ללא שם כרגע

את החלק הראשון כתבתי למשימה פה לפני מלא זמן (שנתיים לדעתי) והאמת שפשוט קראתי את זה היום ובא לי להמשיך את הסיפור אז הנה החלק הראשון:

"רגע," עניתי לשלוש דפיקות בדלת. הייתי עייף, השעה הייתה רק שתיים בצהריים. "כן?" פתחתי את הדלת ומאחוריה עמדו שני שוטרים. אני גר בשכונת עוני, רב החברים שלי עבריינים. זה כבר שגרתי שמגיעים אליך שוטרים לפחות שלוש פעמים בחודש. אבל אני נהנה פה. האמת שאני לא צריך כסף, רק כדורגל שאוכל לשחק איתו ולהעביר את הזמן.
"יש מישהו מבוגר בבית?" שאל אותי אחד השוטרים בקול רגוע, השותף שלו לעומתו נראה לחוץ מאוד וכל הזמן הזיז את הרגליים כאילו לא יכל לעמוד במקום.
"לא, ההורים שלי נסעו להביא את סבתא שלי מהבית אבות." עניתי בעייפות מוחלטת, לא עניין אותי מה השוטרים רצו רק רציתי לחזור לישון.
"אבא? אמא? סבתא?" זה היה אחי הקטן, יותם. הוא בטח מת שסבתא תגיע כבר. היום היום הולדת שלו, הוא כבר שבוע משגע את השכל שעוד מעט הוא יהיה בן שש ושסבתא אמורה להביא לו משאית צעצוע על שלט כמתנה.
"יותם, הם עדיין לא פה. הם יגיעו עוד מעט." מרב התרגשות יותם התחיל לקפוץ על הספות ה"חדשות", רק לפני 8 שנים קיבלנו אותם. זאת הייתה המתנה שקנו לי לגיל שש. ביקשתי כדורגל אבל ההורים שלי שכנעו את סבתא וסבא לפני שהוא מת, שעדיף שהם יקנו ביחד ספות לבית בשבילי, שיהיה לי 'יותר נוח לגדול בבית'. הם תמיד אמרו את זה, אבל היה ברור לי שהם קנו את זה בשבילם. שיהיה לנו בית יותר נורמלי, מטופח. רבתי איתם שנה, עד שקנו לי את הכדורגל ליום הולדת שבע שלי. "תפסיק לקפוץ כמו משוגע! אתה תשבור את הספות!"
"אתה לא מחליט עלי!" עמדתי לצעוק על יותם בחזרה אבל השוטר הלחוץ התפרץ.
"אין מישהו מבוגר שתוכל להתקשר אליו?"
"זה רק אני ואח שלי."
"אין לך דוד או חבר קרוב של המשפחה?" השוטר הרגוע שלח לי מין חיוך מעוות.
"לא, מה אתם רוצים?!?" התחלתי להתעצבן, הם לא מבינים שנער כמוני צריך לישון בשעות האלה?!?
"אני חושב שעדיף שנדבר בפרטיות." והשוטר הרגוע שלח מין מבט ליותם.
סגרתי את הדלת מאחורי, אולי הייתי מתחיל להלחץ אבל השוטרים תמיד עושים דרמה מכל דבר קטן, מרגישים שהם מין שליחי אלוהים או משהו. השוטר הרגוע הסתכל עלי במבט מאוד אדיש, לעומתו השוטר הלחוץ לא הסתכל עלי בכלל.
"קרתה תאונה." התחיל השוטר הרגוע. קולו לא רעד בכלל, כאילו רגיל לומר דברים כאלה.
"איזו תאונה?" התחלתי להכנס כבר ללחץ, שפשפתי את העיניים שלי לנסות ולהיות יותר ערני.
"ההורים וסבתא שלך, כנראה בדרך חזרה מהבית אבות. הם נפגעו על ידי משאית בכביש הראשי."
לא עיקלתי את דברי השוטר, זה היה נראה לי הזוי לגמרי כל מה שקורה.
"אני מצטער לומר לך אבל לא יצאו שורדים מהתאונה הזאת." קולו של השוטר לא היה נשמע מצטער בכלל, כעס בער בי פתאום והרגשתי צריבה גדולה בעיניים ואחריה התחילו לצאת דמעות.
"אני מצטער." הקול הלחוץ של השוטר השני צלצל באוזני והוציא ממני את רב הכעס שניסיתי באותם שניות להחזיק בתוכי.
"אתה מצטער?!? זה מה שיש לך להגיד?! אתם עובדים עלי, זאת בדיחה ירודה של בני ***** כמוכם! אני שונא אתכם! שונא את כל המדינה הבת **** הזאת!"
"ילד תרגע,"
"לא אתה תרגע! יא חתיכת זבל! אתה אפילו לא נראה מצטער. אתה שמח מזה שמישהו מהשכונה שלנו מת נכון?!? הרי אנחנו שכונה של עבריינים חארות, לא? אבל אתם באמת החארות! אתם הנבלות! אתם ה"
הדלת נפתחה וראיתי את יותם מאחוריה.
"ירון, למה אתה צועק?"
"זה שום דבר, תכנס פנימה אני כבר נכנס."
"אבל למה אתה בוכה?"
"תכנס פנימה!!" הוצאתי המון כעס עם הצעקה הזאת על יותם. יותם נראה מאוד פגוע פתאום.
"אתה לא מחליט עלי!" הוא צעק עלי בחזרה וטרק את בדלת.
"אתם עופו מפה!" צעקתי על המשטרה ולפני שהם יכלו להוציא מילה נכנסתי פנימה ונעלתי את הדלת.
"עוד מעט יגיע לפה עובד סוציאלי," השוטר התחיל לדבר מהצד השני של הדלת אבל פשוט לא יכולתי, לא רציתי להקשיב. שמעתי בכי מהמטבח.
"אני מצטער." התנצלתי בפני יותם.
"באמת באמת מצטער?"
"כן, פשוט הייתי עצבני."
"מה השוטרים רצו?"
הייתה שתיקה בחדר. לא יכולתי לומר לו מה קרה. אבל לא רציתי שישמע את זה מהעובד הסוציאלי שיגיע.
"שאבא ואמא יגיעו כבר עם סבתא. אני רוצה את המשאית."
"הם לא יגיעו היום." המילים פשוט יצאו ועכשיו לא יכולתי לשמור את זה בפנים יותר. "הם לא חוזרים."
"אז אנחנו הולכים לסבתא? באמת הרבה זמן לא היינו אצלה, ואבא יקנה לנו שוקו מהמכונה כמו תמיד."
דמעות שוב עלו לי לעניים, איך אני יכול להסביר ליותם שהם מתים? שהוא ואני עכשיו יתומים.
"אל תבכה ירון. אני אתן לך סיבוב במשאית החדשה שאני אקבל אם תפסיק לבכות."
"אתה לא תקבל את המשאית הזאת! אבא, אמא וסבתא לא חוזרים הביתה ולא מביאים לך שום משאית. הם... (היה לי מאוד קשה לומר את המילה האחרונה) מת..יי..ם." יותם לא נראה לי הבין, או אולי הוא הבין ולא קלט, לא עיקל.
"הם מתים?" הוא שאל אותי בתמימות. לא יכולתי לדבר, רק הנהנתי בראשי.
יותם לא בכה, הוא נראה די כועס. דפיקות בלתי פוסקות נשמעו בדלת.
"ירון? יותם? אני רחל, אני רוצה לדבר איתכם בבקשה."
לא פתחתי את הדלת לא רציתי לראות עוד אנשים. פשוט חיבקתי את יותם. לא רציתי להרגיש שאני מאבד גם אותו.





נ.ב
אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי למצוא שם

מדהים.
מתואר בצורה מדהימה
רגשות נהדר
יפה מאוד.
בעניין השם, אולי "חיים חדשים" או משהו קצת אירוני, אבל אני לא יודע את פרטי העלילה אז אני לא כל כך יכול לעזור.
עלה והצלח!

תודה רבה!
שם טוב לדעתי אני אחליט על השם אחרי שאחליט סופית על הכיוון שאני רוצה לקחת את הסיפור

ממש מרגש, מקווה שתמשיך!

אין לי שם ,והסיפור מאוד יפה...
תשמתש בלעג או משהו ,מטאפורה