נושא: different reigons

תודה רבה, אני ממש מעריך את הביקורת שלך
אני אנסה כמו שאתה מציע לקרוא את הסיפור שלך. רק לא ברור לי באיזה אופן אתה חושב שעלי לגוון?

בנוסף, חשבתי שמעכשיו לקוראים תהיה בחירה את מי להוסיף למדריך הדמויות, שהקריטריונים הם שצריך לדעת על הדמות הנבחרת לפחות: כיצד היא נראית, את שמה ואיזה פוקמון היא. ולפני כל פרק אעדכן לפי בחירת הרוב את המדריך עם הדמות הנוספת.

אני רואה שהסיפור לא צולח במיוחד אז אני נותן לו הזדמנות אחרונה.
בתקווה אם אראה ביקוש אמשיך לכתוב.

פרק ג'

קנטו
"הכל החל לפני מספר חודשים" החלה לאק לספר. "אך ראשית עליי להסביר לכם כמה דברים. כל אחד ואחד החי בעולם הזה נקרא פוקמון וישנם מינים רבים ושונים של פוקמונים. כמו שפעם סיפרתי לכם אני צ'אנסי, וזהו אחד ממיני הפוקמונים שיש בעולם."
"ומה המין שלנו?" שאל פקעת.
"אני מגיעה לזה" השיבה. "כל פוקמון בעולם הוא מסוג מסוים, ישנם כאלו בעלי אפילו שני סוגים."
"מה הסוג שלך?" שאל טאק.
"אני פוקמון מסוג נורמל, אך אנו סוטים מהנושא. בכל מחוז ישנם שלושה מינים של פוקמונים, אחד מסוג עשב, אחד מים ואחד אש. כל המינים הללו נקראים פוקמונים התחלתיים. המיוחד בהם הוא שהם חזקים ממרבית הפוקמונים. לפני מספר חודשים הגיע אל המחוז שלנו, קנטו, פוקמון עוצמתי במיוחד. הוא חיפש ברחבי המחוז אחר כל ההתחלתיים החיים בו, בכל פעם שמצא אחד היה מביס אותו, חוטף אותו ומחזירו ללא רוח חיים."
"איך כל זה קשור לזה שיצאנו לשביל?" שאל טאק.
"במוקדם מן הצפוי נותר רק התחלתי אחד בכל המחוז. הוא היה ידידי הטוב ביותר. ידענו כי הפוקמון יבוא לתקפו בקרוב. הוא הותיר שלוש ביצים ואמר לי 'קחי את הביצים האלה והסתירי אותן, הן התקווה האחרונה שלנו. עכשיו ברחי מכאן מהר לפני שהוא יגיע!' וכפי שאמר ברחתי משם. במסע בריחתי הגעתי לעיר הזו, עיר מגוריו של ידידי ושאר התחילתיים של קנטו. ללא אף תחילתי היא הייתה ריקה והמקום המושלם להסתתר בו. לא יצאתי מן העיר מאז הגעתי אליה."
"אם כך, אז אולי הידיד שלך ניצח, לאק." אמר היט.
"אני בספק רב" אמרה בעצב. "אם היה מנצח היה חוזר לכאן ומספר לי."
"אז מה קרה לביצים?" שאל פקעת.
"אותם ביצים בקעו לפני מספר שבועות, הן היו הביצים מהן אתם בקעתם."

-----------------------
 
ג'וטו
"מה הוא חיפש בעיר הזאת?"
"שאלה מצוינת" השיב רמו. "סלוומו, למה ההאוונדום הגיע לעיר?"
"איזו עיר?" שאל השלישי.
"האחת הקרובה" השיב אקיד על מנת לקצר תהליכים.
סלוומו השמיע אנחת הבנה ארוכה. "זאת אף אחד לא יודע" ענה לבסוף. "הוא הגיע ביום הבחירות לראשות העיר וצלה את העיר ומספר מתושביה, ביניהם גם את אחד מהמועמדים לבחירות"
"אז עכשיו הם מפחדים מכל פוקמון מסוג אש?"
"מי מפחדים מפוקמון מסוג אש?" שאל דוופי. "שאלה מצוינת" ענה סלוומו.
"זה צריך להיפסק" הכריז אקיד ויצא מן המערה.
לא עברו עשר שניות מאז החל לנשום את אוויר השטח הפתוח ואחד התרים את האזור מצא אותו. "הנה הוא!" צעק זחל חום לשאר הסורקים. קבוצה גדולה של זחלים התקרבה אל אקיד והקיפה אותו.
"חכו רגע, תנו לי להסביר. אני לא מתכוון לפגוע באף אחד!"
"אנחנו משוכנעים. תספר את זה לראש העיר ונראה מה הוא יגיד". זחלים רבים ירו קור מפיהם אל עבר אקיד ובן רגע היה כרוך כולו וללא יכולת נע. שישה מן הזחלים, שלושה ירוקים ושלושה חומים סחבו אותו על גבם והחלו להתקדם לכיוון העיר.
הם נכנסו אל תוך בניין אשר היה גדול משאר הבניינים שבעיר, הם זרקו את אקיד על רצפת אולם הכניסה ומולו ישב על כסא גבוה דבורה בעלת עיניים אדומות כדם וחודים דמויי חניתות במקום ידיים. "אז אתה הוא הצורר השני המנסה להשמידנו?" שאל ברוגז הדבורה. "הביאו אליי את קרן!" הכריז.
 
------------------------------

הואן
"תביאו לו גרגיר פצ'ה! מהר!" צעק פוקמון שנראה בדיוק כמו קליי. דמות שלישית אשר נראתה זהה לקודמותיה וקקניה התרוצצו בתוך האוהל לספק כל דבר שהמטפל דרש. הקקניה הביא את הגרגיר הורוד. המטפל לקח את הגרגיר מידיו בזריזות והושיט את הגרגיר אל פיו של קליי. "תאכל" ציווה עליו. קליי הרצוץ פתח את פיו בתשישות והמטפל האכיל אותו באיטיות.
"השפעת הרעל אמורה לפוג עכשיו. מצבך לא יחמיר אך אתה עדיין חלש כתוצאה ממה שהספיק הרעל לעשות עד כה. אל תקום ממשכבך ביומיים הקרובים, ברור?" קליי הנהן. "טוב חברים, בואו נצא וניתן לקליי לנוח" אמר המטפל לשניים.
"למה שת'ורן יעשה דבר כזה, דול?" שאל יצור החמר השלישי. "אני לא יודעת" השיבה המטפלת. "אך אנחנו צריכים להודות בשתי עובדות. האחת, ת'ורן כנראה לא יחזור. הוא בחר לערוק וכעת אנחנו צריכים להתקיים כקבוצה של ארבעה. השנייה היא שייתכן כי ת'ורן נצפה יוצא מהמדבר. אם הדבר קרה, אנחנו נצפה לראות טרופיאוסים כאן בכל רגע." "אז מה אנחנו יכולים לעשות?" שאל שוב את דול. "להיערך" השיבה. "קחו ממגירות השלל שלנו שקיות חול רך. אחד לכל אחד וענדו אותם."
השניים עשו כדבריה. הם הלכו אל האוהל הגדול בין השישה. שם היה ארון בעל מגירות רבות. הם לקחו שלוש שקיות, קשרו את השקיות בחוט וענדו סביב צווארם. הם הוציאו מן המגירה שקית נוספת אותה נתנו לדול.
"דול, אני לא חושב שהחול יבטיח לנו ניצחון. ת'ורן וקליי היו הלוחמים החזקים שלנו ואחד מהם פצוע והשני לא כאן." "אין לנו ברירה אחרת" הפצירה. "נעשה על שביכולתנו למנוע מהם לפגוע בנו".
חול החל להתעופף באוויר לכיוונם. "הם כאן" אמרה דול בקרירות. צל גדול כיסה אותם מן השמש וכשהביטו ראו כי אלו כנפי טרופיאוס שהדיפו את החול לכיוונם. הטרופיאוס נחת מולם בחבטה רועשת. "נראה שאפילו לא אזדקק לתגבורת" צחק הטרופיאוס. "כולם מוכנים?" שאלה קליי. השניים הנהנו.
דמות החמר שהנהנה תקעה את ידה באדמה וגרפה מתוכה בוץ שזרקה לכיוון עיניו של הטרופיאוס. צווארו הארוך של הטרופיאוס חמק מהבוץ הקרב ודהר במהירות אל התוקף. ודהר במהירות אל התוקף.
 

--------------------------------

סינו
"זהו המוזיאון, אתם יכולים לרדת עכשיו". צ'ימפ וליף ירדו מגבה של סרפטרם. הכניסה אל המוזיאון הייתה קטנה פי כמה מהיקפה של סרפטרם לא חשוב באיזה אופן היו מנסים להכניסה. ספרטרם לחצה עם קרן ראשה על כפתור מצד כניסת המוזאון, גודל הכפתור היה כפליים מגודלם של ליף וצ'ימפ.
"כפי שאתם רואים אני גדולה מדי לבניינים שבעיר כמו שאר האוניקסים הגרים בה, לכן על מנת להתאים את העיר לאוכלוסיתנו הותקנו כפתורים שבעזרתם נקרא לפוקמונים בבניינים."
"אז איפה אתם גרים אם לא בבניינים?" שאל ליף.
"במכרה. המכרה הוא מקום מגורינו ומקום עבודתינו". עובדה זו ציערה את ליף, הוא לא היה יכול לדמיין פוקמון הנהנה לחיות בהפרדה ועוד לא בבית מוגדר. את מחשבות אלו קטע יצור דמוי סלע בעל ידיים סלעיות כמו גופו וחסונות. "סרפטרם! האוניקס האהובה עלי בכל אורבורג!" הוא קרא. "מה מביא אותך אליי?"
"ובכן, פגשתי במכרה את שני הפוקמונים הללו ותהיתי אם תוכל לעשות להם סיור ברחבי העיר".
"נשמע כמו תירוץ טוב לעשות הפסקה מהעבודה. למה לא? אילו מן פוקמונים אתם? לא פגשתי פוקמונים ממינכם מעולם".
צ'ימפ לא ידעה מה לעשות. להיחשף לא היה בראש מעייניה אך לא חשבה כיצד להגיב לשאלה כה פשוטה. היא לא האמינה כמה היא טיפשה, כעת הכל אבוד. אין מנוס.
ליף ראתה סממני הדאגה על פניה ונתן לה דחיפה קלה עם מרפק רגלו הקדמית בצלעה. "אל תדאגי, זו עיר חופשית זוכרת? הם לא יפגעו בנו." לחש לה. צ'ימפ הסתכלה בעיניו והנידה בראשה.
"אני טארטוויג, קוראים לי ליף" "ואני צ'ימצ'אר ושמי צ'ימפ" הוסיפה. "נעים מאד. אני הוא שטיין ואני ג'יודוד" הציג עצמו. פניו לא הביעו היכרות כשנאמרו השמות. "הנקודה הראשונה בסיור שלנו, הוא המוזיאון שלפניכם. תיכנסו!" "להתראות לכם" נפרדה מהם סרפטרם. "להתראות, תודה רבה" השיב ליף. "תודה לך" הוסיפה צ'ימפ.
 
------------------------------------


אונובה
עברו להם שלושה ימים מאז נלחמו ויין והאונד השני. ביום שלאחר הקרב החזיר הכתום נלחם בהאונד וגם הוא ניצח, ביום שלאחריו נלחמה פישיאגר והפסידה, לכן ניגשה אל האונד פעם נוספת ביום השלישי ובפעם זו ניצחה. לסרפ לא היה עניין להשתתף בקרב. בתום רצף הקרבות היו בבעלותם שלושה תגים סגולים זהים.
"היה לי לעונג להלחם בפוקמונים כמוכם" הפציר האונד. "העונג שלנו" השיבה פישיאגר.
"אנחנו יכולים לצאת כבר?" הפצירה החתולה.
"העזרי בסבלנות, אנחנו יוצאים" רטן ויין.
הם יצאו מן עיר צפונה אל השביל הקרוי "שביל 19". "לא אמרת לנו לאן פנינו מיועדות" העירה פישיאגר. "או את שמך, אם אנחנו כבר שואלים" הוסיף ויין. "שמי הוא דיבי. ואנחנו הולכים לוירבנק." ענתה באדישות. היא לא הסבה אפילו את מבטה. היא הלכה מלפנים והשאר עקבו אחריה.
"מה אנחנו מחפשים שם?" שאל החזיר. "במתחם העיר ישנה קבוצת פשע מאורגן הקוראת לעצמה 'הוירבנק שבצללים', עבדתכם הנאמנה הינה חלק מאותה קבוצה. ביציאתי האחרונה מהעיר הייתי צריכה לשוב עם סכום מסוים של כסף שאותו לא הצלחתי לרכוש לכן אאלץ לומר זאת למפקדי. ואם לא יאהב מה שיישמע תהיו לי לשומרי ראש."
"מה אמרת?" צעק ויין. חמתו התעוררה, הוא תפס את פרוות החזה שלה בידו והרים אותה. "את רוצה שנסכן את החיים שלנו?" צעק שוב. "אני את החלק שלי בעסקה עשיתי. כעת תורכם." אמרה בשלווה.
"יש איתנו פוקמון קטנה. את באמת מצפה מאיתנו לתת לה להיכנס לסיכון כזה? מה עבר לך בראש?" "התנאי היחידי שהצבתם הוא שאשרת אתכם ולאחר מכן תשרתו אותי, לא היו תנאים נוספים. אם תעזבוני כעת, אגיע למפקדי ואומר לו שהכסף בידיכם. לא תספיקו להתרחק די בשביל להימלט ו'הוירבנק שבצללים' יתפסו אתכם, תחליטו מה טוב לכם."
ויין חרק שיניים וזרק אותה על הארץ. "אנחנו נמות כך או כך" אמר החזיר. "אבל אם נלך איתה לא נהיה עייפים מבריחה. זה לא מצב אידיאלי, אבל אין לנו ברירה טובה יותר." העירה פישיאגר. השלושה הביטו בה המומים. "אני נסערת בדיוק כמוכם. אבל אני גם לא מעוניינת למות וזו נראית כמו הבחירה שתאפשר זאת." "בסדר" אמר ויין במרמור.
"יופי, אם כך לוירבנק. ואל תדאגו, המפקד אוהב אותי וכנראה לא יקרה לנו כלום" דיבי קמה וחיוך ערמומי על פניה.


---------------------------------------

קאלוס
ציפור נחתה על הקרקע. רגליה אדומות וטפרים שחורים על כל אחת. זנבה התפצל לשניים וקצה כל אחד אדום. גם חזה ופניה אדומים, בטנה לבנה וכל שאר נוצותיה כחולות כהות. צבע מלנכולי ששידר רצינות אותה ירגיש כל אשר יביט בה.
הציפור נכנסה לבית קפה מקומי ולקחה משקה צונן לו הייתה זקוקה לאחר הטיסה הארוכה. כעת עליה למצוא את מי שחיפשה, חשבה הציפור, אך כיצד. אולי אין היא צריכה להעמיס על עצמה מחשבות רבות מסוג אלו ביום אחד. מוטב לה לנוח היום ולפעול למחרת.
הציפור הכחולה נכנסה אל הבניין הקרוי "מלון סילאייג' " וביקשה מפקיד הקבלה לרשומה לחדר כלשהו לאותו לילה. הפקיד היה עקרב כתום שעל גבו אבן חלולה הדמתה קונכייה. "על שם מי לרשום את החדר?" שאל הפקיד. הציפור הניחה על הדלפק חמישה מטבעות זהובים והשיבה: "תרשום מה שאתה מוצא לנכון". "כן אדוני" פקיד הדלפק הנהן, לקח את המטבעות ובתמורתן נתן מפתח לציפור "חדר 12" אמר. "תודה לך . . ." "אִין" השלים אותה העקרב.
בבוקר המחרת יצא הציפור מחדרו וירד אל אולם הכניסה הראשי. "הי" לחש אין לציפור מהדלפק. הציפור הסתובב וניגש אליו. "אם אתה צריך מידע, תיגש אל ראש העיר שלנו. הוא מסוג על-חושי, הוא יספק לך את מה שאתה צריך". "יש בך יותר משנראה לעין, אתה יודע?" התרשם הציפור. "פוקמונים אף פעם לא מתייחסים לניצב. אך הניצב מאזין".
"ואיפה אמצא את ראש העיר שלכם?"
"בבניין העיריה. הוא סולרוק, פוקמון דמוי שמש עשוי סלע. הוא הסולרוק היחידי בעיר לכן כשתפגוש אותו לא יהיה לך ספק שזה הוא."
הציפור ניגש אל בניין העיריה. ושם ישב מאחורי הדלפק פוקמון הזהה לאין. "אני מעונין להיפגש עם ראש העיר." הפוקמון הפנה את ידו בעל העוקץ הקטן לכיוון הדלת על יד הדלפק בלי להסיר את עיניו מהרשימות שערך. הוא סובב את הידית ונכנס פנימה. לפניו ריחף פוקמון שדמותו הייתה זהה לתיאורו של אין. הפוקמון נראה כמו שמש סלעית. מרכזו כתום וקרניו צהובות. גבו היה אל הציפור כשסגר הציפור את הדלת הסתובב הסולרוק עיניו היו כמעט סגורות לגמרי ומהחריצים הפתוחים בהקו שתי עיניים קטנות ואדומות. "ציפיתי לך" אמר בשלווה.


נ.ב.
ושוב, אם אתם כן מעונינים אז בבקשה כתבו איזו דמות הייתם רוצים שאוסיף למדריך הדמויות

פרק ד'

קנטו
"אז מה מיוחד באנו כל כך?" שאל היט. "למה הוא רצה שתשמרי עלינו?"
"אתה לא מבין?" לאק השיבה בשאלה. "שלושתכם תחילתיים בעצמכם. התחילתיים האחרונים של מחוז קנטו. פקעת, אתה בלבאזור, מסוג עשב ורעל. היט, אתה צ'רמנדר מסוג אש. וטאק אתה סקווירטל מסוג מים. אם לא הייתי לוקחת אתכם, הפוקמון היה הורג גם אתכם. לכן, אני לא יכולה לאשר לכם לצאת מן העיר, אחרת לא תהיו מוגנים."
השלושה הסתכלו עליה, מתקשים לעכל מידע כה רב בבת אחת. לאק הבינה זאת ממבטיהם. "לכו לישון, עבר עליכם יום ארוך". היום אכן היה ארוך, אך לשלושה הרגיש קצר במיוחד בעקבות כל האירועים. לפני רגע נלחמו בעכבר הסגול בצהרי היום וכבר חושך היה מחוץ לבית.
שלושת הימים שעקבו היו שקטים מאד. כשאכלו יחדיו היט היה מבקש מפקעת להעביר את אחד המאכלים ולאק הייתה קוראת מדי פעם לשלושה חזרה הביתה לקראת ערב. אך יותר מכך לא דיברו.
"טאק, היט, פקעת, חזרו. כבר ערב והארוחה מוכנה". קראה לאק. הארבעה אכלו כשורה ושלושת הקטנים הלכו לחדרם המשותף לישון.
"אני מתכוון לצאת שוב מחר בערב." אמר לבסוף טאק.
"מה?" צעק היט.
"אולי תהיה בשקט לפני שלאק תשמע אותך!" נזף טאק.
"לא למדת כלום מהסיפור ששמענו?" שאל פקעת.
"בטח שכן" השיב. "בדיוק בגלל זה אני רוצה לצאת. כל חיינו אנחנו אמורים להסתתר כאן בגלל מה שקרה? חוץ מזה הפוקמון הזה לא יודע עלינו ולכן בטח גם לא מחפש. ובנוסף לזה, לאק אמרה שתחילתיים הם בין הפוקמונים החזקים ביותר. אם ככה, אין לי ממה לפחד."
"ומה אתה מתכוון לעשות שתצא? וחוץ מזה לא שמעת שכל התחילתיים נהרגו, אנחנו אולי כביכול חזקים, אך בטח לא בני אל-מוות." העיר פקעת. "לך לישון, ותחשוב בהיגיון."
הזמן שלקח להירדם לאחר הוויכוח היה רב, אך בסופו של דבר הצליחו. כאשר התעורר חשב פקעת שאולי היה תוקפני מדי כלפי טאק וחשב ולהתנצל, אך כאשר פנה למיטתו ראה כי ריקה. לא, חשב. פקעת יצא מן החדר בריצה וחיפש אחר טאק בכל רחבי הבית אך ללא הועיל. הוא יצא אל העיר על מנת לבדוק אם לפחות נשאר בה אך גם רעיון הוכיח כאכזבה. טאק לא נמצא בשום מקום. אין ברירה, חשב. אני חייב להחזיר אותו.


--------------------------------------

ג'וטו
אל האולם שבבניין נכנס פוקמון כחול דמוי חיפושית. שני מחושים על ראשו וקרן גדולה ומרשימה ביניהם. עיניו היו צהובות ואישוניו גדולים ושחורים.
"זימנת אותי, אדוני?" שאל הפוקמון את ראש העיר.
"ועוד איך, מה אתה חושב שאנחנו צריכים לעשות עם פוקמון האש הזה?"
"ובכן, כפי שהבנתי ממה ששמעתי ברחוב, הפוקמון הזה תקף חפים מפשע בעזרת הלהבה שהוא יכול להצית על גבו. אך בכנות קשה לי להאמין שפוקמון כה קטן יכול לגרום לנזק רב במיוחד."
"האם אתה אומר שאתה רוצה לשחרר אותו ולתת פעם נוספת לפוקמון להעלות את העיר שלנו באש?"
"מובן שלא, אבל אינני בטוח בכל מה שנאמר. אשמח לשמוע את הסיפור מפיו של הנאשם."
הפוקמון הסתובב אל אקיד ושאל: "מה שמך?"
"אקיד" השיב בכעס מאופק.
"והאם אתה פוקמון מסוג אש?"
"כן, אבל אני-"
"הנה לך, הוא הודה. בואו נכלא אותו בצינוק!" הכריז ראש העיר. שאר הפוקמונים בקהל הריעו אך החיפושית הרים את ידו להפסקת הרעש.
"האם תקפת את אנשי העיר?" שאל החיפושית.
"מעולם לא! הגעתי לכאן כשנפצעתי ברגל והם באו לעזור לי עד שגילו שאני פוקמון אש ורדפו אחריי." ענה בתוקף. " הסתתרתי עד שהחיפושים ייסתיימו בבאר של סלוופוקים שאמרו לי מה קרה לעיר שלכם ולכן חזרתי על מנת להסביר שאני לא מתכוון לפגוע באף אחד!"
החיפושית הסתכל על רגלו של אקיד. "רגלו אכן פצועה."
"זה שקר!" אמר אחד הזחלים הירוקים "הוא תקף אותי ואמר שהוא יהרוג את כל פוקמוני העיר!"
"גם אני הייתי שם! זה נכון!" אמר זחל חום.
"בבקשה, זו מילה של שניים כנגד מילה של אחד!" אמר הדבורה. "קרן, אתה תמיד מחפש את טוב לבם של אחרים. אך פוקמוני אש הם רוצחים ויש לכלוא אותם! שלחו אותו לצינוק! ובאשר לסלוופוקים שהסתירו אותו, אני רוצה גם אותם בצינוק איתו על סיוע בתקיפת העיר." הקהל באולם הריע בעוד אלה שהביאו את אקיד לאולם לקחו אותו גם כאשר עיניו קשורות וגפייו מוחזקים.
אקיד לא ידע כמה זמן עבר, אך כשכיסוי עיניו הוסר נזרק אל תא צינוק וננעל שם.


-------------------------------------------------

הואן
"עכשיו אם תוכל לשתף פעולה, נתחקר אותך בלי שתפגע. אמר האחד הטרופיאוסים לת'ורן. ת'ורן ידע שטרופיאוסים הם מסוג עשב ומעופף. הוא עצמו מסוג עשב. וכיוון שלסוג המעופף יתרון על עשב ונוסף לכך היתרון המספרי שלהם, ידע ת'ורן שלהתחיל קרב יוביל רק להפסד. אך לא הסכים להמשך שלטון הרודנות הזה על הנמלים. 'אל תתבלט' נזכר שנאמר במכתב. אך בחלק זה כבר נכשל וידע מה הברירה שנותרה לו.
"בסדר" אמר בכניעה אליהם. הוא התקדם אל עברם בראש מושפל. כשהגיע אליהם אמר הטרופיאוס: "מצוין, עכשיו נלך אל- אה!" ת'ורן קטע את דבריו על ידי זריקת חול לעיניו. ורץ לאחור.
"קקטוס טיפש!" רטן הטרופיאוס השני. הוא נופף בכנפיו ומתוכן נורו עלים חדים כטער אל עבר ת'ורן.
"תזהר!" צעק אותו נמל שמצא אותו מטפס על ההר.
ת'ורן שמע את האזהרה והחליק על הצד על מנת להתחמק מן העלים. ובאותה תנופה של החלקה ירה מידיו עוקצים מורעלים אל עבר הטרופיאוס השני. על אף הפגיעה הטרופיאוס הסתער לעבר ת'ורן.
הראשון שראייתו לא הייתה חדה עקב החול בעיניו שלח משב רוח חזק אל עבר השניים מבלי לשים לב לרעהו. ת'ורן והטרופיאוס לא הצליחו להתחמק אך התנגדותו של קקניה הייתה חלשה יותר משל אויבו ולכן ההדף הזיק לו אף יותר.
"מה אתה עושה?" צעק הטרופיאוס הפצוע.
"אני לא ראיתי, אני חושב אבל שעכשיו אני בסדר."
ת'ורן ניסה לקום אך לא הצליח. השניים התקדמו לעברו והגיפו אותו משני צידיו. "הזהרנו אותך" אמר האחד עם החול בעיניים. הוא רכן על מנת להרים את ת'ורן בעזרת כנפייו כשלפתע צידו נפגע מהתפרצות אש שמחמת קרבתו לחברו פגעה גם בו. השניים צעקו מכאב.
"מי עשה את זה?" אמר האחד עם החול בעיניים.
"אני" אמר הנמל שהזהיר את ת'ורן ועמד בדריכות לקרב.


----------------------------------------------

סינו
המוזיאון היה רחב ידיים, והכיל מספר חדרים. כשנכנסו לחדר הראשי ראו שלט המכוון לחדר הבא. "החדר אליו נכנס הוא חדר האבנים", הסביר שטיין. כאשר נכנסו עמדו שני טורים של שולחנות אשר היו צמודים לשני קירות מנוגדים. ועל שולחנות אלו אבנים שהיו מוגנות בעזרת זכוכיות.
צ'ימפ התחילה לעיין בצד הימני וליף בשמאלי. צ'ימפ התסכלה וראתה שלוש אבנים שמתחתיהן נרשם "אבני בן ערביים – אבן פיתוח" ולידן אפורה חלקה שעל פי התצוגה הייתה אבן-עד. מצדו של ליף היו אבנים רבות וכולן היו אפורות, מבריקות ובעלות אין ספור פאות.
"מה אלה?" שאל ליף.
"אלו הן אבנים קשות, כאשר פוקמון אבן נושא אחת כזו הכח שלו גדל."
"איך אתה יודע את כל זה?" שאלה צ'ימפ כאשר הסתובבה.
"אני בכל זאת עובד כאן" צחק.
"ומה זה?" שאל ליף והצביע על הפריט האחרון בתצוגת החדר. זו הייתה אבן בצורת כדור מושלם שכמעט נראתה כאילו עשויה זכוכית. צבעה היה אפור, אך משהו בצבעה היה עוצמתי בניגוד לאבנים הקודמות. ובתוכה היה סליל ירוק לבן. תחתיה לא היה הסבר.
"האמת היא שעל האבן הזו אנחנו לא יודעים דבר." התוודה שטיין. "היא עדיין בשלב חקירה".
"בואו נלך לתצוגה המרכזית!" הפצירה צ'ימפ. היא התקדמה אל המעבר וחיכתה כי יעשו כמוה. כאשר נכנסו אל החדר ראו מספר ג'יודודים כמו שטיין ואחד שנראה כמו דינוזאור קטן ואפור שחלקו האחורי וזנבו הקצר כחולים וכן גם חלקו העליון של ראשו. חוץ מקישוט זה, ראשו גם היה מעוטר וארבע קרניים מצדי ראשו. כשם לב הדינוזאור אליהם התקדם וחייך.
"שטיין, מה שלומך?"
"בסדר אדוני. ואתה? מתקשה במחקרך?"
"אין לך מה לדאוג בנוגע למחקר. מי אלה שמלווים אותך?"
"אלו הם, טארטוויג וצ'ימפ", הציג שטיין. השניים כיבדו את הדינוזאור בנימוסיהם.
"שלום לכם, אני סקאל." הציג הדינוזאור. "אני מבין ששטיין מציג לכם את העיר, אם כך אני מניח שהתחנה הבאה שלכם היא המכון."
"אתה בהחלט צודק." אישר שטיין.
"אם כך, אצטרף אליכם. גם כך, התכוונתי ללכת לשם."


--------------------------------------------------------

אונובה
ציפור כחולה נחתה בשדה התעופה הייחודי של העיר מיסטרלטון. על אף שלא הייתה שייכת למחוז הזה הכירה את העיר ואת שדה התעופה שלה די טוב. סוף סוף אני רואה את המקום הזה. שדה התעופה של מיסטרלטון הוא מקום ביקור הכרחי שכל פוקמון מסוג מעופף חייב לבקר בו בחייו. חבל שאני לא יכול להנות ממנו עכשיו, חשב לעצמו. אבל איך אני בכלל מחפש מישהו שאני לא יודע איך להתחיל? על אף הייאוש ניסה לחשוב הציפור מה לעשות.
"אז איפה דוד שלך שאתה מתכוון לפגוש אותו?" הציפור שמעה שני ברווזים כחולים מנהלים שיחה.
"אני לא בטוח. אבל זה לא משנה, יש לי מספיק זמן עד שאצטרך לפגוש אותו אז אוכל ליסוע בזמן הזה לאנטרלינק ולאתר אותו".
האטנרלינק! נזכר הציפור פתאום. הוא שמע בעבר על המקום. אך לא חשב עליו משום מה. אם טסתי עד לפה, אני מניח שאוכל לטוס עוד קצת. הוא חזר אל שדה התעופה והחל לרוץ על אחד מן המסלולים ולבסוף המריא.



-------------------------------------------------

קאלוס
"אנחנו בעיר סטאלון" אמרה פור, בעוד מנפנפת בזנבה הפרוותי והצהוב בנינוחות.
נאט הוציא את המפה מתיקו שלקח כאשר יצאו מביתם ועיין בא. "אם כך, אנחנו צריכים ללכת ל..." אך נאט לא הספיק לוודא ונחטפה ממנו המפה. דביבון שפרוותו חום ולבן בדפוס זיג זג החזיק בא והחל לרוץ.
"תתפסו אותו!" צעק פרווקי.
השלושה החלו לרוץ אחריו, אך פרווקי שתמיד היה המהיר בן השלושה החל לצבור פער על שני חבריו. הדביבון חתך במהירות שמאלה לאחת הסמטאות, ופרווקי בניתורי צפרדע גבוהים ומהירים אחריו. בשלב זה פור ונאט כבר לא ידעו באיזה כיוון לרדוף.
הדביבון המשיך לסטות בפניות חדות לסמטאות שונות ופרווקי התמיד מאחוריו. הדביבון הפיל מאחוריו פח אך פרווקי לא ייחס לכך משמעות ובעזרת הניתורים קפץ מעליו. הדביבון חתך שוב ימינה אך גילה כי הוביל למבוי סתם. הצפרדע הכחולה תפסה אותו ואיימה עם אגרוף מונף לכיוון פניו של הדביבון. "תחזיר את המפה אם אתה יודע מה טוב לך!"
"סליחה! סליחה!" התחנן הדביבון. "אין לי כסף, אז אני גונב חפצים ומוכר אותם. בבקשה אל תפגע בי, בבקשה!"
פרוויקי הרגיש חמלה עבורו ועזב אותו לאחר שלקח את המפה. "המעט שתוכל לעשות עבורי עכשיו הוא לעזור לי למצוא את חבריי." אמר בקרירות.
"אין בעיה! שמי הוא קון דרך אגב."
"אני לא זוכר ששאלתי". ענה במרירות פרווקי.
הם הלכו כשעה באזור העיר כשהליט קון לשבור את השתיקה. "אז מה אתם עושים בסטאלון? לאתגר את מנהיג המכון?"
"משהו כזה" זהו היה שקר. אך פרווקי לא גילה חשק עז לספר לדביבון את תוכניתיו. בייחוד לא לאחר שראה בו כנוכל.
"אז כבר אתגרתם אותו?" שאל קון.
"את מי?"
"את מנהיג המכון כמובן."
"אה . . . עוד לא. אבל אנחנו נאתגר." השיב פרווקי.
"אם ככה, כדאי לכם אחר כך ללכת לגאוסנג' " הציע קון.
"למה דווקא לשם?" שאל פרווקי במורא. למה שהוא יציע דווקא את המקום הזה מכל המקומות? מה הוא יודע?
"כי לשם בדרך כלל הולכים אחרי שמאתגרים את מנהיג מכון סטאלון. גם שם יש מכון." הסביר. "למה זה כל כך הפתיע אותך?"