נושא: שרשור לי לעומר ולדור-מאפיה.

שם: לוק קאסטלאן. כולם קוראים לו over power shit והמעתיק
גיל: 23
מראה: שיער בלונדיני ארוך מעט, גובה ממוצע, חטוב.
אופי: אידיוט מעט, שוויצר, בעל פתיל קצר שמעצבנים אותו, בדרך כלל זורם, ואוהב לעשות צחוקים
רקע: לוק נולד בפלורידה, לאם חד הורית, בעלת פתיל קצר. הם חיו חיים של עוני, ויום אחד אמא שלו החליטה לגאול את עצמה מייסורייה
היא זרקה את לוק לרחוב והתאבדה בבית שלהם.
לוק לא יודע את זה, הדבר היחיד שהוא זוכר במוחו, זה שהוא בן למשפחה עשירה, אשר אימצה אותו.
לוק גילה את הכוחות שלו כשהיה בן 15, כאשר הצליח לגרום לעיניים שלו, לעבור למין רשתית קוסמית שבעזרתה כל דבר שיראה יוכל להעתיק אותו.
הוא גילה את הכוח הזה כשהוא צפה בטלוויזיה לבד בחדר שלו, משחק עם העיניים המיוחדות שלו. הוא צפה דרך הרשתית הזוהרת בקרב ששודר בעוד תכנית חדשות, וצפה בקטע קצר על לוגן, וולברין, ובחור שעיצבן אותו ברחוב, שעכשיו במיון. הוא הרגיש שינוי בגוף שלו, והצליח לעשות משהו מטורף, לשלוף טפרי אדמיניטיום מהידיים. כשהראה את זה להורים שלו, הם איימו עליו ועזבו אותו, כביכול מפחד. הוא לא הבין, איך הם יכולים לנטוש אותו, ועוד בתור בן יחיד.
הוא כעס, והחליט לנצל את הכוחות שלו לרעה, להראות לעולם שאובר פאוור יכול גם להיות רע.
כוחות: להעתיק כוחות בעזרת עיניו. (רוב בפעמים שהוא מנסה נחסם לו הרשתית והוא לא מצליח להשתמש בה)
הערות: יאובר פאוור חרא אחד עכשיו גם אני op

חחח... סורי שלא הגבתי.. אני שומר שבת אז...

שם: האמונד
גיל:24
מראה : גבוה ושרירי בעל עיניים כחולות ושיער בלונדיני העומד בקוצים. יש לו צלקת מכוערת מתחת לעין.
אופי: עצבני, מתחבר בקושי, אוהב לעשות ספורט בכל הזדמנות שיש לו ונהנה לתת מכות.(ועוזר לזולת)
רקע:האמונד נולד למשפחה ענייה שחיה מכל הבא ליד. בכל ילדותו לא היו לו חברים, והוריו היו מכים אותו יום יום על כל סיבה שיש (אפילו אם היא שטותית ומיותרת). יום אחד, אביו של האמונד שלך סכין ופער חתך מתחת עינו השמאלית. הכאב שבער בו הראה לו עוצמה חזקה ביותר. לפתע עיניו הפכו אדומות וזוג כנפיים אדומות כדם ועטורות קשקשים בוהקים, בקעו מגבו. שיניו התארכו לניבים חדים כתער, ואש לוהטת גרגרה בתוך בטנו. בלי לחשוב פעמיים ירק האמונד אש ארגמנית על אביו. בעזרת כנפיו הוא הסתלק משם, ועד היום הוא נושא איתו את הסכין בה אביו חתך את לחיו.
כוחות: יכול להשתנות לחצי דרקון..(או אם רוצה יכול רק לירוק אש.
הערות: אמממ... אני אמור להיות אחרון בסדר. תתקן.

אוקיי, אני אתחיל.


~~~

"אוקיי פריצ'ט, אז זה ילך ככה." אמר ריינו."אתה תספר לנו את מה שאנחנו רוצים לדעת. או שאני אמחץ אותך." הוא נהם."תרגע, קרנפון קטן שלי," אמרתי בחיוך מטורף. הרי אנחנו לא רוצים לפגוע בפריצ'י הקטן שלנו,נכון?" אמרתי בצחקוק קל, וסימנתי לריינו להתרחק. התקרבתי לפניו של פריצ'ט."אתה יודע מי אני?" לחשתי בחיוך." אתה זה המכונה סייקו, אחד מהשלושת המנהיגים של הטריולוס, המאפיה המשולשת." הוא אמר בקול קשוח." כל הכבוד, פריצ'י, אני רואה שעשית קצת שיעורי בית!" אמרתי בשמחה."אבל,שכחת משהו אחד. כל אחד מאיתנו ידוע במשהו אחד. לוק ידוע בציניות שלו. האמונד ידוע בחמימות המוח שלו. ואני? אני ידוע בזה שאני פשוט..." אמרתי והתקרבתי אל אוזנו." פסיכי." לחשתי, וסטרתי לו חזק בפניו. זרזיף דם החל לרדת מאפו."ריינו,בוא נצא מכאן." אמרתי בחיוך."ואל תדאג, פריצ'י, אתה לא תהיה לבד פה." אמרתי בזמן שלבשתי את המעיל השחור שלי."השארנו לך מתנת פרידה קטנה!" אמרתי בחיוך, וזרקתי לחיקו של פריצ'ט הכפות חבילת חומר נפץ פלסטי, ויצאנו.

כעבור דקה,כשכבר היינו רחוקים מהבניין, הסתכלתי בשעון שלי."עוד מעט!" אמרתי בהתרגשות. כעבור חמש שניות נשמע פיצוץ אדיר, וענן עשן נראה מהבניין שהיינו בו."איך אני אוהב מופעי זיקוקים!" אמרתי בהתרגשות. הטלפון שלי צלצל, ואני עניתי בחיוך."סייקו, זה האמונד .יש עניין שלא סובל דיחוי, וחייבים לטפל בו. תגיע למפקדה מהר. המעתיק מגיע תוך שעה." אמר האמונד בטלפון."נשמע מצוין!" אמרתי בחיוך, וניתקתי. התחלתי ללכת לכיוון המטוס,תוך כדי צחוק מטורף וחסר שליטה.

תספרו לי תסיפור שלנו, כבר שכחתי
~~~~~~~~~~~~
'תלך לשם' סימנתי לו עם הראש, בלי מבט קשר ישיר. ברגע אחר כך הוא נעלם מעיני כולם.
סעמק, זה כזה מעצבן שג'וני מקבל את הכיף, ומתנקש בו. בכל זאת, הייתי רק צריך להשגיח עליו, הוא זה שקיבל את הפקודה, ועוד ממני.
אני מקווה שזה יעבוד, אני לא בטוח שמישהו של קינג פין יהיה כזה קל לפגיעה. קינג פין עשה את הטעות הענקית ביותר בחייו שהפך את עצמו לאויב שלנו, כזה אידיוט.
כל כך הרבה היו רוצים לערוף את הראש שלו, הייתי שמח אפילו להתחבר למאגיה כדי להרוג אותו.
איזה מחשבה מטומטמת- או, הנה הוא יצא.
זה אומר שיש לי שלוש דקות לצאת מהמבנה, לפני שכל המקום יתפוצץ.
הלכתי בקלילות, שלא יחשדו. תוך שתי דקות יצאתי, וראיתי את המכונית של ג'וני יוצאת מהחניון.
לא מבין את הארגון שלו לפעמים, לשלוח מישהו מהארגון שלו כדי לפוצץ במכות מוכר בקניון שחייב להם מידע? לעיני כולם?
משהו חשוד.. הבטתי על הקניון. והוצאתי את המפתחות מהכיס. ראיתי את השלט של הפצצה, מוסווה כשלט של מכונית.
לא חשבתי על זה עד הסוף.. טוב, רק לפני שעתיים איתרו את בוריס קיפסו, מישהו שהנתונים מראים לנו שעובד בשביל הארגון של קינגפין, לא היה לי זמן לחשוב..
הרהרתי על זה, וצעדתי למכונית שלי. נשארו רק 30 שניות לפיצוץ.. מה קורה פה? הבטתי על הקניון מרחוק.
ראיתי איש גדול מימדים רץ במורד הרחוב. הוא לא הבחין בי.
התחלתי לרוץ אליו. "בן של זונה.." מילמלתי וכיביתי את הפצצה. 'הוא ניסה לגרום לנו לפוצץ את הקניון, אבל למה..?' פניתי לדרך קיצור למקום שאליו הוא הלך, מאט קצת.
במהלך החמש שניות שראיתי אותו פנים מול פנים הפגנתי תמימות, החלפנו מבטים קצרים. הוא לא הספיק להביע מבט תדהמה על פניו שדקרתי אותו טפרי האדמניטיון שלי, בבטן. 'איזה מגניב מסכת הפנים הזאת, אני נראה כמו המוכר של המכולת בפינת הרחוב עם זה'
הפלתי אותו לריצפה, וגררתי אותו לשיח קרוב. הבטתי סביב, איש לא ראה כלום. מצאתי מצלמה קטנה בכיס שלו, עם תמונה של ג'וני והפצצה.
'הוא חשב להראות את זה לממשלה..' הנדתי את ראשי בחיוך זחוך. 'שיגרום להם לעשות עליו תיק ולחפש אותו'
"חח.. ניסיון עלוב." צחקתי וגררתי אותו לאוטו, על גבי. שזה נראה כאילו הוא ישן. שמתי אותו במושב לידי, שאנשים לא יחשדו.
'קינג פין.. ציפיתי ליותר טוב' חייכתי, והתנעתי את המנוע.

מזסל"ט לשניכם על הווינר.
סורי שלא הגבתי אתמול בדיק נסעתי.
-----------------------------------
"אתה רוצה להגיד את זה אולי עוד פעם?!" שאלתי את האיש שישב מכורבל בפינת החדר. "אד..אדון האמונד... זו לא אשמתי, הם הכריחו אותי להלשין עליך למשטרה." אמר האיש הכפוף בחרדה. שלפתי את טופרי הדרקון שלי שהתארכו לעומת הציפורניים הקצוצות והצמדתי אותן לתחת לגרונו של האיש. בלי לחשוב פעמיים שלפתי את הסכין של אבי וחתכתי את אוזנו. האיש התפתל מכאבים על רצפת החדר.
"אז אתה בעצם רומז.." התחלתי לומר, נהנה מכל אנחה של האיש שמולי, "שברגע זה המשטרה רודפת אחרינו לכאן?"
הנפתי את אגרופי וחבטתי בפניו. ראיתי איך אפו נכנס לתוך פניו. 'הוא מת' הבנתי פתאום.
הסתובבתי לעיני ילדי הרחובות שעמדו שם וקיוו לקצת אוכל, כשאני פורש את אחד מהמבטים המסוכנים שלי. שלפתי את כנפיי ועפתי אל המפקדה.
נחתתי בחניון. איש לא ראה אותי ולכן החלפתי את מראה הדרקון למראה האיש הפשוט. (חחח פשוט)
נכנסתי לתוך הבניין, הלכתי לחדר המזכירות וחטפתי למזכירה את הטלפון. המזכירה הביטה בי לרגע המומה- עד שזיהתה אותי והסתובבה על כיסא המנהלים שלה לאחור.
חייגתי למספר של פסייקו והמתנתי לתשובה. כשרעש החיוג נפסק צעקתי לתוך הטלפון;
"סייקו, זה האמונד .יש עניין שלא סובל דיחוי, וחייבים לטפל בו. תגיע למפקדה מהר. המעתיק מגיע תוך שעה. אני מציע לך לבוא מהר." אמרתי.
"נשמע מציון!" אמר פסייקו וניתק.
'מטומטם, זה לא הכל...' אמרתילעצמי וחיכיתי לבואו.