נושא: סיפור| מעורבים

היי, זה סיפור שהחלטתי לכתוב בהשראת המ"ת שלי (מעורבים-הצילו את המחוז!) שמדבר על עולם פוקימונים בו קיימים אנשים שהם חצי אדם-חצי פוקימון.

הסיפור עוסק בשלושה נערים (שני בנים ובת), שבאים מחיים שונים לחלוטין. אתם תראו איך לאט לאט החיים שלהם נשזרים זה בזו, ומשתלבים למסלול אחד.
שלושת הפרקים הראשונים קצרים יחסית, כי הם נועדו להכיר את הדמויות.
מקווה שתהנו ואשמח לתגובות בונות!

הקדמה

ספוילר

העולם שלנו הוא מקום מסתורי, הוא עולם חי-שממשיך לגדול ולהתפתח.
בהתחלה, היו פוקימונים-הם שלטו בעולם, ושבני האדם החלו להופיע, קרבות ענק התרחשו בין שני הזנים. אך העולם התפתח, והפוקימונים ובני האדם למדו לחיות זה לצד זה, בשיתוף פעולה.
לפני כמאה שנה, העולם השתנה שוב.

לפתע, כל ילד שני שנולד למשפחה, נולד מעורב-חצי פוקימון וחצי בן אדם. אף אחד לא יודע איך ולמה זה קרה. יש כאלו שאומרים שזו מוטציה, טעות גנטית-אך איך יכולה לקרות אותה טעות גנטית לכל העולם כולו, באותו זמן?. אני מאמינה שזה קרה כי העולם השתנה שוב, העולם היה זקוק למעורבים, אבל כל האמונות האילו הן רק תיאוריות.
העולם קיבל יחסית יפה את קיומם של המעורבים, אך ילדים אלו, שלא עשו דבר עדיין היו צריכים לספוג העלבות, פגיעות, תקיפות, דעות קדומות שנבעו מקנאה, פחד וחוסר הבנה. מי ידע שיחס זה ייגרום להולדת אחד האנשים הרעים ביותר בעולם? אדם שיוכל להוביל את העולם להרס טוטאלי, האדם הזה-הוא הארי וסטון.

הארי, בן שני למשפחתו וכמובן-מעורב אבסול גדל בעיירה קטנה בקצה המחוז. לרוב המשפחות בעיירה היו רק ילדים יחידים, ומעורבים לא היו נפוצים בה במיוחד. הארי גדל בסביבהה מנוכרת, קנאית, שפגעה בו ללא הרף. אין פלא, שהילד הקטן הזה התמלא שנאה-כלפי עצמו וכלפי החברה. הארי התאמן כל יום, הוא התחזק והעצים את כוחותיו עד שלא היה שום מעורב או פוקימון שהיה יכול להביס אותו. הוא אסף סביבו קבוצה של אנשים, שכמוהו-רצו להשמיד את קיומם של המעורבים בעולם. ה'צבא' שהארי אסף לעצמו גדל וגדל, הארי הקים לעצמו בסיס ואף הצליח להשתלט על ערים. הארי מהווה איום על המחוז כולו, מחכה להזדמנות להשתלט על ערים נוספות, לחטוף מעורבים ולהשמיד את קיומם.
בעשרים השנה האחרונות, סוג נוסף של מעורבים החל להגיח לעולם-מעורבים אגדיים. לידה של מעורב היא נדירה מאוד, ואם הארי שומע על מעורב כזה-הוא יעשה הכל כדי להשיג אותו.
העולם הוא יצור חי, אך הוא עלול למות-אם הארי לא יובס.

~פרק ראשון-טרי~

ספוילר

אור הבוקר האיר אותי. פקחתי את עיניי וחכיתי כמה שניות עד שהראייה שלי תתייצב. שכבתי ככה במיטה, כמה דקות עד שנזכרתי מדוע התעוררתי כל כך מוקדם, למה אני מרגיש שהבטן שלי עומדת להתפוצץ מרוב לחץ-היום אני מקבל שותף ועומד לצאת למסע במחוז.

קמתי מהמיטה, ער לחלוטין כעט. חוש הריח שלי גילה לי מיד שאמא מכינה פאנקייקים במטבח. שמעתי כמה צעדים מהצד השני של הבית-בטח שלי, מתארגנת ליציאה עם חברות. רעש של נוזל נמזג, אבא שותה קפה במטבח כרגיל. התנערתי, מנסה להוציא את כל המידע המיותר שהחושים שלי שולחים לי והלכתי לחדר האמבטיה. לקחתי את המברשת והמשחה מהמדף המכוסה שריטות שגרמתי להן שהייתי ילד, שלא יכולתי לשלוט על עצמי-החנקתי צחקוק קל למראה הזיכרון שעלה בראשי. סיימתי לצחצח שיניים והבטתי במראה-שיערי הלבן הקצר נח בחוסר סדר על ראשי, הקצוות האדומים בצד השמאלי על הראש שלי היו מסודרים לחלוטין כמו תמיד, בניגוד לשאר השיער שלי. תמיד תהיתי לגבי הניגוד בין החלקים הלבנים בגוף שלי לאדומים-הפרווה על האוזן הלבנה שלי הייתה פרועה מעט, אך הפרווה על האוזן האדומה שלי הייתה מסודרת באותה צורה מאז היום שנולדתי. העברתי את ידי על הסימון האדום בצורת ברק מתחת לעיני השמאלית, משום מה שהייתי ילד האמנתי שזה יגרום לי למזל טוב. נראה שהמנהג הזה נשאר איתי.

"טרי!" נשמעה הצעקה של אמא שלי מלמטה שמעט הכאיבה לי. היא יודעת שהיא לא צריכה לצעוק כדי שאשמע אותה, אבל הרגלים.. מה אפשר לעשות. סידרתי את השיער שלי במהירות והעפתי מבט אחרון במראה-זוג העיניים האדומות שלי השיבו אליי מבט. ירדתי במדרגות במהירות והתיישבתי במטבח.
צלחת מלאת פנקייקים כבר חיכתה לי על השולחן. "נו, אתה לא מתרגש?. אני חושב שאמא שלך מתרגשת הרבה יותר ממך!" התלוצץ אבא שלי ששתה קפה כהרגלו. "אתה יודע שזה לא נכון" ענתה בתגובה אמא שלי, חצי רצינית וחצי צוחקת. "ברור שאני מתרגש, אני רק מקווה שאסתדר עם השותף שלי..." אמרתי בדאגה. "אתה יודע שתסתדר" שניהם ענו ביחד בחיוך. סיימתי לאכול במהירות ולקחתי את התיק שלי. "שיהיה לך מסע בטוח! ואל תשכח-" התחילה אמא שלי לומר, קטעתי אותה באמצע. "כן, כן אני יודע. אם אני שומע שהחיילים של הארי באזור, לברוח לא משנה מה" חזרתי אחרי המשפט ששמעתי כל כך הרבה פעמים. היא חייכה, ויצאתי מהבית.

הדרך אל הפרופסור עברה במהירות, חשבתי כל כך הרבה שנים מה יקרה שאפגוש את השותף שלי, שעכשיו, ברגע האמת לא יכולתי לחשוב על זה יותר. נעמדתי בפתח המעבדה, פעם זה היה מבנה גדול ומרשים, עכשיו זה נראה כמו בית קטן ודי עלוב למראה כדי למשוך כמה שפחות תשומת לב לא רצוייה מהארי ואנשיו. דפקתי בדלת, וספרתי בליבי כמה זמן לקח עד שפתחו את הדלת. אחת...שתים...שלוש...ארבעה... הדלת נפתחה. אדם בשנות החמישים לחייו בעל שיער לבן מסולסל ועיניים ירוקות בהירות פתח את הדלת, זיהיתי אותו מיד-פרופסור גארי. הוא הביט בי, "או, אתה בטח המעורב זאנגוס שמתחיל את המסע היום.. לארי נכון?" הוא שאל בקול קצת מעופף. "אמ.. כן אדוני. רק קוראים לי טרי" עניתי מעט מבולבל. הוא לא ענה, רק סימן לי לעקוב אחריו. נכנסתי אל תוך הבית, ונשימתי נעתקה-המבנה הזה הרבה יותר גדול ממה שהוא נראה מבחוץ, נראה שהוא ממשיך אל תוך פנים האדמה. הוא קלט את מבטי "אני יודע שזה לא מרשים כמו פעם. אבל צריך להסתדר עם מה שיש!" הפרופסור אמר בחיוך.

עקבתי אחריו בשקט-הוא הוביל אותי לחדר צדדי וביקש ממני לחכות. החדר היה מלא בארגזים מלאי מסמכים מבולגנים. לא הספקתי להסתכל בהם כי הפרופסור בדיוק חזר, לצידו עמד פוקימון חלומותי. התרגשות ופחד הכו בי בגלים בו זמנית למראה הזאנגוס שעמד מולי. הוא שידר ביטחון עצמי, בדיוק ההפך ממני ונראה היה שיש לו ציפיות גבוהות ממני. הבטתי באוזניו, הזהות לשלי-האוזן הלבנה שלו הייתה פרועה מעט, והאדומה הייתה מסודרת לגמרי-לא יכולתי שלא לחייך, אנחנו באמת שותפים שנועדו אחד לשני. "ה..היי. אני טרי!" הצגתי את עצמי. זאנגוס בחן אותי לכמה רגעים. "אני זן, נראה שאנחנו הולכים להיות שותפים" הוא השיב, בקול בטוח כמו שציפיתי. הרגשתי שאני רועד מרוב התרגשות. "טוב, שני דברים אחרונים לפני שאתם הולכים" מלמל הפרופסור בלי לתת לי ולזאנגוס להכיר עוד קצת אחד את השני. הוא דחף לידי מכשיר קטן ואדום, שזהיתי מיד כפוקדע. "שמעת פעם על מעורבים אגדיים ילד?" הוא שאל, והנהנתי-ברור ששמעתי עליהם. "אם אי פעם תיתקל במעורב כזה, תבטיח לי שתעשה הכל כדי להגן עליו!" אמר הפרופסור, בפעם הראשונה מאז הגעתי למעבדה הוא היה נראה צלול והביט בי במבט חודר. בלעתי את רוקי בלחץ, והנהנתי. "לך מפה, ותעשה אותי גאה" הוא אמר בחיוך וקרץ. לא יכולתי לעקוב אחרי שינויי מצבי הרוח שלו. יצאתי בשקט מהמעבדה, זאנגוס עוקב אחריי. שמחתי לצאת מהמעבדה הזאת, הרגשתי חנוק שם.

"אז..זן. מה אתה רוצה לעשות? תמיד רציתי להשתתף בקרבות מכון" אמרתי במטרה להתחיל שיחה עם הפוקימון שאמור להיות השותף הראשי שלי. "גם אני. אבל קודם כל נצטרך לחזקאותך קצת. 'ילד' " הוא אמר בקריצה ושנינו צחקנו, כל הלחץ שלי נעלם באותו רגע-ידעתי שאנחנו הולכים להסתדר. הגענו לשלט "דרך 1". נשמתי עמוק וצעדתי קדימה-הצעד הראשון במסע שלי.

~פרק שני-ראקה~

ספוילר

הארו. זה השם שהוריי נתנו לי שנולדתי. בכפר שבו גדלתי, לוריי, מאמינים שכל מעורב מסמל את הסוג שלו. כמובן שהייתי חייב להיות אופל, וכמובן שהייתי חייב להיות בן ראשון שנולד מעורב ולא שני אז הכפר שלי האמין שאני מייצג את הרוע, מזל רע, שנאה ואף מוות. ההורים שלי קיוו שלתת לי שם שהמשמעות שלו שמש 'תאיר' את דרכי, אך אני סוג אופל, לא נועדתי לחיות חיים מוארים, אלא חיים אפלים-זה מה שלגדול בלוריי גרם לי להאמין.

לגדול בכפר, ובעיקר בכפר לוריי לא נתן לי את החיים הכי טובים. לא היו הרבה אנשים, וברוב המשפחות היו רק ילדים יחידים-כלומר, כמעט ולא היו מעורבים. כל הילדים תמיד היו מתרחקים ממני, ואם הם היו יוצרים איתי קשר זה היה רק בכדי לפגוע בי, להעליב אותי או להשפיל אותי. זה בסדר שילד זורק אבן על מעורב, אבל כמובן שזה פשע שמעורב ישתמש בכדור צל על ילד שפגע בו. כמה העולם לא היה הוגן.
הפעם היחידה שאני זוכר שהיה לי מישהו שיכולתי להחשיב כ'חבר' היה שהייתי בן שבע, משפחה חדשה עברה לגור בכפר, והילד שלהם, מיקה-לא הכיר אותי ואת מנהגי הכפר. אני תמיד אנצור את הזיכרון הזה-שני ילדים זורקים עליי אבנים, מיקה ראה את זה ורץ אלינו מהר, חשבתי שהוא רוצה להצטרף אליהם. כמה טעיתי. הוא נעמד מולי, וספג את מכות האבנים שהיו בדרך אליי. הילדים ניסו לגרום לו לזוז, אך מיקה לא היה מוכן ולבסוף-הם נכנעו והלכו. הוא עזר לי לקום וחייך, הדבר הראשון שהוא אמר לי אי פעם היה "היי! אני מיקה. רוצה שנהיה חברים?"-הנהנתי ביישנות, למרות שלא באמת ידעתי מה המשמעות של 'חברות'. מאז, מיקה היה מגיע לשחק איתי בכל יום-היינו חוקרים את הכפר, יושבים יחד בבית הספר ומדברים על הכל. לאט לאט למדתי את משמעות המילה שפעם לא הייתה מוכרת לי כלל. אני חושב שמיקה היה ההארו שלי.

כשזקני הכפר גילו על זה שמיקה משחק איתי, הם דיברו עם ההורים שלו. יום אחרי זה מיקה הגיע לבית הספר עם סימן אדום על הלחי שלו ועיניים אדומות. ניסיתי לדבר איתו, לשאול מה קרה והוא רק ענה "אל תדבר איתי יותר. אני שונא אותך"-אילו היו המילים האחרונות שלו אליי. כמה שהעולם לא הוגן.
אני זוכר שהייתי קטן, תמיד הייתי חושב שההורים שלי טעו. הם קראו לי הארו בטעות, והם היו צריכים לקרא לי 'ראקה', כלומר ירח, כי הייתי אפל בדיוק כמוהו.

למרות היחס של כולם אליי, אף פעם לא שנאתי את עצמי. היו לי מחשבות של 'למה דווקא אני? למה לא יכולתי להיוולד מעורב עשה או מים. למה בכלל נולדתי מעורב?', אך ככל שגדלתי נהפכתי אדיש יותר ויותר אל הסביבה, ואל עצמי. די חיבבתי את אוזני הפוצ'אינה האפורות שלי, את שני המשולשים השחורים ההפוכים מתחת לעיניים שלי ואת העיניים האדומות שלי. הדבר האהוב עליי היה הזנב שלי-הוא לא היה ארוך במיוחד ביחס לגוף שלי, אבל משום מה תמיד אהבתי אותו.

אני לא אוהב לחשוב על העבר, אך אני תמיד מוצא את עצמי שקוע בו-מביט על העולם ללא רגש. אני בן חמש עשרה היום, ותמיד ידעתי שביום הזה אני אעזוב את הכפר הזה-מי יודע? אולי אני אפילו אצטרף לאדם הזה ששמעתי עליו-הארי. נראה שזו תהיה דרך טובה להעביר את הזמן, את החיים חסרי המטרה האלו.

בלי מילה, ארזתי תיק ויצאתי מהבית-אין צורך לומר להורים שלי שאני הולך. הם יירצו שאשר בכפר, כי הכפר 'מרסן' את הרוע שבי. באחת מהפעמים הנדירות שההורים שלי הרשו לי לצאת מהכפר ושלחו אותי לעיר הקרובה, לקנות כמה דברים שלא ניתן להשיג בעיר דיברתי עם הפרופסור שבעיר הזאת, והוא הסכים להביא לי שותף. קבענו שהוא ישאיר את הפוקימון והחפצים שאצטרך למסע שלי על הגבעה שמחוץ לכפר ביום ההולדת החמש עשרה שלי. סגרתי את הדלת מאחוריי-אני לא אתגעגע לבית הזה. יצאתי מהכפר בשקט, רוב האנשים היו בעבודה אז השבילים היו ריקים מכל אדם. עליתי לגבעה, וככל שהתקרבתי לקצה שלה יכולתי להבחין בצורה טובה יותר ויותר בצללית של פוקימון קטן שיושב עליה. לבסוף, הגעתי לקצה. פוקימון קטן בצבעי שחור-אפור, בעל המבט הטהור ביותר שראיתי בחיי ישב מתחת לעץ, מחכה. לצידו היה מונח מכשיר אדום ועליו פתק קטן "בהצלחה".
התקרבתי אל הפוקימון הקטן שקשקש בזנבו בהתלהבות שהתקרבתי אליו. הנחתי את ידי על ראשו "נראה שאנחנו שותפים עכשיו, אני ואתה נגד כל העולם" אמרתי לו בחיוך והוא הביט בי בבלבול, אך בו בזמן גם בהתלהבות.

נעתי בכוונה מזרחה, שמעתי ששם המעורב העונה לשם 'הארי' פעיל יותר, ותוך שבוע ימים אירע המפגש לו ציפיתי כל כך. פוצ'אינה, או כפי שאני העדפתי לקרא לו-שאדו, הלכנו יחד באמצע יער חשוך יחסית. לא נראו פוקימונים בסביבה, אך בכל זאת יכולתי לשמוע רחשים מבין העצים. לפני שבכלל ידעתי מה קורה, היינו מוקפים בחבורת אנשים לבושים שחור, עם האות H בצד השמאלי של המדים שלהם. "נו.. נו.. נו.. נראה שמצאנו מעורב חדש לאוסף" אמר אחד מהם, בעל שיער שחור קצוץ ועיניים חומות עמוקות. נשמתי עמוק. "אתם עובדים אצל הארי נכון? אני רוצה להצטרף" אמרתי בקול בטוח, וראיתי מזווית עיניי את פוצ'אינה מהנהן, מסכים איתי. כל החיילים נראו מופתעים חוץ מהמנהיג. "אתה מעניין. אני אוהבת את זה. איך קוראים לך ילד?" הוא שאל.
"ראקה".

~פרק 3-אלי~

ספוילר

שבט ליקוטה. זה שבט קטן יחסית, אך בעל כבוד עצום שאנשיו ידועים כשומרי ראש מהרמה הגבוהה ביותר. זה נחשב כבוד למשפחות ללדת ילד מעורב. המעורבים בשבט מגודלים בחינוך נוקשה, כבר מגיל שלוש מרגילים אותם לציית לפקודות, שמעמדם נמוך, ושכל תכליתם היא להגן על ה'מאסטר' שלהם. מעבירים אותם באימונים קשים בכל יום, מלמדים אותם קרא וכתוב, אומנויות לחימה שונות, שליטה בכוחות, איך להתנהג בכל מיני סיטואציות והחוק הכי חשוב-המאסטר הכי חשוב. שהילדים האלו מגיעים לגיל עשר, הם 'מועסקים' על ידי אנשים הזקוקים לשומרי ראש חזקים, אני הייתי קוראת לזה נמכרים. הילדים האלו גדלים, ולרוב נותרים עם אותו מאסטר כל החיים, או נהרגים בהגנה עליו.

אני אחת מאותם ילדים, קוראים לי אלי. כמעורבת איווי, היכולת שלי להתפתח לשמונה סוגים שונים קסמה לאנשים רבים. ההורים שלי אומרים שהם החליטו שאעבוד אצל האיש שייתן לי את תנאי התעסוקה הכי טובים, אבל אני יודעת שהם התכוונו לומר שהם מכרו אותי לאדם שהציעה להם הכי הרבה כסף. קראו לו סבסטיאן פרי, בשבילי הוא היה מר.פרי.

כן, המשכורת החודשית הייתה לא רעה, וגם התנאים לא. אבל הדבר היחיד שבאמת גרם לי להיות שמחה מעבודה אצל מר. פרי, היה השותף שקיבלתי ממנו. זה היה איווי קטן, מעט גאוותן אם לומר את האמת אך הוא היה שמח ואופטימי כל הזמן, הוא היה מלא רגשות-ההפך ממה שלימדו אותי בשבט. למר. פרי היו כמה עסקים מלוכלכים, הוא לכד מעורבים ומכר אותם להארי ויסטון. העסקים האלו גרמו לו להיות מטרה למתנקשים, וציידי ראשים-כבר הפסקתי לספור את כמות הפעמים שהצלתי אותו. את כמות הפעמים שחטפתי חץ בשבילו, או מתקפה. אבל הוא ה'מאסטר' שלי, זה טבעי שאגן עליו, גם במחיר חיי. היה לו מנהג, מאז שהייתי קטנה לבקש ממני לשבת על הרצפה על ידו. הוא היה מלטף את אוזניי ותוהה בקול "הו, למה נפתח אותך? אולי לליפיאון, או ג'ולטיאון, או פלריאון, או אולי בכלל אמבריאון. כל כך הרבה אפשרויות!". הו, כמה שנאתי את מר. פרי.

לפעמים הוא היה דורש ממני לחרוג ממסגרת התפקיד שלי, וללכוד עבורו מעורב. לא יכולתי לסרב, אני בסך הכל העבד שלו. הזיכרון הכי חזק שלי, שגורם לי לסיוטים עד היום הוא שמאסטר הכריח אותי ללכוד מעורבת פוינטה, בסך הכל בת שבע. אני זוכרת שהיא צרחה ונאבקה. אני זוכרת את הדמעות בעיניי שתפסתי אותה בכח ומסרתי אותה לאנשיו של מר. פרי. אני זוכרת שהוא הצליף בי על שבכיתי. זאת הייתה הפעם האחרונה שבכיתי. עברו חמש שנים מאז שהתחלתי לעבוד אצל המאסטר. בחמש השנים האלו איבדתי כמעט כל רגש שהיה בי שהגעתי. כבר מזמן הפסקתי להזדזע ממעשיו של סבסטיאן, אך מראה אנשיו לוכדים מעורבים-תמיד גרמה לי לבחילה.

זה היה עוד יום רגיל. אני ואיווי עמדנו על המשמר בזמן שמאסטר אכל ארוחת ערב, כרגיל זו הייתה ארוחה מלאה בכל טוב-ביצים, בשר, לחמים, קינוחים ועוד המון. הזלתי ריר רק מלחשוב על השאריות שאקבל לאכול לאחר מכן. 'וויש'. האוזניים שלי ושל איווי הזדקפו כאחד. חץ, נע במהירות והולך לעבור דרך החלון משמאלו של סבסטיאן. "מר. פרי!" צעקתי ורצתי אל כיוון החלון, חוסמת את דרכו של החץ. רעש של זכוכית מתנפצת. התחושה של החץ חודר לכתפי השמאלית, ודם חמים מתפרץ ומכסה את היד שלי. "מאסטר. אתה בסדר" אמרתי בקול הכי יציב שהצלחתי. אין מענה. הסתובבתי לאחור-הוא ישב, בעיניים פעורות וראש מוטל לאחור על הכיסא. ריחרחתי את האוויר. רעל. האוכל היה מורעל, החץ נועד להסיח את דעתי מריח הרעל. "אלי..." התחיל איווי לומר, אך השקטתי אותו בתנועת יד. לא הרגשתי כלום לנוכח המוות של המאסטר שלי, שגרתי בביתו במשך חמש שנים. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה..
למי יימכרו אותי עכשיו.

ממש ממש אהבתי!
(אולי גם כי אני במת)
אהבתי את המשפט של ״העולם הוא יצור חי, אך הוא עלול למות״