Mr.Killer

[img]http://img159.imageshack.us/img159/576/81537344pb0.png[/img]
~לוגו חדש בקרוב~

[b]כותבים:[/b]
תרנגולת
רד-גרדון

[b]העלילה:[/b]
ישנו מתנקש מסתורי שקורא לעצמו Mr.Killer ברחובות לונדון. את המכרה חוקר בלש המכונה וואולף.
וואולף מגלה שהמתנקש המסתורי לא רוצח באקראיות את קורבנותיו ועכשיו עליו לגלות למה הוא רוצח אנשים מסוימים.


[SIZE=2][u][b]מבנה הפרקים:[/b][/u][/SIZE]

הסיפור בנוי בסדר מסוים. יש חזרה כל ארבעה פרקים כלומר:
1.מכרה רצח
2.הנרצח
Mr.killer.3
4.וולף
5.מכרה רצח...

[SIZE=2][u][b]פרק א':[/b][/u][/SIZE]

הרוח הפעילה את מאוורר התקרה במשרד.
"למה לעזאזל בחרתי להיות בלש..?" אמר קול ממורמר באמצע החדר. הקול הזה היה שייך ל "חוקר הטוב ביותר לעניינים מיוחדים..." או כמו שהוא מעדיף לקרוא לזה "בלש". שמו האמיתי לא ידוע לאף אחד, אפילו לא לחבריו הקרובים, הוא מוכר בשם "וולף" (wolf).
הטלפון צלצל בצורה מעצבנת. תמיד כאשר הטלפון מצלצל בצורה כזאת, זה סימן שראש המטה מצלצל (או לפחות כך הרגיש וולף...).
"הלו?" ענה ווולף בייאוש כשהוא נשען על שולחן העבודה שלו.
"וולף! זהו מקרה חירום!" אמר קולו הרגזן של ראש המטה מצדו השני של הקו.
"מה העניין" ענה ווולף ביתר עניין.
"רצח. מתנקש רצח כרגע אלמוני בכיכר ליד המפקדה.
אין לנו זמן לדיבורים מיותרים עכשיו! עלייך להגיע לזירת האירוע לפני העיתונות!"
"קיבלתי!" אמר וולף בנחישות והשיחה נותקה.
בזמן שמיהר להגיע לכיכר חשב לעצמו:" עכשיו נזכרתי למה...".
היה זה יום קר וקודר בלונדון. רוב האנשים לא היו קוראים ליום שכזה יום יפה אך וולף לא השתייך לקבוצת "רוב באנשים". ימים כאלו היו אהובים עליו.
הכיכר הייתה קרובה מאוד למשרד. קרובה מדי...
הוא הגיע במהירות למקום. בכיכר מצא המון נערם ונאסף עומד במעגל. הוא רץ בכל כוחו. הוא דחף את כל מי שעמד בדרכו עד שמצא את מה שחיפש. הוא מצא שם את הגופה.
"זוזו מהדרך!" נהם וולף על ההמון. "יש לי את הסמכות לטפל בנידון!".
רוב האנשים הסתלקו והשאר נשארו במקומם. כל אחד מהאנשים שנשארו ראה עצמו גיבור גדול על שנשאר. וולף היה אדיש לעובדה שעדיין ישנם אנשים בכיכר. הוא חזר לעבודתו. אנשים החלו להתלחשש זה עם זה.
"מה קורא כאן?"
מי זה האיש הזה?"
וולף התעלם. הוא הוציא את פנקסו והחל לרשום פרטים על הגופה לאחר התבוננות ארוכה.
זו הייתה גופה של גבר. המת לבש חליפה שחורה מגוהצת עם עניבה ירוקה מהודרת, מכנסים שחורים ונעלי עור שחרות מסוג משובך. במבט בפניו היה אפשר לדעת בקלות שהוא ממוצא אירי. בנוסף היה נתן לראות זאת לפי צבע שערו האדמוני. לפתע הבחין וולף במשהו שלא הבחין בו קודם. במוחו לא הסכים לקבל את מראה עיניו לכן באופן אוטומטי זרק את מבטו שנית. אבל עיניו לא הטעו אותו בהחלטת ליד ידו הימינית של הנרצח היה דובי.
הדובי שעל יד הגופה היה וורוד. הוא לבש חולצה כתומה שעלייה היה תפור בחוט שחור: Mr. Killer.
עכשיו היה וולף מופע עוד יותר. בינתיים אנשים אחרים התחילו להגיע וביניהם שוטרים. הוא לקח את הדובי ותקע אותו בתוך תיקו. אחד השוטרים פנה אילו ושאל:
"גילת משהו?"
"שום כלום" ענה "קחו אותו אל המעבדה. אולי הם יגלו משהו."
"נגיד לדוקטור הנרי שיתקשר כשישמע משהו."
"תודה רבה" אמר וולף בזמן שכבר התחיל ללכת בחזרה למשרדו.

כשהגיע למשרדו נעל את הדלת והתיישב לשולחן. הוא מהיר להוציא את הדובי מתיקו. הוא הושיב את הדובי על שולחנו. כשהתבונן בדובי בשנית שם לב כי מחט ספוגה בדם נעוצה בדובי.



[SIZE=2][u][b]פרק ב':[/b][/u][/SIZE]
ארתור גולדברג היה מנהל משרד עורכי דין פרטי כושל בלונדון. הוא היה אדם אדיש מאוד, עם זאת, הוא היה לפעמים רגיש ושם לב לדברים הקטנים. הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים. בכל יום הוא חזר הביתה בשעה 9. אך באותו יום זה היה קצת אחרת. בעוד שמשפחתו ציפתה לו, הוא נכנס למין תא טלפון, ובלי להרים את הפומית, הוא לחץ על כמה מספרים, ונעלם. אף אחד לא ראה זאת, אך אומרים שהוא נכנס למין סמטה ולא יצא ממנה. כעבור שלוש שעות, באמצע שום מקום, הוא יצא מתא הטלפון, כאילו כלום לא קרה. הוא הציץ אל מחוץ לתא, ראה שאין אף אחד שעמד שם, וזינק החוצה במהירות, מחזיק את מזוודתו והולך כפוף, כאילו הוא מסתיר משהו. תוכך כמה שניות הוא כבר החל ללכת לכיכר המרכזית. "הייתי חייב להצטרף?" הוא שאל את עצמו במלמול. הוא התעצבן רק מלחשוב על מה שקרה בארגון באתו יום. כמה מחבריו הטובים ביותר מתו. "הם נרצחו", אמר המאסטר, "ואתם... אתם חייבים להיזהר". אחד החברים הצעירים בארגון הרים את ראשו והצביע על ארתור גולדברג. "גולדברג הזה. הוא לא נזהר. משפחתו מחכה לו כל הזמן שלוש שעות עד שהוא חוזר. כבר דיווחו לנו על כמה פעמים שאשתו התקשרה למשטרה. זה עניין מסוכן מאוד." ארתור הסמיק, אך מיד חזר לעצמו, נעמד בין כל עשרות האנשים שעמדו מול הבמה שעליה עמד המאסטר. "כן?" הא שאל באדישות ועייפות, "ומה איתך? משאיר את האמא המסכנה והחולה שלך לבד כ"כ הרבה זמן." הגבר שדיבר קודם עם המאסטר על ארתור, הזיל דמעה. "היא נפטרה..." הוא אמר בבכי, "אתה עוד תשלם על זה!" הוא יצא מהחדר. ארתור הבין שהוא פגע באותו האיש. הוא נשאר שם כמה דקות, עד שבחצות בדיוק הוא יצא דרך תא הטלפון. כך הוא הגיע לכאן.
הוא הגיע לכיכר ברחוב הובס. הוא הלך באיטיות. לפתע הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. אבל זה לא יכול להיות הוא חשב לעצמו, אף אחד לא היה שם. לפתע הוא הרגיש שהוא נהיה כבד. הוא שמע את עצמו צורח בעוצמה. אף אחד לא היה בסביבה כמעט, חוץ מכמה אנשים בודדים שלפתע הסתכלו עליו בבהלה. הוא הרגיש חום שמתפשט בגופו. הוא היה מונח שם. מת. ולידו היה מונח דובי וורוד עם חולצה כתומה שעלייה היה תפור בצמר שחור: Mr. Killer. ארתור נדקר בגבו. אותה המחט שדקרה אותו הייתה תקועה עכשיו, גאולה כולה בדם, בגבו של הדובי.


--------------
ת"ב :ph34r:

[SIZE=3][b][color=red]כל הפרקים שפורסמו ויתפרסמו בעתיד הם לפני עריכה[/color][/b][/SIZE]

גדול אהבתי מאוד אני כבא מחכה לפרק הבא!

מגניב איל אני כותב פרק 2 כי נכון עשית את אותו הפרק שכתבתי באנימגה רק בגרסה אחרת אבל אותה עלילה

[b][u]פרק ב':[/u][/b]

ארתור גולדברג היה מנהל משרד עורכי דין פרטי כושל בלונדון. הוא היה אדם אדיש מאוד, עם זאת, הוא היה לפעמים רגיש ושם לב לדברים הקטנים. הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים. בכל יום הוא חזר הביתה בשעה 9. אך באותו יום זה היה קצת אחרת. בעוד שמשפחתו ציפתה לו, הוא נכנס למין תא טלפון, ובלי להרים את הפומית, הוא לחץ על כמה מספרים, ונעלם. אף אחד לא ראה זאת, אך אומרים שהוא נכנס למין סמטה ולא יצא ממנה. כעבור שלוש שעות, באמצע שום מקום, הוא יצא מתא הטלפון, כאילו כלום לא קרה. הוא הציץ אל מחוץ לתא, ראה שאין אף אחד שעמד שם, וזינק החוצה במהירות, מחזיק את מזוודתו והולך כפוף, כאילו הוא מסתיר משהו. תוכך כמה שניות הוא כבר החל ללכת לכיכר המרכזית. "הייתי חייב להצטרף?" הוא שאל את עצמו במלמול. הוא התעצבן רק מלחשוב על מה שקרה ב[i]ארגון[/i] באתו יום. כמה מחבריו הטובים ביותר מתו. "הם נרצחו", אמר המאסטר, "ואתם... אתם [b]חייבים[/b] להיזהר". אחד החברים הצעירים ב[i]ארגון[/i] הרים את ראשו והצביע על ארתור גולדברג. "גולדברג הזה. הוא לא נזהר. משפחתו מחכה לו כל הזמן שלוש שעות עד שהוא חוזר. כבר דיווחו לנו על כמה פעמים שאשתו התקשרה למשטרה. זה עניין מסוכן מאוד." ארתור הסמיק, אך מיד חזר לעצמו, נעמד בין כל עשרות האנשים שעמדו מול הבמה שעליה עמד המאסטר. "כן?" הא שאל באדישות ועייפות, "ומה איתך? משאיר את האמא המסכנה והחולה שלך לבד כ"כ הרבה זמן." הגבר שדיבר קודם עם המאסטר על ארתור, הזיל דמעה. "היא נפטרה..." הוא אמר בבכי, "אתה עוד תשלם על זה!" הוא יצא מהחדר. ארתור הבין שהוא פגע באותו האיש. הוא נשאר שם כמה דקות, עד שבחצות בדיוק הוא יצא דרך תא הטלפון. כך הוא הגיע לכאן.
הוא הגיע לכיכר ברחוב הובס. הוא הלך באיטיות. לפתע הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. [i]אבל זה לא יכול להיות[/i] הוא חשב לעצמו, [i]אף אחד לא היה שם.[/i] לפתע הוא הרגיש שהוא נהיה כבד. הוא שמע את עצמו צורח בעוצמה. אף אחד לא היה בסביבה כמעט, חוץ מכמה אנשים בודדים שלפתע הסתכלו עליו בבהלה. הוא הרגיש חום שמתפשט בגופו. הוא היה מונח שם. מת. ולידו היה מונח דובי וורוד עם חולצה כתומה שעלייה היה תפור בצמר שחור: Mr. Killer. ארתור נדקר בגבו. אותה המחט שדקרה אותו הייתה תקועה עכשיו, גאולה כולה בדם, בגבו של הדובי.

[quote][i]Originally posted by Red_Groudon[/i]@Jun 16 2007, 10:56 AM
[b] [b][u]פרק ב':[/u][/b]

ארתור גולדברג היה מנהל משרד עורכי דין פרטי כושל בניו-יורק. הוא היה אדם אדיש מאוד, עם זאת, הוא היה לפעמים רגיש ושם לב לדברים הקטנים. הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים. בכל יום הוא חזר הביתה בשעה 9. אך באותו יום זה היה קצת אחרת. בעוד שמשפחתו ציפתה לו, הוא נכנס למין תא טלפון, ובלי להרים את הפומית, הוא לחץ על כמה מספרים, ונעלם. אף אחד לא ראה זאת, אך אומרים שהוא נכנס למין סמטה ולא יצא ממנה. כעבור שלוש שעות, באמצע שום מקום, הוא יצא מתא הטלפון, כאילו כלום לא קרה. הוא הציץ אל מחוץ לתא, ראה שאין אף אחד שעמד שם, וזינק החוצה במהירות, מחזיק את מזוודתו והולך כפוף, כאילו הוא מסתיר משהו. תוכך כמה שניות הוא כבר החל ללכת לכיכר המרכזית. "הייתי חייב להצטרף?" הוא שאל את עצמו במלמול. הוא התעצבן רק מלחשוב על מה שקרה ב[u]ארגון[/u] באתו יום. כמה מחבריו הטובים ביותר מתו. "הם נרצחו", אמר המאסטר, "ואתם... אתם [b]חייבים[/b] להיזהר". אחד החברים הצעירים ב[u]ארגון[/u] הרים את ראשו והצביע על ארתור גולדברג. "גולדברג הזה. הוא לא נזהר. משפחתו מחכה לו כל הזמן שלוש שעות עד שהוא חוזר. כבר דיווחו לנו על כמה פעמים שאשתו התקשרה למשטרה. זה עניין מסוכן מאוד." ארתור הסמיק, אך מיד חזר לעצמו, נעמד בין כל עשרות האנשים שעמדו מול הבמה שעליה עמד המאסטר. "כן?" הא שאל באדישות ועייפות, "ומה איתך? משאיר את האמא המסכנה והחולה שלך לבד כ"כ הרבה זמן." הגבר שדיבר קודם עם המאסטר על ארתור, הזיל דמעה. "היא נפטרה..." הוא אמר בבכי, "אתה עוד תשלם על זה!" הוא יצא מהחדר. ארתור הבין שהוא פגע באותו האיש. הוא נשאר שם כמה דקות, עד שבחצות בדיוק הוא יצא דרך תא הטלפון. כך הוא הגיע לכאן.
הוא הגיע לכיכר המרכזית. הוא הלך באיטיות. לפתע הוא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. [i]אבל זה לא יכול להיות[/i] הוא חשב לעצמו, [i]אף אחד לא היה שם.[/i] לפתע הוא הרגיש שהוא נהיה כבד. הוא שמע את עצמו צורח בעוצמה. אף אחד לא היה בסביבה כמעט, חוץ מכמה אנשים בודדים שלפתע הסתכלו עליו בבהלה. הוא הרגיש חום שמתפשט בגופו. הוא היה מונח שם. מת. ולידו היה מונח דובי וורוד עם חולצה כתומה שעלייה היה תפור בצמר שחור: Mr. Killer. ארתור נדקר בגבו. אותה המחט שדקרה אותו הייתה תקועהע עכשיו, גאולה כולה בדם, בגבו של הדובי. [/b][/quote]
דבר איתי בפרטי.
בכללי זה בסדר.

--טעות››

ערכתי

סיפור ממש יפה תמשיך כך

אני ממיר את הסיפור לקומיקס(יש למה לצפות...)

אלדר-אם אתה רוצה תפתח את הנושא מחדש ותמשייך לבד



~לנעול~

ננעל לפי בקשת הפותח