כנופיות שומרון

<div align="Center">[b][u][SIZE=3]הקדמה[/SIZE][/u][/b]</div>


גדי צעד לעבר בית נביאת הבעל של שומרון. תמיד, בכל חייו הוא רצה לדעת: מה יהיה בעתיד? אף על כל האזהרות של כוהני האל העברי, הוא החליט להיכנס.
הבית היה, בעצם, חדרון קטן שהייתה בו אישה, שנראתה מסוממת, ושני אנשים עבי זקן לבושים שחור, שמאירים בנרות את הבית. גדי אמר: "שלום"
הנביאה ענתה לו משהו שדמה לנעירת חמור, והאנשים, שכנראה היו כוהנים, ענו לו: "שלום גם לך".
הוא אמר: "אני רוצה לדעת מה יקרה לי ולבני".
האישה מלמלה כמה מילים לא מובנות, והכוהנים תרגמו: "הבכור ילך ראשון, האב - שני, הקטן נועד לגדולות"
האישה מלמלה עוד כמה מילים.
-"עכשיו לך"

והוא הלך.






<div align="Center">[SIZE=3][u][b]א. הגנב משומרון[/b][/u][/SIZE]</div>

מנחם בן גדי הביט אל הכרזה, עליה היה כתוב שמו. הוא לא פחד כלל, למרות שהיה קיים פרס על ראשו בסך 1,000 מטבעות זהב. למעשה, הפעם היחידה שבה הרגיש את תחושת הפחד הייתה כאשר נלקח אביו לכלא, עשר שנים לפני הרגע הזה.
הוא גר בעיר שומרון, נודד מבקתה נטושה אחת לאחרת. הוא גנב אוכל למחייתו. לא היו לו אדמות חקלאיות. אף אחד לא הסכים להעסיק אותו, והמלך זכריהו ניסה לתפוס אותו בכל מקום.
הוא שמע אנשים מדברים מסביבו. "הנה הוא", שמע.
לא עברה דקה, ומנחם היה בעיצומו של מרדף. הרודפים, זוג גברים גבוהים, עבי זקן, ומגושמים מעט, לא הצליחו להתקרב אפילו אל הנרדף, מנחם. הוא היה בן עשרים בערך, שערו שחור, ארוך ומתותל, עיניו ירוקות כעלי העץ וגופו מהיר כחץ.
לאחר רבע שעה של מרדף, וויתרו הרודפים על הלכידה ועל הפרס.
לאחר שנח מנחם, הוא נהיה רעב. הרהר קצת, ומיד עלה במוחו רעיון.
הוא הלך אל השוק וחיפש מוכר פירות. ברגע שראה את אורי המוכר, הוא שלח את חברו היחיד- יאני הלטאה, והוא נכנס לחולצתו והציק לו. בזמן שנאבק אורי בזוחל, מנחם התגנב וסחב תפוח. בן רגע חזר למקום מחבואו, ויאני- בכיס חולצתו.
אכל מנחם את התפוח, אכל- ושבע. את השאריות נתן ליאני.
לאחר שסיים לאכול הוא הלך לחפש לו מקום לישון בו. "השמש שוקעת", חשב. "עלי לחפש מקום לשינה". וכך, מנחם הלך לחפש מקום מתאים ללינה, והרי הוא חסר בית, ואין לו פרוטה לקנות חדר בפונדק. הוא מצא בקתה דלה ונטושה באחד הרחובות הנידחים של העיר. כאשר נכנס, הרגיש כי בקתה זו מצפינה סוד בחובה. לאחר שחקר מעט את הבקתה, לא מצא דבר מלבד מטבע זהב אחד. לקח מנחם את המטבע, ונשכב לישון.
כאשר התעורר, הוא היה קשור בחבלים מכף רגל ועד ראש, ועל פיו נקשרה מטפחת. ברגע שהתאושש מהשינה, ראה עשרה גברים, לכל אחד חרב גדולה ומעוקלת והם עצמם נראו חזקים מאין כמוהם.
החלו מדברים ביניהם. "מה נעשה בו?", שאל אחד. "נהרוג אותו&#33;", אמר שני."נמכור אותו לעבדות&#33;", הכריז שלישי.
וכך החלו להעלות רעיונות, כל אחד אכזרי ומטורף מהשני.
לפתע, ראה מנחם את האיש הגבוה והמרשים ביותר מבין החבורה. גבהו היה ארבע אמות ורוחבו שניים. הוא נראה המפקד.
"שקט&#33;", הוא שאג בקול אדיר. "נעשה לו מבחני כניסה לכנופיה&#33;".
כולם התפלאו אך קיבלו את הפקודה, וגם מנחם, שישב אז בנחת ותכנן תחבולות לבריחה, התפלא מאוד.
אחד האנשים לקח את חרבו וכיוונה אל מנחם. הוא חשב שזה סופו, ועצם את עיניו, אך לאחר זמן קצר פתח אותן שוב וראה שהאיש בסך הכל חתך את החבלים. מנחם הודה לו ולחץ את ידו. "שמי מנחם בן גדי", אמר. "אביה המואבי", ענה האיש. מנחם תהה האם זו תחבולה או הצהרת ידידות. הוא החליט קודם לברר מי הם. "מי אתם?", שאל.
מיד פרץ צחוק תקף את כל אנשי החבורה. רק מפקד הכנופיה אמר: "אנחנו כנופיית השודדים החזקה ביותר מגולן ועד הנגב, וכל אדם שאי פעם נגנב לו דבר כזה או אחר, מכיר אותנו".
-"ובכן, לי מעולם לא היה דבר הניתן לגניבה".
-"אם כך, לא מפליא זה שאינך יודע עלינו. אך הפסיקו לדבר&#33; הבה נתרכז במבחנים&#33;".
-"מבחנים למה?"
-"להצטרפות לכנופיה".

ובכן, המבחנים החלו. במשימתו הראשונה הביאו לו חרב, והיה עליו לבתר עץ ארז גדול שנגנב מארם. לקח מנחם את החרב, ושלף אותה מנדנה. הוא אחז אותה בשתי ידיו החזקות, הרים אותה מעל ראשו ו... חתך את העץ לשניים&#33;
כל חברי הכנופיה לא התלהבו כלל, כי עשו זאת ממש כל הזמן. לעומת זאת המפקד חייך ואמר שמעולם לא ראה ביתור מוצלח שכזה. מנחם תהה למה הוא תמיד בעדו. למעשה האיש נראה די מוכר, אבל מנחם לא ידע מאיפה.
במשימה השנייה והסופית היה על מנחם להתגנב לתוך בית עשיר מאוד, של אחד משרי המלך זכריהו, ולגנוב משם חפץ יקר. בהתחלה, לא האמין מנחם שיצליח, אבל הוא ניסה. הוא טיפס על החומה שעמדה וניסתה להגן מפני פורצים, אבל לא הצליחה.
לאחר שעקף את המחסום הראשון, התגנב לתוך הדלת הענקית, ושם עמדו שני שומרים ערניים ופיקחים, ששמרו מכל משמר את ביתו של השר.
הם מיד הבחינו במנחם מנסה להיכנס ושלפו את חרבם.
מיד זיהו את האיש שעל ראשו יש פרס, ומרדף החל. הפעם הרודפים היו זריזים ומהירים, ולאחר כמה דקות של ריצה השיגו את מנחם והפילוהו ארצה. אחד מהם הוציא חרב מנדנו, מוכן ומזומן לנתק את ראש מנחם מגופו. וכשהרים את החרב המעוקלת והגדולה שלו, גוף מנחם כבר היה דרוך ומוכן לקרב חרבות אמיתי. הוא ידע שזאת ההזדמנות האחרונה שלו לחיות, ולהצטרף לכנופיה. הוא קם, שלף את חרבו מהמשימה הראשונה,
והיוצרות התהפכו.
שני השומרים נותרו שוכבים ללא רוח חיים.
הוא ידע: הוא כבר בתוך הכנופיה.
[/align]

ב. בתוך הכנופיה

החיים בתוך הכנופיה לא דמו לשום דבר שהכיר מנחם לפני כן. היה זה חופש מוחלט מחוץ לפעולות הכנופיה, ובפנים- הכל היה נוקשה ומוקפד, ולא היה אפילו מקום להתווכח עם המפקד, יהוד שמו. ככל שמנחם היה זמן רב יותר בכנופיה, כך הוא יותר הרגיש קרבה אליו. משום מה, יהוד היה נראה מוכר לו מאוד, אך הוא לא העז לשאול.
וכך חלף חודש, ומנחם היה פעיל מאוד בכנופיה, השתתף ברצון בכל פעולותיה, והתחלק עם כולם בשלל. פעמים רבות הציל חייהם של חברי הכנופיה, והם גמלו לו לא פחות. בעיקר התחבר עם מוריהו בן חלן, ותמיד פעלו יחד בכל.

באחד הימים,קרא יהוד לאנשי הכנופיה. הם היו בבית הנטוש, מקום המגורים של יהוד ומקום המסתור של הכנופיה, כשיהוד סיפר להם אודות יהלום בגודל תפוח עץ, וזה סיפורו: "במערה אחת, באזור ירושלים, מוחבא יהלום. אדיר ביופיו ובשוויו, שהחביא יואב בן צרויה במדבר יהודה עוד כשדוד וחבורתו נמלטו מיד שאול המלך. יואב מצא את היהלום באחת המערות בהם הסתתרו, ויואב היה חמדן, ולא סיפר עליו לדוד, אלא החביא אותו, ומקום מחבואו היה נסתר עד עצם היום הזה. צאצאיו קיבלו את המידע מדור לדור, עד אלי, ואף אחד לא העיז ללכת אליו, כי שודדים היו באזור. אמש, לפני מותו, אחי הבכור לו גילה אבי את המקום, סיפר על מקום מחבואו המדויק, הנמצא בעמק קטן, 20 פרסות מירושלים, כיום הליכה".
עיני כולם הוצתו בשמעם את דבר היהלום, וביקשו מיהוד ללכת מיד. ענה להם
יהוד: "מחר נצא לדרך&#33; שכל אחד יגנוב קצת אוכל ויביא כצידה".
כולם צהלו ושמחו, ובמוחו של אחד, שלום בן יבש, כבר נרקמה מזימה נבזית,
איך ימצא את היהלום לפני כולם ויסתירו, ייקח אותו לאחר זמן מה, ויתעשר. כולם משולהבים גם הם היו מהסיפור, וכלל לא הבחינו בעיניו הקטנות והמימיות, שהתעקלו בערמומיות.

יום אחרי מאורעות אלה, חזרו כל חברי הכנופיה עמוסים בכל טוב מגנבותיהם: ירקות, לחם, פירות, בשר ועוגות לרוב, צידה מספקת ללא ספק.
התארגנו ויצאו לדרך. ניכר היה שכולם שמחו מאוד על המבצע והיו בטוחים בהצלחה. גם מנחם השתתף בשמחה והאמין בכל חברי החבורה, ושלום בן יבש, אשר על פניו לא ניכר סימן למזימתו, הביא מטעמים ומשקאות יותר מכל אחד ואחד מחברי הכנופיה. מנחם ויאני הביאו גם הם אוכל ומשקה מכל טוב.
לאחר שהתארגנו והתכוננו- יצאו לדרך. תריסר גברים חמושים ומצוידים עברו בסמטאות החשוכות של העיר שומרון, בדרך לממלכת יהודה.

ג. קרב בין כנופיות

הם עברו בין בתיהם של העניים וכוהניו של אל העבריים המעטים, אשר לא זנחו את דתו של משה שהוציא את עמם ממצרים, שם הכל היה חשוך ומוזנח. לאחר שהלכו שעה קלה, יהוד צעק בספק פחד ספק רוח קרב: "דגל שחור&#33;" כולם נראו דרוכים מאוד, ורק מנחם לא הבין מה קורה. הוא שאל את מוריהו חברו.
"כנופית הדגל השחור הם הכנופיה היריבה שלנו. הם הכנופיה החזקה ביותר מכנופיות שומרון. חוץ מאתנו, כמובן"
לשמע מילים אלו נדרך מנחם אף הוא, ולאחר דקה נשמעו שאגות קרב. עשרה אנשים בתלבושת שחורה שלפו חרב מנדנם. מנחם שלף גם הוא חרב, אך מוריהו הוריד את ידו. הוא שלף מתיק גדול קשת קטנה ואשפת חיצים, והושיט אותם. מנחם לקח אותם, דרך את הקשת- ונפל ארצה. משהו פגע בו. הוא ראה מוריהו מתכופף אליו. הוא ראה את שלום בן יבש מחייך בסיפוק. הוא חש כאב עז בראשו. ואז הכל היה שחור.
*
כשמנחם התעורר, כעבור כמה דקות, הוא שכב שרוע על אבן גדולה ליד מקום הקרב, שהיה בעיצומו. הוא ראה בעיני רוחו את החיוך הערמומי, הדק, של שלום, ואז הבין. זה היה הוא שהפיל אותו. "למה?" שאל את עצמו מנחם. הוא שפשף את ראשו.הוא כאב פחות. הוא כנראה נפל על האבן. הוא הסתכל על האנשים הנלחמים. נראה היה שכנופיית "הדגל השחור" נסוגה לאחור. מנחם הסתכל על ידו. הקשת והחיצים היו מונחים שם. הוא לקח אותה, התרומם, וירה. החץ נכנס, אל לבו של מנהיג הדגל השחור. הוא זעק. וזה היה הסוף של הכנופיה העוינת. כל חברי הכנופיה רצו אליו בשמחה, חוץ משלום, שנראה כועס ומעוצבן. ואז, יהוד צעק: "זה כמו להרוג אח&#33;"
כולם השתתקו. הוא לחש: "כל הגנבים אחים&#33; אתה הרגת את אחיך&#33;". הוא לחש: "חזרו הביתה. מחר נצא" ואז, לראשונה בחייו, יהוד בכה. כולם היו המומים. בכיו היה כל כך אמיתי, כל כך עמוק, כאילו נהרג לו בן. כולם התרחקו. אף אחד לא הבין למה. איש-איש כולם הלכו, ומנחם הלך גם הוא לביתו, מלא בייסורי מצפון, מחכה ליהוד ולכעסו.

*
יהוד צעד לעבר בית הכנופיה. הכל היה מעורפל. "הבכור ילך ראשון, האב - שני, הקטן נועד לגדולות" היה המשפט שהדהד באוזניו. "ובכן" חשב. "הראשון כבר קרה." המשיך בראשו. "עכשיו הגיע תורו של השני" "והשלישי?" הוא שאל את עצמו."מעניין מה איתו" סיים.
יהוד נכנס פנימה. רק הוא היה בפנים. הוא התחיל לחרוט את צוואתו על פפירוס. כעבור שעה קלה סיים. הוא שלף את סכינו והביט בה. הסכין שהרגה כל כך הרבה תהרוג עכשיו את אדוניה. הא ראה את מנחם ומוריהו נכנסים. הוא מיהר לחתוך מעורו וחתם את הצוואה בדם. ואז הוא גמר עם זה.
רגע לפני שזה נגמר, הוא הבין: זה הוא שבחר להגשים את הנבואה. הנביאה לא רק נראתה מסוממת. היא הייתה מסוממת. החאנים רק המציאו הכל. הוא רק בחר להגשים את הנבואה.