". "שלום לכם צ'ימפ וליף אני סֵרְפֶטְרָם. מה הינכם עושים במכרה שלנו?" "סקרן אותנו לראות מה יש בו." "אני יכולה להבין אתכם, מי כמוני אוהב את המכרה. אך זה מקום עבודה ואל לכם להיות כאן. אם אתם רוצים אקח אתכם אל מוזאון העיר ואכיר לכם שמישהו שיעשה לכם סיור בעיר." "זה יהיה מצוין" אמר ליף. "אם קח עלו". "לעלות לאן?" שאל ליף. "עלי כמובן" "בסדר . . ." אמר בהיסוס. השניים עלו על סרפטרם והיא זחלה במהירות החוצה מן המכרה.
ג€ƒ

-----------------------------------


אונובה
"זה כאן" החתולה הצביע על כניסת בניין ונכנסה. "תודה לך" השיב החזיר. "אני אחכה לכם באזור האוהדים עד שתסיימו עם דבריכם". סביב דיברו מספר עכברים חומים. אחד מהם באמצע השיחה הבחין בנכנסים ופנה אליהם. "אתם רוצים לאתגר את מנהיג המכון?" שאל. "נכון מאד" אמר החזיר. "אני מיד אקרא לו". תוך כמה רגעים חזר העכבר עם כלב קטן ופרוותי. "באתם לאתגר אותי?" שאל הכלב. הם היו המומים, הם לא ציפו שמנהיג המכון החסון ששמעו עליו יהיה קטן אפילו מהם. "אתה הוא האונד?" שאלה פישאגר בבלבול. "אני יודע, ציפיתם לסטאוטלנד גדול ואני בסך הכל ליליפאפ. אני הוא בנו של האונד, האונד השני. אבי נפטר בשנה שעברה וכעת אני הוא מנהיג המכון. אני מבין שאני לא מה שציפיתם לו, לכן קחו כמה רגעים להחליט מחדש אם אתם רוצים בקרב." "אין צורך!" ענה סרפ מיד. "אנחנו רוצים." השאר הנהנו.
כולם התפנו מן הזירה מלבד האונד וסרפ. השאר כעת ישבו בעמדות האוהדים. השניים הביטו זה בזה, כל אחד מחכה שהשני ייתן את המכה הראשונה. לבסוף, שלף ויין גפנים מידיו והטיח אותם בהאונד. האונד קפץ בזריזות לצד וחמק מן שתי ההטחות. ויין הרים את ידיו למכה הבאה אך האונד ניצל זמן זה בדהירה לכיוונו ונשך אותו. צעקת כאב נשמעה באולם. הכלב עזב ודחף אותו ויין השתטח על הרצפה. בתנועה אחת עם הנפילה לקרקע הצליף שנית ויין ברגלי יריבו מן הצד וזה נפל גם הוא. בנפילתו של האונד התרומם ויין ודחף אותו. הוא נגרר על הקרקע ושפשופים הופיעו על צדו. ויין שלף פעם נוספת גפן מידו והצליף מכה סופית בהאונד השני. הניצחון היה של הנחש הנודד. "צריך עזרה?" שאל ויין והושיט את ידו להאונד. האונד קיבל את ההצעה ונעזר בתמיכתו על מנת לקום. בכאב קל הוציא מבין פרוותו תג והגיש אותו לויין. התג נראה כמו גב ספר סגול קטן. "תודה לך". כולם חזרו אל הזירה כיוון שתפקידה לא היה תקף כעת. "אני מצטער, תאלצו לחכות למחר אם עוד אחד מכם רוצה להלחם. כעת אני תשוש". "אין דבר" אמרה פישיאגר. "אם כך אני צריכה להמתין עד מחר?" התלוננה החתולה. "אנחנו מנצלים" אמרה פישיאגר. "אני רק מקווה שאתם שווים את ההמתנה". רטנה החתולה.


--------------------------------------


קאלוס
נאט התעורר וראה שכורך אותו ואת חבריו כור סמיך. "תתעוררו!" הוא צעק. חבריו התעורר גם הם ונבהלו. "מה קורה כאן?" שאל. נאט ופרווקי ניסו לקרוע את הכורים בידיהם ופור המיסה אותם בן רגע בעזרת הגחלים שירתה. כעת יצאו זחלים רבים ממקומות מסתור. "אנחנו מוקפים!" צעק נאט. בעודם נאבקים בכורים הזחלים נשכו אותם בלי חשך. פור ירתה על שניים גחלים מפיה ואלו נפלו ארצה אנושים. אך להתקפותיה לא היו משמעות, לאחר שהורידה שניים שלושה נוספים קפצו עליה.
היא התנערה מהם בכח ויירתה גחלים נוספים. מיד חילצה את חבריה מן הכורים וכעת יכלו לגבות זה את זה. נאט שלף מידיו גפנים והצליף בזחלים ובמקביל ירה פרווקי מפיו בועות. רצף ההתקפות של השלושה הוביל לתבוסת ירביהם לאחר מספר דקות. הנוף היה מלא בזחלים שכובים על הארץ.
"בבקשה אל תפגעו בנו עוד" התחנן אחד הזחלים. "אתם אלה שהתחילו לפגוע בנו" הםציר נאט. "רק מפני שאתם רציתם לתקוף אותנו קודם". "מדוע אתם חושבים את זה?" שאלה פור בעצבנות. "אם כך, למה אתם ישנים ביער שלנו?" "אנחנו מטיילים והיער שלכם בדרך ליעד שלנו." "אנחנו מתנצלים" ניסה הזחל לקום. "אף פוקמון לא עבר ביער שלנו זה שנים ולכן לא חשבנו שמישהו יהיה כאן ללא מניע נסתר." "אני יכול להבין אתכם" אמר פרווקי. "לאחר מה שקרה במחוז, קשה לסמוך על אחרים." "אנחנו לא יכולים להשאיר אתכם במצב הזה, נשאר כאן עד שכולכם תחלימו" הבטיח נאט.
חלפו יומיים ומצבם של הזחלים השתפר, "תודה לכם על העזרה" אמר הזחל עמו שוחחו בעבר. "זה בסדר" אמר נאט. "כאות תודה על שעזרתם לנו וכסליחה על כך שפגענו בכם הרשו לנו לתת לכם את מרפא השיתוק הזה" נאט לקח אותו, הודה להם והשלושה יצאו מן היער.


*ללא הקשר לתוכן הסיפור, מדריך דמויות יצא בקרוב.

זה כל כך מעניין וכתוב היטב, פשוט מדהים!!!
אם יורשה לי, הייתי מציע לך מעט לגוון את צורת הכתיבה שלך ואת אופן העלילה, אולי הסיפור שלי יוכל להביא לך רעיון או שניים... חפש פה בפורום את הסיפור glaria soa... אני לא מאמין שהוא שקע יותר מעמוד...

אבל בלי כל קשר, אנא המשך, אני מאוד סקרן לדעת מה יקרה בהמשך... אני כמובן באופן טבעי עוקב אחרי קנטו בכליון עיניים. מעניין מה לאק צריכה לספר להם, אני משוכנע ש(ספוילר אפשרי) היא מודיעה שעליהם להיפרד כי הם יוצאים למסע)