נושא: סוכני הפוקימונים - צוות אג'נטרה - הספר.

שלום לכם! אין לי כוח לעצב כלום כי אני עייף אז זה יקרה אח"כ. פרויקט חדש שלי, שבו אני הופך קווי עלילה של שחקנים נבחרים מתוך הגלגול הנוכחי של המ"ת שלי לסיפורים. אני אתחיל בקו עלילה אחד (שפשוט לדעתי יהיה הכי מעניין בתור ספר). ארחיב לעוד בהמשך. אשתמש בשמות בדויים לדמויות אבל לא במטרה להסוות את העלילה, אלא לתת פאן אחר לסיפור. אני לא אתבסס בהכרח אל האופי המקורי של השחקן אלא על קווי העלילה

ספר 1 - ג'ורג' טלאנו

Book 1 - George Tellano

פרק א' - למה עליתי על המטוס ששינה את חיי.

ספוילר

זה היה יום רגיל לגמרי. אני והכיתה שלי, י' שלישית מביה"ס האזורי בפטאלבורג, יצאנו ליום שדה במוזיאון האמנות וההיסטוריה של ליליקוב. זה היה הסיור הראשון שלי עם הכיתה בביה"ס החדש, והיה לי חשוב להראות שאני יותר מהבחור הגאון השחצן שהם בטוחים שאני. בכל זאת יש להם סיבה לחשוב ככה: גם ממוצע 99 וגם האתלט המצטיין של הכיתה. מי יכול להתחרות בי? אבל אני לא הנושא העיקרי, לפחות לא כרגע. אחרי שהגענו לליליקוב, עוד לפני שנכנסנו למוזיאון, נשמעה האזעקה של המוזיאון וחיילים במדים כסופים ושיער ירוק חללי מוזר יצאו מהמוזיאון, אוחזים בתיבת זכוכית ובה גולה ירוקה, גדולה ומשויפת. בהיותי טיפוס גאוותן ופזיז (או ככה לפחות מקפידים להזכיר לי, כמה פעמים ביום) ניסיתי להציל את הכדור בזינוק חסר סיכוי על החיילים. מן הסתם נכשלתי. אחד החיילים בעט בי למרחק. הייתי בשוק שציפלון כמוהו בכלל הצליח. אחרי זה חייל אחר שילח עליי פוראגלי שיתקוף אותי. לא מספיק שמקלון חייזרי בועט בי, אני גם מותקף על ידי חתול שמן? משהו אומר לי שמהשחצן הגאון של הכיתה אני יהפוך ל'טיפש שהותקף על ידי חתול'. כשהצלחתי להעיף את החתול הרופס הזה ממני, החיילים כבר נעלמו. הם שכחו את הגוש פרווה הזה שם, והיה נראה כי אין לו כל כך מוטיבציה לזוז כל כך.

הסיור התבטל, מן הסתם, וחזרנו לפטאלבורג, כשכולם צוחקים על 'ילד החתול', הבדיחה החדשה של כל בית הספר. בשביל מה בניתי לעצמי את הביטחון העצמי והגוף ככה? כדי שחתול שמן יהרוס הכל בחמש דקות? היום הכי גרוע. אי פעם. כשחזרתי הביתה לפחות הרגשתי מנוחם. אמא ובלוסום שוב הכינו ארוחת ערב, אבל לא התרכזתי באוכל. כל הזמן חשבתי: 'איך יכול להיות שהאנשים האלו שכחו את החתול שלהם? האם הוא בסדר? האם המשטרה כבר מצאה לו בית חדש?'. לא הצלחתי להירדם באותו לילה. נראה כי אותו חתול שהרס לי את החיים לא הצליח לצאת לי מהראש. למחרת לא הלכתי לבית ספר. הרי איך אני יוכל כשכולם יצחקו עליי בוודאות? ביקשתי מאמא שלי שתיקח אותי לליליקוב. הלכנו למשטרה ושאלנו מה קורה עם החתול. הם אמרו שהם העבירו אותו למרכז הפוקימונים, שם הוא מחכה לאימוץ. אני לא יודע למה, אבל המשפט הבא שיצא מפי היה:"אמא, אנחנו חייבים לאמץ את הפוראגלי הזה". במעשה שהתברר להיות אחד המטומטמים שעשיתי בחיי, ניגשנו למרכז הפוקימונים וביקשנו לאמץ את פוראגלי. "אתה בטוח?" אמרה האחות ג'וי. "פוראגלים הוא פוקימון קצת... בעייתי לאימון. אתה תסתדר איתו?" היא שאלה. אני לא יודע למה, כנראה חוסר השינה השפיע עליי, אבל עניתי כן. בינתיים יש לי חתול בגודל של טיגריס על שטיח בחדר, אבל לא הרגשתי כאילו עשיתי מספיק. גם בלילה הזה לא נרדמתי. חשבתי:'מי היו האנשים הללו שנטשו את פוראגלי? האם יש עוד פוקימונים נטושים שכאלו בהואן? אולי בכל העולם? ומה היה הכדור הירוק המוזר הזה?".

חצי שנה עברה. כמובן שכבר הספקתי לסיים את החומר של י', כמו בכל שנה, וכבר דיברנו עם מנהל בית הספר. אולי סוף סוף יקפיצו אותי כיתה. ממילא לא סבלתי את הכיתה שלי. כל הזמן קראו לי 'איש החתול', גם חצי שנה אחרי. כמה שעות אחרי השיחה, נזכרתי באנשים שנטשו את פוראגלי. התמלאתי זעם וחזרתי הביתה בהליכה מהירה, משאיר שביל רמוס אחריי. אני לא יודע למה, אבל ניגשתי ישר לטלוויזיה בסלון ופתחתי אותה. בדיוק באותו רגע הופיע תשדיר על המסך: 'רוצים לגלות עולם? רוצים להפוך לגיבורים? רוצים לנצח את צוות רמפא"ג? הצטרפו עוד היום לצוות אג'נטרה! הירשמו במרכז הפוקימונים הקרוב לביתכם!'. לאחר כמה שעות כבר הייתי על מטוס, בדרך למקום שבו אהפוך לסוכן בצוות הכי טוב בעולם, ואילחם נגד אותם אנשים מגעילים, שנטשו את פוראגלי מאחור. אבל גם אני נטשתי את פוראגלי מאחור. אולי אני כמוהם? לא, פוראגלי בטוח יסתדר. גם אמא וגם בלוסום שם לארח לו חברה. טוב, הגיע הזמן להמשיך. יש לי מבחן קבלה עוד מעט, ואני צריך להתחיל לנוח הכי מהר שאני יכול. וחוץ מזה, יכול להיות שהמבחן ישלב קרב פוקימונים? כי אם כן, יש לי בעיה רצינית לעבור אותו.

פרק ב' - אני שונא נורות פלורסנט

ספוילר

התעוררתי בחושך. הדבר האחרון שזכרתי היה שנרדמתי על המטוס, בדרך למבחן הקבלה לצוות אג'נטרה. יכול להיות שהמטוס נפל בדךר? או אני מת? "סבתא, את כאן?" אמרתי באחת האמירות המטופשות בחיי. מן הסתם גיליתי שלא. לאחר כמה דקות של עמידה שקטה בחושך מוחלט, סוף סוף נזכרו שאני קיים והאורות נדלקו. אחרי שהתאוששתי מההלם בעיניים, ראיתי איפה אני - האנגר ענקי, שכמה גראודונים יכולים לשבת בו ביחד לקפה ועדיין יהיה מקום, כולו ריק. כל התקרה מרושתת בפלורסנטים. שונא אור של פלורסנטים, גורם לי להרגיש כאילו אני אכזבה למשפחה שלי. ההאנגר עצמו די ריק, חוץ מארגז עץ מהודר על שולחן בצד החדר. אני לא אגע בו לבינתיים, אני לא יודע מה יכול יקפוץ עליי ממנו. המשכתי לחכות עוד קצת זמן, באור הפעם. נראה שמי שזה לא יהיה שאני עומד בהאנגר שלו, אוהב לגרום לאנשים לחכות. לאחר רבע השעה הכי מורטת עצבים בחיי, סוף סוף שמעתי רעש כלשהו. דלת נפתחה, וממנה יצא גבר כבן 50 עם שיער בלונדיני בהיר ופרוע, באורך שמגיע עד כתפיו בערך. הוא לובש מעיל טייסים ארוך בצבע ירוק עמוק. הוא לבוש מתחת למעיל בחולצה פשוטה לבנה ובמכנסי בד חומות עם חגורה כהה. על דש מעילו יש סיכה כלשהי, בצורה של עץ שצומח על הר. כל הסיכה עשויה מחומר ירוק מנצנץ, והיא זוהרת בצורה יפהפייה באור הפלורסנט המגעיל הזה.

האדם אמר לעברי, בקול מחוספס וקשוח:"שלום לך! קח פוקדורים מהארגז ונתחיל בקרב". "מי אתה?" שאלתי אותו. תודה לך מוח, שאתה מתאמץ להוציא לי רושם ראשוני של דגנרט. "אני האדם שבוחן אותך. אתה הרי באת להיבחן לצוות אג'נטרה, לא?" הוא שואל אותך בחשש קל. "כן, נכון" עניתי לו. הלכתי לעבר ארגז העץ היפה. בתוכו היו שני פוקדורים שלא ראיתי כמתם - החלק העליון ירוק, החלק התחתון חום, ועל החלק העליון טבועות שתי אותיות בירוק בהיר - AT. אני מניח שהכוונה היא לAgenterra ושהם קצת חסכו מקום. לקחתי את שני הפוקדורים. איך זה שמכל הדברים שאני טוב בהם - תרגילי ספורט, מתמטיקה, מדעים, אפילו ספרות יונובאית, המבחן הוא דווקא בדבר היחיד שאני גרוע בו - קרבות פוקימונים. לקחתי את שני הפוקדורים בידי, ובניסיונותיי ההרואיים לשחרר את הפוקימונים, פשוט הפלתי אותם מתחתיי, ציפיתי שהם ייפתחו. האדם ציחקק מעט, ואמר:"ככה עושים את זה. בייליף, גרוטל, צאו!" הוא אומר, זורק בכישרון אדיר את שני הפוקדורים מידיו. מהם יצאו שני פוקימונים שלא ראיתי מעולם, ובכל זאת הערכתי את יופיים - בייליף היה מעין דינוזאור צהבהב על ארבע רגליים עם צוואר ארוך. הצוואר שלו היה משובץ כולו בעלים אליפטיים הפונים כלפי חוץ, גורמים להם להיראות כמו קולר ענקי. מראשו יצא מעין עלה חצי-אכול שנראה כמו להב. גרוטל, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי - צב ירוק די גדול, עם לחיים חרוטיות בצבע זהב. היו לו ארבע רגליים עבות, עם חלק תחתון זהוב וחלק עליון ירוק. מראשו ועד לזנבו היה עליו שריון צהוב-שהוב, שפס חום גדול עבר במרכזו. במרכזי שני החצאים שנוצרו עברו עוד שני פסים חומים קצרים יותר, מהם בקעו שורות שיחים קטנים. אהבתי איך שגרוטל נראה. ממש. נשמתי עמוק וחשבתי לעצמי - טוב, אני לא יודע להילחם, אבל לפחות ננסה. שיחררתי נשימה עמוקה, זרקתי את הפוקדורים בצורה הכי טובה שיכלתי וצעקתי : "צאו!"

נחמד, נחמד.
לא יודע למה אבל לי זה נראה כמו רקע אחד ארוך לדמות xd [אולי בגלל שאני משחק ביותר מדי מתי"ם בזמן האחרון lol]
בהחלט מצפה לראות עוד [אם אתה מתכוון לכתוב עליי תגיד או משהו חחח]

פורסם במקור על ידי BurstingBlitz

נחמד, נחמד.
לא יודע למה אבל לי זה נראה כמו רקע אחד ארוך לדמות xd [אולי בגלל שאני משחק ביותר מדי מתי"ם בזמן האחרון lol]
בהחלט מצפה לראות עוד [אם אתה מתכוון לכתוב עליי תגיד או משהו חחח]

לא זיהית את הצבע? את פטאלבורג? את הטיול ל..מוזיאון?
ספר 1 עומד להיות מבוסס על האירועים שקרו לדמות שלך (אבל לא על הדמות שלך).
יכול להיות, ובכל מקרה זה פרק ראשון בספר, לא רקע של מ"ת חח.

חייבת לומר שחטפתי לרגע התקף לב קטן, לא הבנתי למה יש שני מ"תים.
נשמע ממש חמוד (אהמ גם אני שם נכון אהמ?) ומחכה כבר לשמוע מה הולך לקרות!
הרגת אותי ב"אבל אני לא הנושא העיקרי. לפחות לא כרגע"

פורסם במקור על ידי Alice

חייבת לומר שחטפתי לרגע התקף לב קטן, לא הבנתי למה יש שני מ"תים.
נשמע ממש חמוד (אהמ גם אני שם נכון אהמ?) ומחכה כבר לשמוע מה הולך לקרות!
הרגת אותי ב"אבל אני לא הנושא העיקרי. לפחות לא כרגע"

כן גם אני חשבתי על זה. אני ישנה את הכותרת מתישהו בקרוב.
כע ברור שאת שם... (בורח לאט לאט). סתם סתם אני אכניס בסוף את כל קווי העלילה, פשוט בהדרגתיות. זתומרת חמישה או שישה ספרים. הקטע שאני מבסס את אותו ספר (ספרים ד"א בסטייל של אווטאר, כאוגדן פרקים, ולא בהכרח ספר באורך מלא) רק על האירועים שקרו לדמות, נגיד זה מבוסס על הדמות של קלאן/נועם/בוגוג'י (לא יודע כבר איך לקרוא לו) אז יופיעו בו המשימות שלו וכל מה שהוא עשה. התחלתי דווקא איתו בגלל שהוא עשה כל כך הרבה 'סטיות מהשביל' במ"ת שהוא הוביל לכל כך הרבה תוצאות מוזרות.
אני גם ממש שמח לשמוע שהצלחתי להצחיק, בגלל שהאופי של הדמות שלו ציני-משהו, חשבתי לשלב הומור קליל שכזה בסיפור (חוץ מזה זה תמיד היה סגנון הכתיבה שלי).

פורסם במקור על ידי theheliolisk

לא זיהית את הצבע? את פטאלבורג? את הטיול ל..מוזיאון?
ספר 1 עומד להיות מבוסס על האירועים שקרו לדמות שלך (אבל לא על הדמות שלך).
יכול להיות, ובכל מקרה זה פרק ראשון בספר, לא רקע של מ"ת חח.

חחחח וואלה? רציני שלא זיהיתי [זה מה שקורה כשאתה מעביר מאה שנה בגבס אחרי קסם ממפתח מעופף]
איזה כיף להיות מפורסם xdxd
אגב מתי קראו לי ילד חתול lolloloolool

פורסם במקור על ידי theheliolisk

כן גם אני חשבתי על זה. אני ישנה את הכותרת מתישהו בקרוב.
כע ברור שאת שם... (בורח לאט לאט). סתם סתם אני אכניס בסוף את כל קווי העלילה, פשוט בהדרגתיות. זתומרת חמישה או שישה ספרים. הקטע שאני מבסס את אותו ספר (ספרים ד"א בסטייל של אווטאר, כאוגדן פרקים, ולא בהכרח ספר באורך מלא) רק על האירועים שקרו לדמות, נגיד זה מבוסס על הדמות של קלאן/נועם/בוגוג'י (לא יודע כבר איך לקרוא לו) אז יופיעו בו המשימות שלו וכל מה שהוא עשה. התחלתי דווקא איתו בגלל שהוא עשה כל כך הרבה 'סטיות מהשביל' במ"ת שהוא הוביל לכל כך הרבה תוצאות מוזרות.
אני גם ממש שמח לשמוע שהצלחתי להצחיק, בגלל שהאופי של הדמות שלו ציני-משהו, חשבתי לשלב הומור קליל שכזה בסיפור (חוץ מזה זה תמיד היה סגנון הכתיבה שלי).

קרא לי בונד. ג'יימס בונד. חחחח סתם תקרא לי איך שבא לך [חוץ מצימוקי. בחיים. אל. תקרא לי. צימוקי. תקרא לי סקוט פילגרים]
סטיות מהשביל? כמו לבעוט בחתיכת דלת קסומה מברזל? Xd
יאללה, תראה לי מה אתה [אני] שווה. אולי יום אחד באמת אני אתן לך לכתוב עליי xd

פורסם במקור על ידי burstingblitz

חחחח וואלה? רציני שלא זיהיתי [זה מה שקורה כשאתה מעביר מאה שנה בגבס אחרי קסם ממפתח מעופף]
איזה כיף להיות מפורסם xdxd
אגב מתי קראו לי ילד חתול lolloloolool




קרא לי בונד. ג'יימס בונד. חחחח סתם תקרא לי איך שבא לך [חוץ מצימוקי. בחיים. אל. תקרא לי. צימוקי. תקרא לי סקוט פילגרים]
סטיות מהשביל? כמו לבעוט בחתיכת דלת קסומה מברזל? Xd
יאללה, תראה לי מה אתה [אני] שווה. אולי יום אחד באמת אני אתן לך לכתוב עליי xd

אני בונה לעצמי קו עלילה לבחירתי. זה כולל את הילד חתול ואת העובדה שאומץ שם חתול בגודל של טיגריס.
כן קלעת לנושא של סטיות מהשביל. בדיוק.
אני לא שואל, אני פשוט כותב בצורה ספרותית את מה נכתב בצורה rpgאית

אני מאוהב במשחק שלך והסיפור הזה רעיון מדהים. אני מת להשתחרר קצת מהלחץ בעבודה מתתתתת ואז אני אאמץ תרעיון.

פרק ב' - אני שונא נורות פלורסנט

ספוילר

התעוררתי בחושך. הדבר האחרון שזכרתי היה שנרדמתי על המטוס, בדרך למבחן הקבלה לצוות אג'נטרה. יכול להיות שהמטוס נפל בדךר? או אני מת? "סבתא, את כאן?" אמרתי באחת האמירות המטופשות בחיי. מן הסתם גיליתי שלא. לאחר כמה דקות של עמידה שקטה בחושך מוחלט, סוף סוף נזכרו שאני קיים והאורות נדלקו. אחרי שהתאוששתי מההלם בעיניים, ראיתי איפה אני - האנגר ענקי, שכמה גראודונים יכולים לשבת בו ביחד לקפה ועדיין יהיה מקום, כולו ריק. כל התקרה מרושתת בפלורסנטים. שונא אור של פלורסנטים, גורם לי להרגיש כאילו אני אכזבה למשפחה שלי. ההאנגר עצמו די ריק, חוץ מארגז עץ מהודר על שולחן בצד החדר. אני לא אגע בו לבינתיים, אני לא יודע מה יכול יקפוץ עליי ממנו. המשכתי לחכות עוד קצת זמן, באור הפעם. נראה שמי שזה לא יהיה שאני עומד בהאנגר שלו, אוהב לגרום לאנשים לחכות. לאחר רבע השעה הכי מורטת עצבים בחיי, סוף סוף שמעתי רעש כלשהו. דלת נפתחה, וממנה יצא גבר כבן 50 עם שיער בלונדיני בהיר ופרוע, באורך שמגיע עד כתפיו בערך. הוא לובש מעיל טייסים ארוך בצבע ירוק עמוק. הוא לבוש מתחת למעיל בחולצה פשוטה לבנה ובמכנסי בד חומות עם חגורה כהה. על דש מעילו יש סיכה כלשהי, בצורה של עץ שצומח על הר. כל הסיכה עשויה מחומר ירוק מנצנץ, והיא זוהרת בצורה יפהפייה באור הפלורסנט המגעיל הזה.

האדם אמר לעברי, בקול מחוספס וקשוח:"שלום לך! קח פוקדורים מהארגז ונתחיל בקרב". "מי אתה?" שאלתי אותו. תודה לך מוח, שאתה מתאמץ להוציא לי רושם ראשוני של דגנרט. "אני האדם שבוחן אותך. אתה הרי באת להיבחן לצוות אג'נטרה, לא?" הוא שואל אותך בחשש קל. "כן, נכון" עניתי לו. הלכתי לעבר ארגז העץ היפה. בתוכו היו שני פוקדורים שלא ראיתי כמתם - החלק העליון ירוק, החלק התחתון חום, ועל החלק העליון טבועות שתי אותיות בירוק בהיר - AT. אני מניח שהכוונה היא לAgenterra ושהם קצת חסכו מקום. לקחתי את שני הפוקדורים. איך זה שמכל הדברים שאני טוב בהם - תרגילי ספורט, מתמטיקה, מדעים, אפילו ספרות יונובאית, המבחן הוא דווקא בדבר היחיד שאני גרוע בו - קרבות פוקימונים. לקחתי את שני הפוקדורים בידי, ובניסיונותיי ההרואיים לשחרר את הפוקימונים, פשוט הפלתי אותם מתחתיי, ציפיתי שהם ייפתחו. האדם ציחקק מעט, ואמר:"ככה עושים את זה. בייליף, גרוטל, צאו!" הוא אומר, זורק בכישרון אדיר את שני הפוקדורים מידיו. מהם יצאו שני פוקימונים שלא ראיתי מעולם, ובכל זאת הערכתי את יופיים - בייליף היה מעין דינוזאור צהבהב על ארבע רגליים עם צוואר ארוך. הצוואר שלו היה משובץ כולו בעלים אליפטיים הפונים כלפי חוץ, גורמים להם להיראות כמו קולר ענקי. מראשו יצא מעין עלה חצי-אכול שנראה כמו להב. גרוטל, לעומת זאת, היה סיפור אחר לגמרי - צב ירוק די גדול, עם לחיים חרוטיות בצבע זהב. היו לו ארבע רגליים עבות, עם חלק תחתון זהוב וחלק עליון ירוק. מראשו ועד לזנבו היה עליו שריון צהוב-שהוב, שפס חום גדול עבר במרכזו. במרכזי שני החצאים שנוצרו עברו עוד שני פסים חומים קצרים יותר, מהם בקעו שורות שיחים קטנים. אהבתי איך שגרוטל נראה. ממש. נשמתי עמוק וחשבתי לעצמי - טוב, אני לא יודע להילחם, אבל לפחות ננסה. שיחררתי נשימה עמוקה, זרקתי את הפוקדורים בצורה הכי טובה שיכלתי וצעקתי : "צאו!"

"ספרות יונובאית"? אתה נותן לי יותר מדי קרדיט.
ומשום מה יש לי הרגשה שאתה מתאמץ להוציא אותי אידיוט בכוונה.

פורסם במקור על ידי TheHeliolisk

עם כמה שזה היה נחמד, הדמות בסיפור היא לא אתהה.

פשוט יקרו לה בערך את אותם דברים שקרו לך חח

ומה אם איזה מילה טובה, משהו.?

אבל אבל אבל
זה הסיפור שלי! עליי!
שלי שלי שלי שלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלי

פורסם במקור על ידי DarkShadow

אבל אבל אבל
זה הסיפור שלי! עליי!
שלי שלי שלי שלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלישלי שלי שלי

זה הסיפור של ג'ורג'

העלילה שלך

וגם אותה אני כתבתי, כל הזכויות שלי






ושל נינטנדו

פורסם במקור על ידי TheHeliolisk

זה הסיפור של ג'ורג'

העלילה שלך

וגם אותה אני כתבתי, כל הזכויות שלי






ושל נינטנדו

ג'ורג in my ass
העלילה שלי
אם מדברים טכנית
אין לך שום זכויות עליה

פורסם במקור על ידי DarkShadow

ג'ורג in my ass
העלילה שלי
אם מדברים טכנית
אין לך שום זכויות עליה

טכנית

על התוכן



יש לי זכות רוחניות



לנינטנדו יש קניין רוחני