נושא: התסריט - סיפור מתח ראשון שלי

התסריט

פרק 1
הסיפור הזה יהיה סיפור שישנה את חייך. אולי אמרו לך את זה על הרבה סיפורים, אבל הפעם יש בסיפור הזה משהו שונה, השאלה היא אם תהיה לך הזכות לסיים לקרוא אותו, אז מבלי לבזבז זמן, כי אני בטוח שאין לך יותר מדי זמן פנוי, נתחיל, אני רוצה לספר לך סיפור על תסריטאי.

--

הטקס בעיצומו ועד שיעלה מגיש הפרס להכריז על הזוכה המאושר הבא היושבים בכיסאות העגולים ממול עסוקים בענייניהם, בין אם מדובר בליצור הזדמנויות עסקיות ובין אם מדובר ברכילויות שאין בהן ערך. בין כל ההמולה יושב לו התסריטאי הצנוע, רוברט, אדם בשנות ה-50 לחייו, שיערו מאפיר ופניו קמוטים, עושה רושם שמדובר באדם פשוט שהעביר את חייו בעבודה מאחורי הקלעים, אך כל האנשים שניגשים ללחוץ לו את היד מעידים על אדם בעל השפעה רבה בתעשייה. אחד אחד ניגשים אליו כאילו היה מרכז הערב, "כל הכבוד לך רוברט!" אומר אדם אחד, "ידעתי שתזכה" הוא מוסיף ועוזב. מיד אחריו ניגשת שחקנית צעירה ובטון מתחנף מוסיפה שלל מחמאות משל עצמה בתקווה שהנ"ל יחשוב עליה בפעם הבאה שיזדמן לו לכתוב. סרטו האחרון שכתב רוברט זכה בפרס היוקרתי על התסריט הטוב ביותר וזו לא הפעם הראשונה שהוא זוכה בפרס נחשק שכזה, אך הפעם הסיפוק היה גדול יותר כי רק לפני כמה רגעים, בנאום הניצחון שלו, הודיע רוברט שהוא לוקח הפסקה מהעבודה בתעשייה.

לא מעט מחשבות מתרוצצות במוחו של רוברט – "מה אעשה עכשיו?" תוהה רוברט, "האם אקדיש יותר זמן לאשתי?" חושב לעצמו בעודו מסתכל על אשתו, שגם היא עסוקה בהרהורים משל עצמה. זו התחלה חדשה עבור רוברט, מאז שהוא זוכר את עצמו הוא רק כותב תסריטים והקריירה שלו הייתה מרכז חייו. בעודו בוהה בכוס השמפניה שבידו, קוטעת את מחשבתו מרי, גם היא תסריטאית מוכרת, אם כי צעירה ממנו בהרבה שנים. השמועות מספרות עליה שהיא קצת 'משוגעת', התסריטים שלה מאוד מבולבלים אך היא מצליחה ליצור מכל השיגעונות האלו יצירות שהיא קוראת להן "אומנות" ובתעשייה עושים מזה כסף, אז למי באמת אכפת.

"רוברט, רוברט, רוברט" אומרת מרי בקול איטי ומתיש. רוברט מחייך חיוך רחב אל מרי, הוא דווקא מעריך את ההשקעה שלה בעבודה ומבחינתו היא מזכירה לו אותו כשהיה צעיר יותר. "רציתי להגיד לך שהסרט שלך פשוט מעולה, אני לא יודעת מה אעשה בלי לראות יצירה חדשה שלך בשנה הבאה" היא מתכופפת טיפה לרוברט היושב ופניה קורנות הערצה. "תודה רבה לך מרי" הוא עונה בחיוך. "אני יודעת שהחלטת שאתה לוקח זמן להפסקה, אבל אני חייבת לתת לך את מספר הטלפון שלי ואולי אם יתחשק לך ויהיה לך זמן פנוי תתקשר אלי ונדבר על שיתוף פעולה" היא אומרת ומחפשת בארנקה עט וכשזה אינו נמצא היא מסתכלת על רוברט. "אל תצפי ממני לעט, כל מה שאני כותב אני כותב במחשב, אני כבר בקושי זוכר איך נראה כתב היד שלי" הוא מתבדח. מרי לא מבזבזת זמן יקר ומשיגה בזריזות עט, כותבת את מספר הטלפון שלה ומגישה אותו על מפית לרוברט. רוברט מכניס את הניר לכיס בעוד מרי נפרדת ממנו ומוסיפה בנימוס "להתראות פטרישה!" לעבר אשתו של רוברט ועוזבת את השולחן לטובת השולחן הבא.

--

הטקס נגמר בשעת לילה מאוחרת והקהל הרב יוצא בהמוניו אל מחוץ לאולם הגדול. שם, במדרגות אל המונית המחכה, יורד רוברט מלווה באשתו העייפה כשסטודנט צעיר שחיכה זמן רב במארב מחליט לנצל את ההזדמנות כדי לפנות לרוברט במרץ. "מר לדלום!" קורא הצעיר, "האם אתה יכול לקרוא את התסריט שלי ולתת הערות לגביו?" רוברט מחייך בנימוס ולא עונה בעודו ממשיך לרדת במדרגות. "בבקשה! אני יודע שאתה אדם עסוק! אבל רק תיקח את התסריט!" הוא אומר ומנפנף במחברת ירוקה גדולה. "רק תיקח ותקרא כשיהיה לך זמן!" הוא מוסיף מבלי לאבד תקווה. רוברט עוצר לרגע, פונה לסטודנט הצעיר ומפתיע אותו בשאלה "מה שמך?", הצעיר טיפה מבולבל אך עונה במהירות "ג'ק היגינס, אדוני!". רוברט מסתובב חזרה וממשיך בצעדים איטיים לעבר המונית "האם אתה חושב שזו הדרך להשיג את תשומת ליבי?" רוברט שואל בהתחכמות עם קמצוץ של זילזול והסטודנט הנבוך נעצר במקום כשהוא מביט איך רוברט נכנס לרכב. מבעד לחלון הרכב הכהה לא יכל רוברט לראות את פניו המאוכזבים של הסטודנט, אבל סביר להניח שהוא לא היה הסטודנט הצעיר הראשון שרוברט איכזב, כל תסריטאי מתחיל מסתכל על רוברט ועל יצירותיו כעל מודל לחיקוי וכל אחד רוצה ללמוד ממנו ואפילו מעט ולכן אפשר להבין עד זה מתסכל.

--

השעה היא שעת לילה מאוחרת, רוברט אמנם רגיל לעבוד עד השעות הללו אך אשתו פטרישה מותשת ועייפה, האלכוהול השפיע על שניהם ולאחר שהחליפו בגדים הם נזרקים שניהם על המיטה. מאז הטקס הסתיים לא החליפו השניים מילה ורוברט מחליט לשבור את הקרח – "לילה טוב יקירתי" הוא לוחש תוך כדי התכסות, אך כנראה שהעייפות שפקדה את פטרישה הייתה כבדה למדי והיא נרדמה לפני שהספיקה לענות.

--

השעה כבר 10:17 בבוקר ולמען האמת, רוברט יכול להרשות לעצמו להתעורר מאוחר. היום הוא היום הראשון של רוברט שבו הוא חופשי לעשות כל שירצה, גם אם זה אומר לקום ב-10:17 וזה בהחלט מה שקורה, הוא מתעורר והולך בצעדים של אדם שהרגע התעורר למקלחת. כשהוא לבוש בחלוק רחצה לבן ועליו הכיתוב "שלו" הוא יוצא אל מחוץ לדלת הבית. כבר הרבה זמן שהוא לא חש את ההרגשה המיוחדת הזאת, כל מה שהוא שומע זה ציוצי ציפורים, הרוח הנעימה נושבת על פניו והוא עוצר להתענג על רגע מאושר של חופש מתוק. כשהרגע נגמר, הוא מתכופף לקחת את העיתון שהונח על מפתן דלתו וחוזר פנימה.

"פטרישה!" הוא קורא בנועם לעבר אשתו, שמבלה את מרבית יומה בחדר העבודה שלה. הוא מתקדם לעבר חדר העבודה ושואל "פטרישה, לא הספקתי לדבר איתך על אתמול" הוא פותח את הדלת ונאלם לנוכח המחזה שנגלה אל מול עיניו. במרכז החדר, אשתו האהובה פטרישה תלויה מצווארה על מאוורר התקרה. בפה פעור הוא מתרחק לאחור וידיו הרועדות ממהרות לתפוס את הטלפון הקווי ומפילות אותו בטעות אל הרצפה. הוא מתכופף במהירות להרים אותו ומבחין במעטפה חומה גדולה זרוקה על הרצפה ועליה כתוב "לפני שאתה מתקשר למשטרה, כדאי לך לקרוא את זה!". הוא מחזיק את המעטפה ולאט לאט מתרומם. הלב שלו דופק והוא לא יודע מה לחשוב, הוא שולף מתוך המעטפה החומה מחברת ירוקה גדולה ועליה כתוב "התסריט". הוא פותח אותה בדף הראשון ומתחיל לקרוא.

"הסיפור הזה יהיה סיפור שישנה את חייך. אולי אמרו לך את זה על הרבה סיפורים, אבל הפעם יש בסיפור הזה משהו שונה, השאלה היא אם תהיה לך הזכות לסיים לקרוא אותו, אז מבלי לבזבז זמן, כי אני בטוח שאין לך יותר מדי זמן פנוי, נתחיל, אני רוצה לספר לך סיפור על תסריטאי."

לסיפור יש 5 פרקים סה"כ.
עד כאן הפרק הראשון, הפרקים הבאים יפורסמו בקרוב.

משובח, כתוב נהדר ונורא ויזואלי
אני אהבתי ואמשיך לעקוב
יישר כוח

פרק 2
"זה הכל? לא יכול להיות שזה הכל!" ממלמל רוברט בטירוף תוך כדי שהוא מחפש אחר ההמשך של התסריט. "זה לא אמיתי! זה לא אמיתי!" הוא ממשיך למלמל וכמעט בטוח שהוא איבד את שפיותו. רוברט קרא רק עמודים בודדים מהתסריט המסתורי שנשלח אליו אך התסריט היה חלקי בלבד. הוא פותח שוב את המעטפה החומה מחפש אחר המשך התסריט ואז ניגש שוב לקרוא את השורות האחרונות שקרא:

"עכשיו שהשגתי את תשומת ליבך, זה כבר מאוחר מדי. אם תהיה החלטתך לפנות למשטרה, עוד אנשים ייפגעו. צריך להמתין, ובקרוב יתברר מהו המשך התסריט."

"זה הילד ההוא!" הוא אומר לעצמו כשעיניו פתוחות לרווחה. הוא מרים מיד את הטלפון ומתחיל לחייג תשע, אחד, אחד, ואז מהסס. "האיש הזה היה בבית שלי." הוא חושב לעצמו ומסתכל אל עבר החדר שבו נמצאת גופת אשתו. ניצוץ של דמעה מבצבצת בעיניו. לפתע הוא מפשפש בכיסיו ושולף משם מפית שעליה מספר טלפון. הוא מיד מחייג למספר המופיע וממתין. תוך כמה שניות עונה מרי בצד השני – "הלו?" נשמע קולה. "מרי?" שואל רוברט בלחץ. "רוברט? לא ציפיתי ממך להתקשר כל כך מהר! מה שלומך?" היא שואלת במצב רוח מרומם. "אנחנו צריכים להיפגש." הוא קובע. "היום בשעה 7 בערב תגיעי למסעדת 'השוק'", הוא מוסיף ומנתק רגע לאחר ששומע את התשובה המהוססת "אוקיי" בצד השני של הטלפון.

--

השעה כבר 19:17 ורוברט יושב לבדו במסעדה, בטוח שהיא לא תגיע. המלצר כבר שאל פעמיים אם הוא רוצה להזמין משהו ורוברט ממש לא מעוניין. הוא כוסס ציפורניו בלחץ ומסתכל בשעון כל 17 שניות. המלצר מגיע בפעם השלישית ורגע לפני שרוברט מתפרץ עליו בכעס, המלצר מגיש לו מעטפה חומה ואומר "זה בשבילך!". רוברט מסתכל על המעטפה, ואז על המלצר, נעמד בחרדה כשהוא מסתכל לכל כיוון אפשרי, אוחז בכתפו של המלצר ושואל בתקיפות – "מי נתן לך את זה?? מי אמר לך להביא לי את זה??" המלצר מתנער מידו של רוברט, מסנן לעברו מבט מזלזל ועונה בכעס "אף אחד! השאירו את זה על הדלפק וכתוב פה את השם שלך! אתה רוברט לדלום התסריטאי, לא?" רוברט מביט במלצר ומבטו הכועס הוחלף במבט מפוחד וחסר תקווה. הוא לוקח את המעטפה ויוצא מהמסעדה בסערה. הוא לא יודע לאן הוא יוצא אבל הוא פשוט רוצה לברוח מהמקום, הרגליים שלו לוקחות אותו אל בר לא רחוק משם ורוברט, שמעולם לא היה שתיין גדול, מחליט שזהו זמן מתאים להתחיל. כשהוא מתיישב על הבר, יחד עם הכוס הראשונה הוא גם פותח את המעטפה החומה ומתוכה שולף מחברת ירוקה ובה מתחיל לקרוא. אין צורך ביותר מדי בקבוקים ורוברט כבר שיכור למדיי. הוא לא עומד יציב והוא זורק משפטים מוזרים לעבר יושבים אחרים בבר, "זה הילד ההוא אני יודע!" הוא אומר מתנדנד, "זה הילד! הוא אמר לי! זה הוא!" . בשלב מסוים הברמן מחליט שזה מספיק ופונה לרוברט – "אני מזמין לך מונית" הוא עונה בתקיפות. "אני לא צריך מונית! יש לי רכב!" והברמן שכבר שמע לא מעט שיכורים בעבר מסנן לעברו "אם אתה רוצה להרוג את עצמך, שתהיה לך נסיעה נעימה". רוברט שנדהם למשמע המילה "להרוג" ונזכר באשתו האהובה מתחיל לבכות בעודו יוצא מהבר.

בסמטה החשוכה המובילה לכביש בו נמצאת מכוניתו הוא צועד בזיגזגים, בוכה וצועק. על פניו חולף המלצר מהמסעדה עם חברתו וכשרוברט נתקל בו הוא מתחיל לצעוק לעברו מילים לא ברורות. חברתו המבוהלת של המלצר פונה אל חברה והוא במבט סולד לעבר רוברט עונה לה "עזבי אותו, זה סתם זקן שיכור." רוברט ממשיך את צעדיו האיטיים כשהוא לאט לאט מתקרב לקרקע בכיפוף, "זקן שיכור?" הוא תוהה לעצמו, "מה עשיתי שזה מגיע לי?" הוא לוחש בקול נשבר. "מה כבר עשיתי?" הוא אומר בשארית כוחותיו ומתעלף למרגלות הרכב. רוברט כבר לא היה בהכרה כשזוג ידיים הרימו אותו וגררו אותו אל רכב חונה.

פרק ביום? alright alright alright יהיה למה לצפות
לטעמי הפרק דיי קצר ולא מראה הרבה התפתחות בדמותו של התסריטאי ובעלילה אבל אני מאוד מסוקרן מה יהיה המשך

אתה צודק, הפרק קצר ולכן אפרסם עכשיו את הפרק השלישי. מחר אפרסם את 2 הפרקים האחרונים.
חבל שרק אתה קורא ותודה על זה ><

פרק 3
עדיין חשוך בחוץ ורוברט מתעורר מחוץ לדלת ביתו, לידו יושבת מרי שמחייכת אליו ושואלת "עכשיו כשאתה ער, תוכל להגיד לי איפה אתה מחביא את המפתחות של הבית?" הוא מסתכל עליה בעודו שוכב על הרצפה, הוא קצת מבולבל, נשען על צידו ומצביע לעבר אבן מזויפת בתוך ערוגה קטנה במרפסת. "מה את עושה כאן?" הוא שואל והיא עונה בחיוך - "כשהגעתי כבר לא היית במסעדה, ראיתי את הרכב שלך בחוץ אז החלטתי לחכות בכל זאת, מזל שחיכיתי, הא?", תשובתה של מרי הייתה קלילה למדיי, קלילות יתרה שלא אופיינית לשעה 3:17 בלילה. היא נכנסת לבית ראשונה, אחריה נגרר רוברט בצעדים איטיים, ורק אז הוא הבין למה כל השנים האלו הוא לא היה שתיין גדול ומיהר לחדר השירותים שם החל להקיא בנמרצות. "יש לך בית יפה!" אמרה מרי בעודה בוחנת את הקירות. "כמה זמן אתה ואשתך גרים פה?" היא שואלת ורוברט מרים את ראשו מהאסלה מבוהל כשהוא נזכר שגופת אשתו עוד בחדר העבודה. הוא הולך בצעדים מהירים לעבר חדר הכניסה אך כבר מאוחר מדי, בפתח דלת חדר העבודה עומדת מרי ובוהה בגופת אשתו התלויה. "רוברט?" היא מסתובבת באיטיות. רוברט לא עונה כלום, פניו מופנות לרצפה. "רוברט מה קורה פה?" היא שואלת אותו וקולה שליו. הוא לא עונה. "בגלל זה רצית להיפגש איתי?" היא שואלת בקור רוח. רוברט שחשב שהיא תצרח ותברח מבין שלא כך הדבר ולמרות שזה טיפה מחשיד אותו, הוא מושיט לה את שני חלקי התסריט שיש לו.

--

דקות ארוכות שניהם יושבים על הרצפה בחדר הכניסה, הם לא מחליפים מילה מאז שמרי סיימה לקרוא את הדפים של התסריט. "מה זה אומר?" שואלת מרי את רוברט. "אני... אני לא יודע" עונה רוברט בעוד שבמוחו מתרוצצות מחשבות רבות. "כשיצאתי מהאולם פנה אלי בחור צעיר, ביקש עזרה בתסריט, הייתה לו מחברת בדיוק כזאת" אומר רוברט. "זה חייב להיות הוא" הוסיף. "את יודעת.." לוקח רוברט נשימה עמוקה ואומר - "איבדתי את שני ההורים שלי כשהייתי בן 7.", מרי מופתעת מהגילוי הלא צפוי. "אבא שלי היה איש עסקים ואמא שלי עקרת בית, הם לא צברו לעצמם אויבים. עד היום אני לא יודע מי רצח אותם." הוא אומר בעצב. "את רואה את הצלקת הזאת?" הוא אומר ומצביע לעבר צלקת שמשאל לגבתו השמאלית. "זה מאז, אני הייתי שם, אני יודע, אבל אני לא זוכר כלום." הוסיף. "מאז כאילו עבר נצח, חשבתי שזה מאחוריי, איך יכולתי לדעת..." מתחיל רוברט לפרוץ בבכי. מרי מתקרבת לשבת לידו על הרצפה ומנחמת אותו, היא לא יודעת מה להגיד, הם נשענים אחד על השניה ולאט לאט נרדמים.

--

השעון בחדר הכניסה מורה על השעה 9:17, אור חזק נכנס דרך החלונות של הבית וחודר גם את הוילונות הלבנים. רוברט מתעורר ומגלה שההשלכות מהשתייה שלו אתמול לא הסתיימו רק בהקאות ושהאור עושה לו רע, הוא מסובב את ראשו לכיוון הנגדי ושם לב שמרי עוד ישנה על כתפו, הוא לא רוצה להפריע לה לישון ומחליט להישאר לשבת על הרצפה. הוא מסתכל עליה ובחשיבה די מעוותת הוא מתחיל להרגיש חיבה כלפיה, הוא בעיקר מעריך אותה על כך שנשארה איתו למרות כל היום הסוער שעבר עליו. הוא מביט במרי ותוך כדי חצי חיוך, הוא מבחין בחולצתה, לא היו אלו העיטורים שעליה שמושכים את תשומת ליבו אלא הכתמים האדומים הכהים. פתאום זה מכה בו, הוא קם בבהלה מהרצפה ומתרחק במהירות כשהוא רואה את מרי צונחת על הרצפה ועיניה פקוחות. רוברט מבחין בשלולית הדם הענקית ובפצעי הדקירה בגופה של מרי ומתחיל להתייפח כמו תינוק. הוא מסתובב במהירות במקום, בוכה ללא מעצורים, רוקע ברגליו אך מיד לאחר מכן כשהוא על גבול הלא שפוי הוא גורר את גופתה של מרי לתוך החדר בו נמצאת גופת אשתו. בצעדים מהירים כשידיו תולשות שיערות מראשו הוא יוצא מהחדר ומבחין במעטפה חומה על הרצפה, סמוך לדלת הכניסה. הוא לא מהסס ובבגדים מהולים בדם הוא יוצא החוצה ברוגז ורואה נער צעיר עם סקייטבורד בחצר ביתו. הנער, שמבחין ברוברט העצבני יוצא מהבית, ממהר לברוח אך זה מספיק לתפוס אותו בחולצתו ובצרחות מטווח אפס מתחיל לתחקר "מי שלח אותך?? תענה לי מיד!!" הילד המבולבל לא מבין על מה הזקן המשוגע מדבר ודמעות החלו לחנוק את גרונו. "בבקשה תשחרר אותי אני לא עשיתי כלום" מתחנן הנער על נפשו. רוברט דוחף את הילד ופולט צרחות מעצבים. הילד שנופל על הקרקע ממהר לישר את הסקייטבורד ורוכב הרחק משם מפוחד. רוברט נכנס אל ביתו ומרים את שפופרת הטלפון. "אני שם לזה סוף" הוא מלמל תוך כדי שנשמע צליל החיוג, רק אז הוא מבחין בכיתוב על המעטפה החומה:

"להתקשר למשטרה? כולם ימותו. לא הספיק לך הדם על הידיים?"

תפרסם פרק ביום, זה יוצר יותר מתח וציפייה
אני מחכה לראות איך כל זה הולך להסתיים
ואתה בטוח שתוכל לסיים את זה תוך 2 פרקים? אם כן, מוטב שהם יהיו ארוכים כי אני מצפה

פורסם במקור על ידי Edgar

תפרסם פרק ביום, זה יוצר יותר מתח וציפייה
אני מחכה לראות איך כל זה הולך להסתיים
ואתה בטוח שתוכל לסיים את זה תוך 2 פרקים? אם כן, מוטב שהם יהיו ארוכים כי אני מצפה

לא, זה סיפור יחסית קצר. הפרק הבא באורך של הפרק ה-3 והפרק האחרון ממש ממש קצר חח אני אפרסם אותם ביחד.

הסיפור ממש טוב!
הוא כתוב מעניין ובאופן שאני אוהב - לא יוצר מדי פרטים אבל לא פחות מדי
מחקה כבר לרביעי ולחמישי

פורסם במקור על ידי Ampharosin'

הסיפור ממש טוב!
הוא כתוב מעניין ובאופן שאני אוהב - לא יוצר מדי פרטים אבל לא פחות מדי
מחקה כבר לרביעי ולחמישי

תודה. אכן הסיפור לא נותן יותר מדי פרטים. אני כביכול הכנתי נקודות חשובות לעלילה וסביבן הרכבתי סיפור, כך שלא הוספתי יותר מדי פרטים שוליים ולא רלוונטים ובגלל זה הסיפור גם קצר יותר. קצר ולעניין.

פרק 4
"משטרה שלום" נשמע קול צלול בצידו השני של הטלפון. "הלו?" ממשיך הקול לדבר בעוד שרוברט שותק ובוחן את צעדיו הבאים. לבסוף הוא מנתק בעצב, מרים את ראשו וחושב. לאחר דקות ארוכות בו הוא מתחבט עם עצמו אם לקרוא את החלק השלישי של התסריט הוא לבסוף פותח ומתחיל לקרוא. בדומה לחלקים הקודמים של התסריט, גם בחלק זה מתוארות השעות האחרונות בחייו של רוברט, בעוד שבחלקים הקודמים מפורט הרצח של אשתו, בחלק זה קורא רוברט על הרצח של מרי. רוברט לא מבין איך בנוסף לרציחות, הרוצח יודע כל מה שעובר על חייו כולל ציטוטים מדויקים משיחתו עם מרי והוא מחליט לחפש אחר מצלמות נסתרות או מכשירי האזנה. "הוא משוגע האיש הזה!" מדבר רוברט לעצמו תוך כדי שהוא בודק בכל מקום. הוא מחפש בספריות, מאחורי התמונות ואפילו בעציצים ובזמן החיפושים ליד דלת הכניסה הוא מבחין דרך החלון ברכב משטרתי שהרגע עצר לא רחוק מביתו. רוברט פורס היטב את הוילונות ומניח שמיכה גדולה על שלולית הדם של מרי. כשהפעמון בדלת צלצל, כבר הספיק רוברט להחליף בגדים לפי'גמה נקיה והוא ניגש לפתוח את הדלת ברוגע תוך כדי פיהוק מזויף. "שלום, התקשרתם למשטרה?" שואל השוטר שעומד בפתח הבית. "לא, לא התקשרתי. הכל בסדר?" שואל רוברט. השוטר חושב לכמה שניות, מציץ מאחורי כתפו של רוברט, חושב עוד רגע קט ואז עונה "כן, הכל בסדר, סליחה על ההפרעה". רוברט מודה לשוטר וסוגר את הדלת. רגע לפני שהשוטר חוזר לרכבו, הוא מחליט להסתובב מסביב לביתו של רוברט, ההצצה הקטנה לתוך הבית גרמה לו להבחין בשמיכה ולהבין שמשהו לא כשורה. לאחר סיבוב מסביב לדירתו של רוברט שבו הוא הציץ מבין חריצי הוילונות הוא חוזר למכוניתו. השוטר התיישב במושב ומהסס למשך כמה רגעים. לבסוף הוא מרים את מכשיר הקשר המשטרתי שברכב ולוחץ על כפתור הדיבור כשלפתע ובמהירות, זוג ידיים מהמושב האחורי מתחילות לחנוק אותו בחוט. השוטר מנסה להיחלץ כשהוא מנסה לשחרר את הידיים שתופסות את החוט, המאמצים לא צולחים ובסופן אפסו כוחותיו של השוטר והוא נותר מת במושב הנהג.

--

זמן לא רב לאחר מכן, בשעה 10:17 יושב רוברט בביתו כשהוא בוחן את התסריט על כל רבדיו. הוא מנסה להבין מה רוצה ממנו הרוצח המסתורי עד שקולות סירנות מסיחות את דעתו. רוברט ממהר לצאת החוצה כשהוא לבוש בפיג'מה אדומה ומשובצת, ורואה שבמקום בו עמדה מכונית המשטרה התקהלו אנשים רבים. "חנקו אותו!" הוא שומע אדם אחד מספר לחברו תוך כדי שהוא מתקרב. "מעניין אם זה קשור לרצח של מוריס!" אומר אדם אחר. "איזה מוריס?" שואל הראשון, "מוריס! המלצר במסעדת 'השוק'." רוברט נזכר במלצר מהמסעדה ומחליט להסתובב לאחר שהוא מבין שהרוצח לא מוותר לאף אדם שבא איתו במגע. רוברט נכנס בזריזות לביתו ונשען על הדלת מבפנים, הוא נושם לעומק באיטיות, מנסה להרגיע את עצמו, אך דפיקות חזקות בדלת שמאחוריו מפרות נסיונות אלו. הוא מסיט את הוילון ליד הדלת לאט ובזהירות ומבחין בשני שוטרים ובראשם הפקח נייט, פקח מנוסה וויתק מאוד בתחנת המשטרה המקומית ולכן הוא מוכר לרוברט היטב מהחקירה של רצח הוריו. הוא פותח את הדלת והשוטרים מכניסים את עצמם פנימה. הפקח המשטרתי מתחיל לדבר ראשון, "מר לדלום" אומר בקול עבה. "האם התקשרת למשטרה מוקדם יותר היום?" הוא שואל כשפניו סורקות את חדר הכניסה. "רק חייגתי כי היה רעש של ילדים בחוץ" מתרץ רוברט. "אבל הם הסתלקו אז ניתקתי" מוסיף בהיסוס. "השוטר קרל, שמכוניתו נמצאת פה בחוץ לא דיבר איתך?" מתפלא הפקח. "לא." עונה רוברט תוך כדי שהוא הולך לכיוון השולחן במטבח בעוד בראשו מתרוצצת המחשבה שכל אדם שמתערב בפרשה עשוי למצוא את עצמו מת. "טוב, אני צריך שתמלא דוח עדות על מה שאתה כן יודע שקרה פה היום" אומר הפקח. "אין בעיה" עונה רוברט בנימוס תוך כדי שהוא מגיש לפקח קפה חם. "תודה רבה" עונה הפקח וסורק בעיניו את המטבח. "איך זה שלא ראיתי את המכונית שלך בחוץ?" שואל הפקח וליבו של רוברט מתחיל לפעום כשהוא נזכר שהרכב נמצא ליד הבר כי הוא הגיע במכוניתה של מרי. "אשתי לקחה את הרכב שלי הפעם לעבודה" הוא עונה ומקווה שהתשובה תתקבל ללא שאלות תוך כדי שהוא מגיש את הדו"ח המוכן לפקח. "הכל בסדר רוברט?" שואל הפקח את רוברט כשהוא מבחין שמשהו מטריד אותו. "הכל בסדר" עונה רוברט והפקח מסתובב לעבר היציאה. "תודה רבה ותודה גם על הקפה" אומר הפקח וכבר עומד מחוץ לדלת. "עוד שאלה אחרונה" הוא עוצר לרגע ומסתובב, "האם ידוע לך משהו לגבי הפתק הזה?" הוא שואל ומציג לרוברט פתק שעליו כתוב:

"עוד מעט החלק האחרון יהיה מוכן, ואז הכל יתבהר"

רוברט מנסה להסתיר את הצמרמורת שעוברת לו בגוף ועונה בשלילה.

פרק 5
7 דקות אחר חצות, יושב הפקח נייט במשרדו מפשפש בפרטי החקירה. כל היום הוא היה טרוד בחקירות ונראה היה שאין לו אפילו רמז אחד. הוא מתבונן בראיות מנסה להרכיב פאזל משלל הדפים שמפוזרים לו על השולחן. בתמונות מזירת הרצח הוא רואה כל מיני אנשים, החל מנשים מבוגרות שגרות בסביבה ועד צעירים סקרנים. הוא מסתכל על הפתק שנותר בזירת הרצח, זהו הרמז היחיד שיכול להוביל אותו לרוצח, הוא עובר על עדויות שנלקחו מאנשים שהיו במקום, ממלמל את שמם שמא יצוץ במוחו רעיון, "ג'ון מקדונלד", "אליסטר מקלין", "רוברט לדלום", "איאן פלמינג", "ג'ק היגינס" ותוך כדי קריאה הוא פתאום נזקף. הוא מביט בפתק מהזירה ואז באחת העדויות שמשכה את תשומת ליבו, מביט שוב בפתק ושוב בעדות ואז קם במהירות ובנחישות, לוקח את מעילו וניגש את הדלת. זהו. לפקח נייט יש את התשובה שהוא מחפש! אך בהחזיקו את ידית הדלת הוא לפתע מאבד את שיווי המשקל וצונח אל הקרקע. קצף גלש מפיו והוא מתחיל לפרפר, בכוחות אחרונים הוא מנסה לקרוא לעזרה אך אף אחד לא שומע את קולו.

--

במקום אחר, באותו זמן, 7 דקות אחר חצות יושב אדם בביתו וכותב את החלק האחרון של התסריט. הוא מסיים את השורה האחרונה וסוגר את המחברת, מחברת ירוקה ועליה כתוב "התסריט". רגליו צועדות וחוצות את החדר, הוא מזיז עם רגלו סקייטבורד מגואל דם שהפריע למסלולו ומושיט יד לאקדח משטרתי שמונח על השידה. הוא מכוון את האקדח לעבר רכתו, ויורה, בדיוק לאיפה שהצלקת ממוקמת.

- הסוף -

ממש אהבתי. אומנם קראתי רק את הפרק הראשון בינתיים (לימודים וכיף) אבל אהבתי ממש את הרעיון.
גם הכתיבה ממש מסודרת וטובה.

וואו
זה גאוני
אז ככה,
קודם כל, באמת הפתעת אותי בקטע עם מרי, בכך שיצאת מהקלישאה של אדם שהקרוב שלו מת והוא משתף פעולה עם אישה אחרת ותוך כדי מתפתחת ביניהם איזו מערכת יחסים. אצלך היא פשוט מתה, באמצע קטע שבו נתת לנו תחושה שהכל טוב. אני בכלל חשבתי שהוא מזדעזע כי הוא בוגד עד שקלטתי את זה שהיא דקורה. נפלא.

גם האלמנט החוזר של הדקה 17, ששוב ושוב מפריע לקורא, אופף אותו בעוד מסתוריות, וגורם לו לחפש שוב ושוב את המספר 17.

עוד משהו טוב, זה הפתקים שבאים. הקורא פשוט קורא את הפתקים, מזדעזע למרות שהם לא אומרים לו כלום. זה נפלא.

הכתיבה טובה, הפיסוק טוב, הפרקים באורכים שמספיק ארוכים, אבל לא מעייפים.

והסצינה האחרונה.
גאונית.
אהבתי.

פורסם במקור על ידי סבא פנחס

וואו
זה גאוני
אז ככה,
קודם כל, באמת הפתעת אותי בקטע עם מרי, בכך שיצאת מהקלישאה של אדם שהקרוב שלו מת והוא משתף פעולה עם אישה אחרת ותוך כדי מתפתחת ביניהם איזו מערכת יחסים. אצלך היא פשוט מתה, באמצע קטע שבו נתת לנו תחושה שהכל טוב. אני בכלל חשבתי שהוא מזדעזע כי הוא בוגד עד שקלטתי את זה שהיא דקורה. נפלא.

גם האלמנט החוזר של הדקה 17, ששוב ושוב מפריע לקורא, אופף אותו בעוד מסתוריות, וגורם לו לחפש שוב ושוב את המספר 17.

עוד משהו טוב, זה הפתקים שבאים. הקורא פשוט קורא את הפתקים, מזדעזע למרות שהם לא אומרים לו כלום. זה נפלא.

הכתיבה טובה, הפיסוק טוב, הפרקים באורכים שמספיק ארוכים, אבל לא מעייפים.

והסצינה האחרונה.
גאונית.
אהבתי.

אני חושב שזו התגובה המושלמת שהיה אפשר לבקש! תודה! אפשר לדעת מה חשבת שיקרה בסוף? זאת אומרת מי יהיה הרוצח \ מי יחיה ומי ימות וכו'? תשים בספוילר שאנשים לא יראו בטעות.

פורסם במקור על ידי YoRt3m

אני חושב שזו התגובה המושלמת שהיה אפשר לבקש! תודה! אפשר לדעת מה חשבת שיקרה בסוף? זאת אומרת מי יהיה הרוצח \ מי יחיה ומי ימות וכו'? תשים בספוילר שאנשים לא יראו בטעות.

ספוילר

שוב, גם כאן בלבלת אותי.
כשכתבת שהוא בעט בסקייטבורד מגואל בדם, חשבתי שבעצם זה כן היה הילד הקטן על הסקייטבורד, והמהלך הזה של שימוש בדמות התמימה זכור לי מאיפשהו. ואז חשבתי שאולי יגלו רק בסוף. שהוא יעמוד בתוך הטירוף מול הרוצח, ויגלה את המהלך האחרון בתסריט.
ואז כשכתוב שאדם אחד יושב בבית וכו', חשבתי שאולי בעצם אתה כותב את הספר. או אולי הדמות שכתבה את הסיפור על רוברט לכאורה חתמה מחזה בתוך מחזה. ואז האקדח והצלקת.
ממש מעולה.

פורסם במקור על ידי סבא פנחס

ספוילר

שוב, גם כאן בלבלת אותי.
כשכתבת שהוא בעט בסקייטבורד מגואל בדם, חשבתי שבעצם זה כן היה הילד הקטן על הסקייטבורד, והמהלך הזה של שימוש בדמות התמימה זכור לי מאיפשהו. ואז חשבתי שאולי יגלו רק בסוף. שהוא יעמוד בתוך הטירוף מול הרוצח, ויגלה את המהלך האחרון בתסריט.
ואז כשכתוב שאדם אחד יושב בבית וכו', חשבתי שאולי בעצם אתה כותב את הספר. או אולי הדמות שכתבה את הסיפור על רוברט לכאורה חתמה מחזה בתוך מחזה. ואז האקדח והצלקת.
ממש מעולה.

נהדר! תודה!