המרוץ לזיכרון האבוד

פירסמתי את הסיפור גם בפורום אחר.
תהנו:
[b]לפני 5 שנים:[/b]

זה היה לילה קר, וחשוך. רצתי, ולא ידעתי לאן, רק ידעתי שאני חייב למצוא מישהו שיעזור, או, אני לא מסוגל לחשוב על מה שיהיה.
היה כול-כך קר, והתחיל לרדת גשם. זה היה סיוט לרוץ שם, כלי שום דבר מלבד החליפה הכתומה, שנראתה יותר כמו שמלה. היא הפכה חומה, לא היה סיכוי שיתנו לי להיכנס ככה, אלא אם הייתי חוזר מיד. אבל אין בררה, צריך להקריב קורבנות, וזה קורבן ששווה להקריב.
ואז ראיתי אור, לא ברור לי מה היה הכלי המוזר הזה שאותם אנשים מוזרים ניצלו כדי להגיע רק שמחתי שהם ראו אותי. הם לקחו אותי חזרה, מוגן מהגשם ומהרוח, אבל לא הרגשתי בנוח, הכלי הזה לא היה טבעי.
הגענו, ואז, הם אמרו שזה מאוחר מדי. לא האמנתי, צרחתי כמו משוגע, נשארתי שם שעות, וביקשתי שתחזור, לא העזתי לגעת בה, ואז, הוא דיבר שוב. "בבקשה, אל תדאג, זה היה צריך לקרות."
לא יכולתי לדבר, גמגמתי "לא, זה לא. הגיע לך לחוית, אל תשאיר אותי שם, אתה יודע מה הם יעשו לי, כשאתה לא שם. אתה היית הכול בשבילי, אני לא יכול לעשות כלום בלעדיך."
אבל הוא לא הפסיק לדבר. "זה הגיע לי, ועכשיו, אתה תחליט מה לעשות, אבל, בבקשה תבטיח לי, שמה שלא תעשה, רק תמיד..."

[b]היום:[/b]

צלצלו בפעמון הגדול, התעוררתי, ונזכרתי בזה שוב, אבל קצב המכות בפעמון היה שונה, ידעתי שמשהו לא בסדר.


תנו ת"ב בבקשה.
פרק ראשון יפורסם בקרוב

נשמע רעיון יפה, אבל יכולת לפרט קצת יותר
זה לא ממש מובן

אני חושב שזה היה קצת יותר מדי מבלבל בשביל פרק ראשון (או הקדמה). אני מקווה שההמשק יהפוך את הדברים לקצת יותר ברורים.
בכל אופן, אני אמשיך לעקוב אחרי הסיפור שלך לראות איך הוא מתקדם (:

תראו, התגובות שלכם ישפיעו רק על פרקים 8+, השאר כבר כתובים.
הנה פרק אחד, ומחר פרק שתיים.
את הפרקים האלה אני אשחרר מהר:
פרק 1- ההבטחה החזקה מפלדה

קמתי במהירות והתלבשתי. פתחתי לאט את החדר, כשראיתי את המאסטר מכה בגונג במהירות, והוא נראה לחוץ במיוחד. רציתי לרוץ לכיוונו, אבל משהו חסם את היציאה מהדלת. ואז נזכרתי, שלפני חמש שנים, בכלי המוזר ההוא, איזה משהו שקוף מוזר חסם את הפתח, ושהוא היה שביר.
לקחתי את המקל העת שלי, וניפצתי את המחסום. המאסטר הפסיק להכות בגונג. הוא הביט עלי והתחנן שאחזור לחדר, גם אם לא במילים, ראיתי במבטו. חזרתי מבוהל לחדר ועשיתי את עצמי כישן. אנשים גדולים במדים מוזרים ועם מוטות מוזרים וחלולים נכנסו לחדר, והם אמרו שמי שגר בחדר הזה ניפץ את הזכוכית. ידעתי שזה אני, אבל לא יכולתי לזוז. לשמחתי הם חשבו שאני ישן.
שמעתי את חברי הולכים בחוץ, כשאותם אנשים גוערים בהם.הם העירו אותי ולקחו אותי עם כולם. אני ממש פחדתי, אבל לא העזתי להשמיע הגה, עד שאחד התלמידים הבוגרים חטף אותי באחד העיקולים הטבעיים הרבים. הוא אמר לי לברוח, כדי שאוכל לקיים את הבטחתי, ומיהר להוסיף שלא משנה מאיפה הוא יודע עליה.
רצתי, אחד מאותם אנשים מצא אותי, אבל רק אחד, והיה לו סוג של קוץ מוזר על המוט החלול.
הצלבנו את המוטות, והתחלנו להילחם. הוא לא היה מיומן, ואני הקדשתי לזה את כול חיי. הוא ניסה לדקור אותי עם הקוץ, זזתי אחורה, והכיתי בו. לאחר עוד כמה מכות, הוא מעד, ונראה חבול וחלש, כשבדרך קסומה כלשהיא, הוא ירה כדור קטן וכסוף מתוך הפתח החלול, והכדור פגע לי בכתף.
לא יודע למה צרחתי, ואז נזכרתי בהבטחה שלי, שלא אצרח שובמכאב, או מפחד, שתמיד אשאר רגוע ושליו, ושאעשה את הכול, אבל את הכל למענו, אמרתי, בקול חזר ושליו, למען, ואז התעלפתי מרעש צורמני במיוחד.
קמתי במקום סגור מוזר, כולו מחומר שבחיים לא ריאתי, כסוף לגמי, והייתי קשור לכיסא.לאחר כמה דקות מישהו נכנס ודיבר אלי בצורה לא ברורה. הוא כיוון אל בובה מעץ כלי קטן מאותו חומר, עוד פעם חלול, וכשהוא לחץ על מין כפתור מוזר, נורא עוד אחד מהכדורים ההם.
עדיין כאבה לי הכתף, ולא הבנתי מה הוא אמר. אני לא יודע למה, אבל הוא נראה כועס, הוא כיוון עלי את הכלי המוזר מהחומר הכסוף, ולחץ על הכפתור המוזר. הכדור עף ישר אלי, ופחדתי, אבל הייתי בשקט ושמרתי על קור רוח.
אני הבטתי למוות ישר בעיינים, וראיתי איך אני פוגש שוב את חברי, הכדור המוזר פגע לי ביד, והתחיל לרדת לי דם, כשהוא ירה עוד כדור, והפעם, ראיתי בעייניו, כדי להרוג.

יפה!
זה יותר מובן ודבר אחד לא הבנתי,אם הוא מת או לא?
ותמשיך לעדכן את הפרקים.

זה כל הקטע, לא יודעים.
זה סיפור שמתבסס על מתח בין השאר, וזה למה נקודת העצירה הזו.
הרמה הסיפרותית של הקהילה יותר נמוכה משחשבתי, ברוב הסיפורים אין תגובות או שאין פרקים, וחלק קטן מצפה שיבינו את הכל.

סיפור מותח ביותר אני מקווה שתפרט קצת יותר בפרק הבא על מה בדיוק קרה כי לא ממש הבנתי בכל זאת תמשיך בקרוב (לפי מה שהבנתי מחר)

אני אפרסם עכ/שיו.
וכמו שאמרתי כל הפרקים עד פרק 7 כבר כתובים.
פרק 2- זיכרון החיים

לפני שבוע:
כולם רצו, שיחקו בהפסקה. רק אני ישבתי לבד, בצד. צלצלו בגונג, ההפסקה ניגמרה. כולם תמיד מבואסים בסוף ההפסקה, כולם חוץ ממני. אני שונא את ההפסקה, אין לי עם מי להיות, והיא מעלה בי זכרונות ממנו.
התאמנו על לחימה במוט, כששמענו רעש חזק, התקרה קרסה, ולמזלי הצלחתי להיכנס מתחת לכמה עפנים ולהגן על עצמי. תיקרת העץ נהרסה, ושלושה תלמידים נפגעו. זה די הדאיג, כדור כסוף מוזר וגדול היה מה שפגע בנו והרס את התקרה, כשהו מועך את אחד התלמידים האחרים והורג אותו. למחרת לא למדנו, בגלל חשש שניפגע מעוד התקפה, אבל היא לא באה.

היום:
התעוררתי באותו חדר, וראיתי את אותם אשים מלפני חמש שנים, הם לא זיהו אותי אבל אני זיהיתי אותם, ועלו בי זכרונות, פתאום חשתי כעס לא מובן, בגלל מה שקרה לפני חמש שנים.

לפני חמש שנים:
"אני מצטער, אבל זה מאוחר מדי", הוא אמר. היא לא תישרוד לא משנה מה נעשה. צרחתי כמו מטורף והאשמתצי אולתם, לא ידעתי אפילו למה. ואז, הם עשו את מה שגרם לכעס הזה, הם הציעו לקחת את החבר הטוב ביותר שלי, ולקבור אותו באדמה, אזל זה אסור,אסור להזיז גופה ממקום מותה, והוא גם לא מת, הוא יחייה, זה מה שחשבתי. גירשתי אותם, לא הסכמתי לסבול את זה.

היום:
הם הלכו מהחדר, לא ראיתי את המקל שלי, והייתי קשור על מין מיטה מוזרה. כעסתי, רציתי להרוג את אותם אנשים. שמעתי שהם אמרו לאחד מהחיילים שזה לא הגיוני, שהייתי אמור למות, אבל איך שהוא שרדתי. אני ידעתי איך, עשיתי את זה למענו, ועוד לא הגיע זמני, הזכרונות שלי הצילו אותי.אבל המחיר היה כבר, נזכרתי בכל.
התחלתי לבכות. זה היה קשה להיזכר בכל, זה היה כואב יותר מהמוות, ופחדתי מהעתיד, שוב, אני מאבד את הכול. מה יהיה איתי, חשבתי לעצמי?
האדם שירה בי נכנס לחדר, והמשיך לדבר בשפה שלו הבנתי, כל-כך כעסתי, הזעם בער בי, ואז, לא הבנתי מה קרה, הכול קרה מהר מדי. החבל בער, ואני פזוט הכנסתי לו בעיטה. הוא קם ונתן לי אגרוף, אבל העפתי אותו על הקיר.
עוד אחד מהאנשים במדים נכנס וזרק כדור גדול, כסוף ומוזר, יצא ממנו עשן, והתעלפתי.

מעניין,תמשיך!

את פרק שלוש אני אפרסם מחר ככל הנראה, אני רוצה להשאיר קצת מתח

פרק 3- הכל למענו

"היי, מה קורה פה, איפה אני?", זה כול מה שעבר לי בראש. פקחתי את עיני, וראיתי את השביל הסודי שדרכו ברחתי. "היי, איך אתה מרגיש?", שמעתי קול אומר. הסתובבתי וראיתי את זה שחילץ אותי עומד שם,ומחייך.
שאלתי אותו "מי אתה?" "לי קוראים טור, ולך?" "לשמי אין משמעות, שכן הפסדתי את הכל כשהמנזר נהרס". "אל תדבר שטויות, הנה המקל שלך". על המקל שלי הופיע סמל מוזר של להבה. לא הבנתי מה זה אומר. טור שלף חרב ואמר "יש לך הבטחה לקיים, למענו, נציל את המנזר"
"המנזר כבר נהרס, כולם מתו, אין מה להציל" אמרתי בשקט, שומר על קור רוח כדי לא לצרוח כמו מטורף. אבל הוא ענה לי, תשובה שבחיים לא הייתי חושב עליה "אולי המנזר נהרס וכולם נהרגו, אבל זכרם, למען זכרם נילחם, ונחזיר את כבודם בכך שננקום את מותם". "אהה ננקום את מותם" צחקקתי תוך כדי שאמרתי זאת "כבר חמש שנים שאני מנסה לנקום את מות חברי ולא מצליח"
הוא החל לצחוק ואמר "היום נצא למסע לחזק אותך ולאפשר לך ולי לנקום את נקמתנו, למען המנזר ולמענו"
התחלתי לבכות "עד היום עשיתי הכל למענו, והיום, סוף-סוף זה ישתלם. תודה רבה שאתה מוכן לעזור לי". "הכל למענו" טור אמר, ואני השבתי "הכל למענו!"

בגלל שזה פרק קצר יחסית ובלי מתח, ולא פייר להשאיר אתכם בלי מתח, הנה פרק 4:
פרק ארבע- כוח וידע

טור קם, ואז ראיתי אותו באמת, ולא את האשליה שהוא יצר. הוא היה גבוה, עם שיער בלונדיני קצוץ. החליפה שלו הייתה לבנה, כי הוא היה נזיר בוגר ממני. היו לו עיניים כחולות, והייתה לו חגורה שעליה הוא שם את החרב שלו.
הוא אמר לי לבוא אחריו, והגענו למחסן הנשק. המנעול היה פרוץ. הוא אמר "טוב, עכשיו תבחר נשק חדש, יותר נכון, הנשק יבחר אותך." מיד שאלתי "רק רגע, מה זה אומר הנשק יבחר אותי?" הוא נאנח ואמר "תבין בקרוב, עכשיו תעצום עיניים, תסתובב במקום 20 פעמים מהר, ותבחר נשק, בלי להציץ".
עשיתי את מה שהוא אמר, והסתחררתי כהוגן, שלחתי את היד ותפסתי נשק, פקחתי את עיניי וראיתי שזו חנית עם להבים בשני הצדדים. על החנית הופיע סמל של להבה, והסמל נעלם מהמוט הקודם שלי. טור אמר "בוא נלך, אתה צריך להתחזק".

הגענו ליער, וטור אמר לי "טוב, שנתחיל בשיעור הראשון?" עניתי נרגש "כמובן, אני מחכה לזה כבר יותר מדי זמן, אני חייב להיות יותר חזק" טור צחק ואמר "טוב, נסה לנצח אותי, אני לא אשתמש נגדך בכוחי". התעצבני, הייתי בטוח שהוא מתבדח, התחלתי להילחם עם החנית, שניתן להילחם בה באותה שיטה כמו עם המוט, אבל הוא ברח מכל המכות, ואז עם חרבו, הסיט את חניתי ממסלולה, והיא נתקעה בעץ בגלל העוצמה. ניסיתי לשחר אותה, אבל זה לא הצליח. בינתיים טור התקרב אלי, ובמהירות מדהימה, כשלא הצלחתי לראות מה הוא עושה, הוא הפיל אותי, וכיוון אל ראשי את חרבו.
" נו, אז מה למדנו היום?", טור שאל. "אין לי מושג" עניתי נבוך. "חבל שאתה לא הבנת, אבל הראתי לך שעם כול הכוח שלך, הידע והחשיבה האסטרטגית שלי איפשרה לי לנצח אותך. אמנם צריך כוח, אבל לפעמים ידע הוא הנשק הטוב ביותר, וגם חשיבה יצירתית."
איך שטור אמר את זה, הבנתי את המסר. העפתי לו חול לפנים, ובעטתי לו ביד כדי להעיף לו את החרב, הוא ניקה את פניו. שמענו רעש, שאני זיהיתי בתור יריה של אחד הכדורים המוזרים. הכדור שיחרר את החנית שלי מהעץ, אבל חמישה חיילים הגיעו משום מקום, עם הנשקים המוזרים שלהם שלופים.

טוב, אף על פי שלא הגיבו כבר שני פרקים, אני מנסה להחזיר את הסיפור עם עוד פרק.
מקווה שתהנו בקריאה- ות"בים בבקשה:
פרק 5- הלוחם של אורד

פחדתי, פשוט פחדתי. לא שמענו חיה אחת, כל הציפורים עפו משם, ואותם אנשים גבוהים במדים הירוקים אפורים המוזרים, פשוט הפחידו אותי. לא יכולתי לזוז, אבל טור נראה רגוע. הוא אמר לי שיהיה בסדר, אבל לא האמנתי.פתאום הוא הסתובב סביבי במהירות, גרף את רגלו באדמה ויצר ענן אבק. לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל רצתי, תפסתי את החנית, והסתערתי לכיוון שנים מהם.סובבתי את החנית, ופתאום היא החלה לבעור. המשכתי לרוץ, גלגל אש בידי, מעל ראשי, פגעתי בשניהם, והעפתי אותם על עצים. כל אחד מהם ריסק את העץ עליו עף. ביינתיים טור חיסל את האחרים.
"טוב, אני מניח שמגיעים לך כמה הסברים", טור אמר והביט בשמיים במבט מודאג. "מה קרה?", שאלתי, ואז הוא צחק ואמר "כלום, פשוט, זה פשוט קורה מוקדם מדי, מהר מדי. אתה עוד צעיר, וכבר אתה צריך להילחם בשבילו." הוא הביט בי במבט רציני, ואני לא יכולתי להגיב. הרגשתי שמשהו קרה, שקרה לו משהו, לאחד שחייתי וסבלתי עד היום, בשבילו.
פתאום טור אמר "חייך ישתנו כעת, שכן אל חדש בא לעולם, והאל הזה בחר בך כשליחו, כלוחמו, האדם שהיה הקרוב לו ביותר" קטעתי את טור ושאלתי "ומיהו אל זה, שיכול להחליט בשבילי? מי אני אהיה ומה אני אעשה? תגיד לי מי זה האל הזה, מה שמו!" הפעם טור לא צחק, הוא רק אמר " לחמת בשבילו עד היום, הבטחת לו לפני חמש שנים שתעשה הכל בשבילו. שמו הוא אורד" טור הביט בי מאוכזב, ואני פשוט לא האמנתי. "אורד? אורד הוא האל שלך? אתה משקר, אין סיכוי שאורד הוא אל"!
רצתי, לא רציתי לשמוע את שקריו. החושך ירד והגעתי לאגם הירח, שבו הירח משתקף במלוא הדרו, ושם, שם ראיתי אותו שוב, אחרי חמש שנים, והבנתי שטור לא שיקר.

אני חושב ורוצה שמי שיקח את המיליון הם שי וגיא, יש לכם יותר יתרונות על שני הזוגות האחרים
וגם להם לפי דעתי מגיעה לזכות, אני חושב שמגיע יותר למיה ועמיחי

זה המרוץ לזיכרון האבוד לא המרוץ למיליון שכבר נגמר