מסעם של בני הלאוול

פרק 1 (''משחק הכדורגל של כריס'')-
זה היה יום סגריר וגשום, הגשם לא הפסיק לרדת. ברחובות פתח תקוה, רוב האנשים הסתגרו בבתיהם, אבל למרות זאת היו כמה צעירים נועזים שהסתובבו בחוץ ביום כה קודר. אחד מהנערים היה נער בשם כריס. כריס היה נער גבוה, ובעל שיער באורך בינוני בצבע שחור. הליכתו של כריס היתה מלאת גאווה, מפני שחייו היו טובים אליו; היתה לו חברה מאוד יפה, אביו היה וטרינר מפורסם, והוא שיחק בקבוצת כדורגל. כריס המשיך ללכת לרחובות, עד שהטלפון הנייד שלו צילצל. כריס מיהר לענות לטלפון. ''הלו?'' ענה כריס בקול רגוע ושליו. ''כריס הלאוול!'' נשמע קול רוגז ממכשיר הטלפון ''אני רק רוצה להזכיר לך שיש לך אימון עכשיו! דע לך, שאם תאחר, אני אשקול להעיף אותך מהקבוצה.''
''הירגע, מאמן,'' אמר כריס בקור רוח ''הפעם אני אגיע לאימון בזמן. סך הכל, מחר יש לנו משחק חשוב.''
לאחר שכריס סיים את השיחה, הוא רץ אל הסמטה הקרובה והחליף שם את בגדיו. כעת בגדיו היו מדי כדורגל מרשימים ונקיים. לאחר 20 דקות כריס הגיע לאימון. המאמן, שהיה איש עגלגל ומקריח, הסתכל על כריס במבט זועם, אך לאחר מכן הסית את מבטו ופנה לשאר הקבוצה. ''מחר משחק חשוב!'' הוא אמר בקול מלא חשיבות ''ואני רוצה את כולכם בכושר שיא!"
למחרת, בקצה השני של העיר, התעורר משנתו נער צעיר בשם תום. תום, שהיה בעל שיער חום קצוץ, הסתכל בשעונו ונכנס לפאניקה כשגילה כי השעה כבר 7:30. תום התלבש בזריזות, צחצח את שיניו, לקח את תיקו ועזב את ביתו. תום רץ בשיא המהירות, ולבסוף הגיע לבית ספרו, התיכון על שם פרופסור יבגני גרוסמן. אך לרוע מזלו, השערים היו סגורים. שומר בית הספר הסתכל על תום במבט ערמומי. ''אדון שומר, אנא ממך, אל תרשום לי איחור!'' התחנן תום בפניו של השומר. ''מצטער, אבל זו לא הפעם הראשונה שאתה מאחר.'' אמר השומר ''אם היית מאחר בפעם הראשונה, אולי הייתי מוותר. כעת לך לכיתתך, כי ככל שאתה מתעכב יותר, כך זמן איחורך גדל.''
ובינתיים, במגרש הכדורגל ''איצטד'' שבעיר פתח תקווה, התקיים משחק הדרבי בין הפועל פתח תקוה לבין הכוח פתח תקוה. כריס היה בין שחקני הכוח פתח תקוה, והיה החלוץ. עד לאותו רגע, כריס הבקיע שער לא מעט פעמים, וקבוצתו הובילה. כריס מעולם לא הרגיש מאושר יותר. דקות ספורות לקראת הדקה ה-45, התגלגל הכדור לאחד משחקני הפועל פתח תקוה. הוא רץ עם הכדור ובעט בו ברגלו של כריס. כריס נפל על הדשא מרוב כאבים, ולבסוף התעלף.
בינתיים, בתיכון על שם פרופסור יבגני גרוסמן, תום הגיע לכיתתו, בזמן שהמורה כתבה על הלוח. ''שלום אדון הלאוול,'' אמרה המורה בכעס ''אני רואה שאתה שוב מאחר. אם אני לא טועה, זאת כבר הפעם הרבעית, נכון?''
''סליחה...'' אמר תום בקול משועמם, והתישב בכיסאו. ''אני לא אוהבת את טון דיבורך,'' אמרה המורה בזעם ''הוא לא מוצא חן בעיני בכלל. אני רוצה שתעלה לחדרו של מנהל בית ספרך, אדון כצנלסון, להרשמה. אמור לו שאני שלחתי אותך.''
ובאזור אחר, בבית החולים של העיר פתח תקוה, פקח כריס את עיניו, וגילה כי הוא נמצא בבית חולים. מולו עמד איש זקן במעיל מעבדה , והביט אל עבר החלון. היתה לו קרחת במרכז ראשו, וגושי שיער מלבינים וקוצניים בשתי קצוות פניו. הוא הרכיב משקפיים קטנות, ועל התגית שבמעיל המעבדה שלו היה רשום באותיות קטנות ''גרגורי פולנסקי''. ''אני רואה שהתעוררת,'' אמר גרגורי במבטא רוסי כשהבחין בכריס ''יפה מאוד. אני רוצה לספר לך דבר מה לא כל כך נע-''
''מה קרה לי?'' קטע אותו כריס בגסות. ''אתה קיבלת מכה במשחק הכדורגל, ואיבדת את הכרתך. מאמן הקבוצה ביקש ממני להודיע לך כי אה עף מיידית מהקבוצה!''
''זה לא מקובל עלי!'' אמר כריס בזעם. הוא קם ממיטתו, והלך לגג בית החולים. ואז, ברוב טיפשותו, הוא החל להתהלך על מעקה בית החולים. לפתע, הרוח נשבה בחוזקה, וכריס החל ליפול מבניין בית החולים. ''הצילו!'' הוא זעק ממצוקה.
המשך יבוא...

פרק יפה תמשיך ויש מה לשפר0.....

פרק 2 (''מוטקה כצנלסון, המנהל החביב'')-
כריס היה בטוח שהוא עומד למות בזמן הנפילה, אבל זה כבר לא היה אכפת לו. אתם מבינים, כריס היה נער מאוד מפונק, וכבר כשמשהו קטן לא הצליח לו, הוא הרגיש שהוא רוצה למות. למזלו של כריס, מישהו הצליח לתפוס את כריס, שניה לפני מותו. הבחורה שתפסה אותו היתה נערה בעלת שיער שחור ומתולתל בשם דפנה, שהיתה גם במקרה חברתו של כריס. ''מזל שהצלחתי לתפוס אותך,'' אמרה דפנה ונאנחה ''לולא תפסתי אותך, היית מתרסק על המדרכה.''
''למה תפסת אותי? למה?!'' צעק כריס על דפנה בגסות ''כל כך הייתי קרוב למוות, אבל את היית חייבת להרוס לי הכל! למה עשית לי את זה, דפנה, למה?''
דפנה החלה להתיפח, והטילה את כריס על הכביש. ''יודע מה, אין בעיות!'' אם זה מה שאתה רוצה, אני לא אפריע לך! אני עוזבת אותך, כריס! אתה עוד תתחנן בפני שאחזור אליך!''
ולאחר שדפנה הלכה, נסעה בכביש משאית. כריס ראה את המשאית, אבל לא הצליח לקום מהכביש. המשאית צפרה וניסתה לבלום, אך זה לא עזר; המשאית דרסה את כריס ומעכה את רגליו.
בינתיים, בתיכון על שם פרופסור יבגני גרוסמן, ישב במשרד המנהל אדם שמן מאוד, מתולתל ובעל זקנקן קטן. שמו של האיש היה מוטקה כצנלסון, והוא היה מנהל בית הספר. כצנלסון היה עסוק בקשקוש על מסמכיו, כשלפתע התפרץ נער למשרדו. הנער היה לא אחר מאשר תום. ''אני זוכר אותך,'' אמר כצנלסון לתום בקול ילדותי ''אתה הוא התלמיד שבא לכאן כל שני וחמישי. המורות טוענות שאתה מהווה מטרד למהלך התקין של השיעורים, ומתחצף בצורה בלתי יאמנת. אז מה קרה הפעם? שוב דיברת בזמן השיעור? או שמא לא הכנת את שיעורי הבית שהוטלו עליך?''
''איחרתי.'' אמר תום בקולו המשועמם. ''זה נשמע כאילו דבר מה משעמם אותך...'' אמר כצנלסון וכיווץ את עיניו ''מה קרה? אולי לא סידרתי את עניבתי כמו שצריך?''
''לא, פשוט יש לך כישרון נדיר לגרום לתלמידים למות משעמום.'' אמר תום ברוב חוצפתו. ''איך אתה מעז להתחצף למנהל בית ספרך?!'' צעק כצנלסון בזעם וקם מכסאו ''איזה מן נער אתה?''
''נער ממוצע בן 17, לומד בתיכון על שם פרופסור יבגני גרוסמן, וברגע זה צופה במופע השעמום.'' דקלם תום. כצלנסון לא יכל להתאפק עוד ודפק על השולחן בזעם. ''מרגע זה,'' הוא אמר ''אתה מושעה!''
ובמקום רחוק מאוד מארץ ישראל, בלוס אנג'לס, חזר מלימודיו נער צעיר בשם היקארו אקימוטו. היקארו היה אמנם נער ממוצא יפני, אך הוא היה אמריקני לכל דבר. הוריו נרצחו מול עיניו לפני 8 שנים, ומאז הוא עבר לגור עם דודו בלוס אנג'לס. היקארו הגיע לבית דודו, מצפה בקוצר רוח לראותו. בדיוק באותו יום החזירו לו את המבחן שעשה במתמטיקה. היקארו זכר כמה שקד למבחן עם דודו, ורצה מאוד שדודו יגלה כי המאמצים אכן השתלמו. היקארו ניסה לפתוח את דלת הבית, אך לתדהמתו הרבה גילה כי הדלת נעולה. ''בדוודאי הוא ישן, או משהו כזה.'' חשב היקארו בליבו. היקארו הוציא את מפתח הבית מכיסו, ופתח את הדלת. הוא לא ראה את דודו בסלון, אך גילה במקומו מכתב מסתורי:
[b]שלום אדון אקימוטו.
בוודאי שמת לב כי דודך לא נמצא כאן. חטפנו אותו, והוא נמצא בדיוק עכשיו בארץ ישראל הקדושה. אשפזנו אותו במוסד לחולי נפש שבעיר פתח תקוה. אם אתה רוצה לראות אותו, תצטרך לבוא עד לארץ ישראל.
ממני, P.[/b]
היקארו סיים לקרוא את המכתב, וכרע על ברכיו.
[b]בינתיים, בתיכון על שם פרופסור יבגני גרוסמן[/b]
''אני מו..מו..מושעה?'' שאל תום בתדהמה. ''כן!'' צעק כצנלסון ''וכמובן שאתה מקבל אוטומטית ג' בתעודה! יש גבול למה שאני מוכן לספוג!''
''זה לא ממש מעניין אותי...'' אמר תום בשעמום ''גם ככה הורי לא בודקים זאת.''
תום קם מכסאו ועמד לצאת מהמשרד, כשלפתע כצנלסון עצר בעדו. ''חכה!'' הוא אמר ''לפני שאתה הולך, אני רוצה שתמסור להוריך מכתב.''
''איך בדיוק אני אמור למסור את המכתב?'' שאל תום בתמיהה ''לא ראיתי את הורי מזה 4 שנים. אני כבר ממזמן לא בקשר איתם.''
''מה?!'' שאל כצנלסון בתדהמה ''א..אתה רוצה להגיד לי ש...ש..לא ראית את הוריך מזה 4 שנים?!''
ובינתיים, בבית החולים שבעיר פתח תקוה, כריס התעורר ורצה שהוא שוב נמצא בבית החולים. אך הפעם, הוא ישב בכיסא גלגלים. ''מה קרה לי?'' שאל כריס את דוקטור פולנסקי, שישב לידו ''למה אני יושב בכיסא גלגלים?''
''נדרסת.'' אמר פולנסקי בקור רוח ''יש לך מזל שהביאו אותך לכאן לפני שמכוניות נוספות היו עולות עליך. ניסית להציל אותך אבל המצב כבר היה אבוד. צר לי. אתה נכה לצמיתות.''
''מה?!'' זעק כריס ''כיצד זה ייתכן? אני לא רוצה להיות נכה! הרוג אותי, דוקטור, וגאל אותי מייסורי!''
''הבחור נפל על הראש...'' מלמל דוקטור פולנסקי. ''מגן דוד אדום!'' אמר פולנסקי למכשיר הטלפון ''מדבר רופא בבית החולים של העיר פתח תקוה. אני נמצא כרגע ליד חולה נפש. בואו לכאן במהרה, וקחו אותו למוסד!''
המשך יבוא...

לא משהו
אבל העלילה עצמה יפה

פרק 3 (''נשיקה וסטירה'')-
תוך 15 דקות הגיע אמבולנס לבית החולים. האנשים שבאמבולנס לקחו את כריס, והכניסו אותו לתוך האמבולנס. לאחר נסיעה של רבע שעה הגיע האמבולנס למוסד לחולי נפש. האנשים בעלי החלוקים הלבנים הוציאו את כריס מהאמבולנס, והובילו אותו לתוך המוסד. ''לאן אתם לוקחים אותי?'' שאל כריס את האנשים בעלי החלוקים הלבנים. ''אנחנו לוקחים אותך למשרד ההנהלה,'' אמר אחד מהאנשים ''מנהל המוסד רוצה לשוחח איתך.''
בסופו של דבר כריס והאנשים בעלי החלוקים הלבנים הגיעו לחדר ההנהלה. ''אני אסתדר מכאן.'' אמר כריס בגסות, והאנשים בעלי החלוקים הלבנים הלכו.
בינתיים, במקום רחוק מישראל, בניו יורק, נער בשם פיירן פליימר הסתובב בחצר בית ספרו, וחיפש אחר סילביה, חברתו הצמודה. פיירן פליימר הוא נער יתום שגר בדירה זוגית עם חברתו. פיירן המשיך להסתובב בחצר בית הספר, עד שלפתע נעצר במפתיע. ''סילביה!'' הוא אמר ''היכן היית?''
''הייתי בכיתה,'' אמרה הנערה הג'ינג'ית שעמדה מולו ''המורה רצתה לשוחח איתי. מתחשק לך לשבת איתי על הדשא?''
''בטח, סי!'' אמר פיירן. סי הוא כינוי חיבה לסילביה, ופיירן כמעט תמיד קורא לה כך. פיירן וסילביה ישבו על הדשא, והחלו להתנשק. תלמידים רבים שעברו באזור עצרו, והסתכלו על המתרחש. ''אין לכם דברים אחרים לעשות?'' אמר פיירן ברוגז, וחזר לשוחח עם סילביה. ולפתע, מישהו הרים את פיירן מהדשא, ועמד לתת לו כאפה. אבל פיירן היה מאוד פיקח, ותפס בידו של התלמיד שניה לפני שהגיעה אליו. ''אתה בטוח שאתה רוצה לגמור את זה במכות?'' שאל פיירן בערמומיות את בילי קינגסלי, הנער שעמד לסטור לו. ''כן!'' אמר בילי, ונתן לפיירן בעיטה שפגעה בו. פיירן לא יכל לתת לבילי להכותו כך, והחזיר לו אגרוף. פיירן ובילי המשיכו להכות אחד את השני, עד שנוצרה ביניהם קטטה. הקטטה גררה הרבה תשומת לב, והמון תלמידים התקרבו לאזור והתבוננו. בסופו של דבר הקטטה הסתיימה, והמנצח בה היה פיירן. בילי ברח במהירות מהאזור, תוך כדי בכי תמרורים. האסיפה סביב פיירן התפזרה, ופיירן חזר לשבת עם סילביה. ''אני מקווה שהמריבה מקודם לא הפריע לך, סי.'' אמר פיירן. ''לא, זה בסדר,'' ענתה סילביה ''אתה יותר חזק.''
''אתה אוהב אותי?'' נשמע לפתע קול מסתורי. פיירן פער את פיו, והחוויר מרוב תדהמה.
ובאזור אחר, בשדה התעופה של לוס אנג'לס, עמד בתור לבדיקת דרכונים נער צעיר. הנער היה היקארו אקימוטו. היקארו נדהם לגלות שדודו נמצא בארץ ישראל, וכעת הוא עומד לטוס לשם, כדי לפגוש את דודו. היקארו עבר את כל הבדיקות, ובסופו של דבר הגיע לדיוטי פרי. ''יש עוד זמן עד לטיסה...'' חשב בליבו היקארו ''יש לי זמן להיכנס למספר חנויות.''
היקארו נזכר בכך שחסרות לו חולצות, והלך לחנות הבגדים שלידו. המנקה של החנות הסתכל על היקארו בעניין רב, וסימן לו לגשת אליו. ''מה קרה, אדוני?'' שאל היקארו את המנקה הזקן. ''האם אתה הוא היקארו אקימוטו?'' שאל המנקה. ''כן,'' ענה היקארו בקול חושדני ''אבל בשביל מה אתה צריך לדעת זאת?''
''ה..המעסיק שלי רוצה לשוחח איתך.'' אמר המנקה, והיקארו שלף אולר מכיסו. ''לא, לא, לא, בלי אלימות!'' אמר המנקה בבהלה ''אנחנו לא רוצים שמישהו ייהרג, נכון? אני רוצה שתלך איתי בשקט לקומה התת קרקעית, ושם כבר תפגוש את מעסיקי.''
''בסדר,'' אמר היקארו בחוסר ברירה ''אבל חסר לך אם קורה לי משהו.
[b]בניו יורק[/b]
''פיירן, מי זאת?'' שאלה סילביה את פיירן, אבל הוא היה המום מדי מכדי לדבר. ''נו, אתה מוכן לענות לי?'' שאלה לא אחרת מאשר דפנה, שעמדה מולם ''הגעתי מארץ ישראל רק בשביל לדבר איתך.''
''מה את עושה כאן?'' שאל פיירן בגסות ''אנחנו כבר המון זמן לא בקשר!''
דפנה הזעיפה פנים ונתנה לפיירן סטירה. ''למה זה היה?'' הוא שאל בעודו נוגע בלחי הכואבת. ''כי אני שונאת אותך!'' אמרה דפנה ועזבה את החצר במהירות. ''זה היה מוזר..'' אמר פיירן, אך לתדהמתו הרבה גם סילביה סטרה לו על פניו.
ובארץ ישראל, בתיכון על שם פרופסור יבגני גרוסמן, ישב המנהל כצנלסון בכיסאו, והסתכל על תום בתדהמה. ''אתה יודע, בתור מנהל בית ספר אתה אמור להכיר יותר את התלמידים בבית הספר.'' אמר תום ''אני לא בקשר עם הורי כבר 4 שנים, וכל המורים יודעים על כך.''
''אבל מדוע?'' שאל כצנלסון ''למה שהורים יעזבו את בנם?''
''זה הכל בגלל המוזיקה.'' ענה תום ''רציתי להיות זמר כשאהיה גדול, אך הורי לא הסכימו לכך. אבי העדיף שאהיה רופא כמוהו, ואימי רצתה שאהיה עורך דין מפוקפק. לכן ניתקתי איתם קשר.''
''אתה? זמר?!'' שאל כצנלסון בתדהמה והתפקע מצחוק ''שמעתי אותך במקהלת בית הספר, ואתה ללא ספק זייפן חסר תקנה!''
''אתה מתנהג ממש כמו ילד בגנון.'' אמר תום בכעס ''אם אני כזה זייפן כמו שאתה אומר,מה גורם לך לחשוב שאתה שר יותר טוב ממני?''
''אני בהחלט שר יותר טוב ממך!'' אמר המנהל בגאווה ''אך ישנה רק דרך אחת לקבוע כך. אני מציע שנערוך תחרות שירה!''
המשך יבוא...

סיפור יפה!
מחכה להמשך

פרק 4 (''מזימתו של דוקטור פולנסקי'')-
''א..אליפות דירה?'' שאל תום בבלבול את המנהל כצנלסון. ''לא, כסיל, תחרות שירה!'' אמר כצנלסון ''כך נוכל לקבוע מי שר יותר טוב!''
''אאממ..טוב, שיהיה...'' אמר תום מחוסר ברירה ''אני מוכן להסכים לתחרות, אך בתנאי אחד: אם אני אהיה המנצח בתחרות, אקבל התנהגות א' בתעודה, כמו שהייתי אמור לקבל.''
''בסדר, בסדר, מה שתגיד,'' אמר כצנלסון ''הרי זה ברור שאנצח בתחרות. התחרות תתקיים באולם הטקסים בשעה 9:00. אם לא תגיע בשעה זו, אנצח ניצחון טכני.''
''טוב, בסדר.'' אמר תום ''ניפגש שם.''
''צא כבר מהמשרד!'' צעק כצנלסון בכעס. תום יצא מהמשרד, וכצנלסון שפשף את ידיו זו בזו וחייך חיוך ערמומי.
[b]בניו יורק[/b]
''סי, מדוע נתת לי סטירה?'' שאל פיירן את סילביה ''לא מספיקה הסטירה הקודמת שקיבלתי?''
''זה הגיע לך!'' אמרה סילביה בכעס ''ללא היית צריך לתת לנערה המסכנה יחס כזה! ובכלל, מי היא?''
''זוהי דפנה, חברת ילדות שלי,'' אמר פיירן ''הכרתי אותה הרבה לפני שפגשתי אותך, ונפרדנו כשהיא טסה לארץ ישראל. אני לא יודע מדוע חזרה היא פתאום, הרי שנים לא דיברתי איתה...''
''היא בטח עומדת לשוב לישראל!'' אמרה סילביה ''לולא היית מדבר אליה כך, אולי היא לא היתה עוזבת כל כך מהר.''
''חייבים לעצור בעדה,'' אמר פיירן ''עלינו לנסוע לשדה התעופה לפני שיהיה מאוחר מדי!''
ובינתיים, באזור אחר בעיר פתח תקוה, הלך ברחובות העיר נער בשם פלג. לפלג היה שיער קוצני וחוטם גדול. פלג היה מטורף למחצה, כיוון שזכרונו אבד לו. הוא לא זכר את זהותו המקורית, והאמין כי הוריו נהרגו כשהיה צעיר. פלג אף אימץ לעצמו שם חדש, ''קיושי סאמה''. ''שלום פלג.'' אמר איש מצדו השני של האזור. פלג הרים את מבטו, וראה איש זקן בחלוק מעבדה. האיש הזה במקרה היה דוקטור גרגורי פולנסקי, הרופא שטיפל בכריס. ''מאין אתה יודע את שמי?'' שאל פלג בחשד את פולנסקי. ''פלג, נערי, כבר שכחת?'' שאל דוקטור פולנסקי ''אתה לא זוכר מי אני? אני הוא יבגני, סבך.''
''אה, כן...'' אמר פלג ודפק על ראשו ''אך שמי הוא כבר לא פלג. שמי כיום הוא קיושי סאמה.''
''כן, כן, מה שתגיד...'' אמר דוקטור פולנסקי בשעמום ''פלג, נכדי היקר, אין זמן לדיבורים. אני חייב בדחיפות את עזרתך.''
''מה קרה?'' שאל פלג ''איך אני יכול לעזור?''
''ובכן, כפי שאתה יודע, אני רופא במקצועי,'' אמר דוקטור פולנסקי ''אך יש לי מקצוע נוסף, שעליו החברה לא יודעת. למען האמת, אני חבר בכנופיית פשע סודית, ביחד עם עוד כמה אנשים.''
''מה, כמו חבורה של אנשים רעים?'' שאל פלג, ודוקטור פולנסקי חייך במבוכה.
ובינתיים, במוסד לחולי נפש שבעיר פתח תקוה, ישב במשרד ההנהלה איש גדול מימדים ובעל גיבנת בשם יעקוב המרמן. המרמן היה מנהל המוסד, ותמיד שמר על חיוך נחמד, אך מעט צבוע. לפתע, נכנס למשרד ההנהלה נער בכיסא גלגלים. שמו של הנער היה כריס הלאוול. ''אז..אתה הוא כריס, נכון?'' שאל מנהל המוסד בחיוך לבבי. ''כן..'' אמר כריס בכעס ''ולדעתי אתם עושים טעות. אני לא צריך להיות כאן, אני לא חולה נפש. אני בריא בנפשי ובנשמתי.''
''באמת?'' שאל מנהל המוסד ''לא נראה לי שבחור בריא בנפשו היה רוצה להתאבד. זה מה שדוקטור פולנסקי סיפר לי. זה נכון?''
''כן..'' אמר כריס והשפיל את מבטו ''אבל אני בטוח שגם אם אתה היית במקומי היית מתאבד. פטרו אותי מקבוצת הכדורגל, חברתי עזבה אותי, והכי גרוע-אני נכה! לדעתך זה לא מספיק בשביל להתאבד?''
''שום דבר לא מצדיק התאבדות.'' אמר מנהל המוסד ''אבל אולי תוכל קצת לפרט? מדוע חברתך עזבה אותך?''
''הכל התחיל כשהלכתי על מעקה גג בית החולים..'' סיפר כריס, אך מנהל המוסד קטע אותו בדבריו. ''הלכת על מעקה של בניין?!'' שאל מנהל המוסד והתפקע מצחוק ''זה החינוך שהוריך נתנו לך?''
''אל תדבר כך אל הורי!'' צעק כריס. הוא הוציא מכיסו סכין, וזרק אותו לכיוונו של מנהל המוסד.
ובינתיים, בפתח תקוה, דוקטור פולנסקי המשיך בסיפורו.
''לפני מספר חודשים שני אנשים לוו מהכנופיה שלנו כספים, והבטיחו להחזירם.'' סיפר דוקטור פולנסקי לפלג ''אך הם לא קיימו. למה משנה כמה הפעלנו עליהם לחץ, הם לא החזירו את חובם. בסופו של דבר, הגענו למסקנה אחת: אם נפגע בדבר שהכי יקר לליבם, הם בטוח יחזירו את החוב. ולכן, החלטנו להרוג את בנם.''
''בסדר, הבנתי.'' אמר פלג ''אך מה עלי לעשות?''
''במשפט אחד:'' אמר דוקטור פולנסקי ''עליך לחסל את כריס הלאוול!''
המשך יבוא...

הרעיו נחמד אבל לא יותר
אני לא רואה לאן זה מתפתח, אין שום מטרה

ממ נחמד מבחינת כתיבה , העלילה לא נראית כל כך מעניינת .

חכו, זאת רק ההתחלה...

פרק 5 (''דוקטור פפירוס, הרובה האנושי'')-
''כריס הלאוול, אני מכיר את השם הזה.'' אמר פלג ''הוא לא היה השחקן ששיחק ב''הכוח פתח תקוה''?''
''כן, אבל בזכותנו הוא הועף מהקבוצה.'' אמר דוקטור פולנסקי בגאווה. ''היכן הוא נמצא?'' שאל פלג ''אני לא יכול לחסל אותו מבלי שאדע קודם היכן הוא גר.''
''הוא מאושפז בבית החולים לחולי נפש שבעיר.'' ענה דוקטור פולנסקי ''תזהה אותו במהרה, הוא יושב על כיסא גלגלים.''
ובינתיים, במרתף זניח הנמצא בשדה התעופה שבלוס אנג'לס התהלכו שני אנשים. האחד מהם הוא נער בשם היקארו אקימוטו, והשני הוא מנקה בעל מראה מפוקפק. ''נו, אז היכן נמצא ה''מעסיק'' שלך?'' שאל היקארו את המנקה בחוסר אמון ''אנחנו הולכים במרתף הזה כבר 20 דקות, ובינתיים לא נראה שום סימן ממנו. אם אגלה שאתה מרמה אותי, אכעס מאוד, כי אני מאחר לטיסה.''
''תהיה רגע בשקט,'' אמר המנקה ''הגענו.''
השניים עמדו כעת מול דלת, שהיתה מעט מרופטת, שעליה היה כתוב באותיות גדולות: ''Doctor.P''. המנקה דפק על הדלת. ''מי שם?'' נשמע קול במבטא גרמני מכיוון הדלת. ''הבאתי אותו.'' אמר המנקה בגאווה. ''אם כך, תן לו להיכנס.'' אמר הקול. המנקה פתח את הדלת והסתלק. היקארו נכנס לחדר, ובקושי הצליח לראות שם דבר מה. החדר היה חשוך מאוד, והדבר היחיד שניתן היה לראות היה גבר קירח, היושב ליד שולחן, ולידו כיסא. ''שלום, אדון אקימוטו.'' אמר האיש ''שב בבקשה.''
היקארו התישב על הכיסא, ולא הצליח לראות בבירור את פניו של האיש. אך הוא הצליח להבחין במצח גדול, ובמשקפי שמש. ''אתה בודאי שואל את עצמך מדוע רציתי אותך כאן, נכון?'' שאל האיש ''אך חכה, כל דבר בעיתו. קודם כל, תן לי להציג את עצמי. שמי הוא דוקטור אברהם פפירוס, אני אמנם חי כאן, בלוס אנג'לס, אך בעבר גרתי בישראל.''
''אם כך אתה הוא..הוא...'' אמר היקארו בחשש. ''כן.'' אמר דוקטור פפירוס ''אני הוא האיש שכתב את המכתב.''
[b]בניו יורק[/b]
פיירן וסילביה הגיעו לשער בית הספר ועמדו לצאת, אך השומר עמד בדרכם. ''לאן זה?'' הוא שאל אותם בכעס. ''אה...'' מלמל פיירן ''יש למשפחה שלנו..אזכרה.''
''אני באמת משתתף בצערך.'' אמר השומר ''אך אני לא נותן לך לצאת ללא אישור מההורים.''
דמעות החלו לנזול מעיניו של פיירן, ופניו נהיו אומללות. ''אדון שומר,'' אמרה סילביה במהרה ''אני לא בטוחה שאתה יודע זאת, אבל...לפיירן אין הורים.''
''אה, הזהירו אותי שיש תלמיד יתום בבית הספר.'' אמר השומר בכעס ''בסדר, אני נותן לכם לצאת הפעם, אך באופן חד פעמי. ואם יתברר לי ששיקרתם-אבוי לכם!''
ובינתיים, בארץ ישראל, במוסד לחולי נפש שבעיר פתח תקוה, כריס זרק סכין לכיוונו של מנהל המוסד. מנהל המוסד הצליח להתכופף ברגע האחרון, וניצל. ''כריס, כריס, כריס,'' אמר מנהל המוסד ''למה תמיד חייבים להשתמש באלימות? אתה הרי לא רוצה שחס וחלילה יקרה לי משהו, נכון?''
''שתוק!'' צעק כריס והוציא מכיסו סכין נוסף. ''זה מספיק!'' קרא מנהל המוסד ''שומרים! שומרים!''
תוך מספר שניות הגיעו למשרד ארבעה שומרים. ''קחו את המטורף הזה,'' ציוה מנהל המוסד על השומרים ''ונעלו אותו בתא השמור ביותר בכל המוסד, לאורכו ורוחבו!''
השומרים עשו כפקודתו והוציאו את כריס מהמשרד. וכך, כריס מצאת את עצמו כלוא בתא השמור ביותר שבמחלקה השמורה ביותר שבקומה השמורה ביותר בכל המוסד!
ובלוס אנג'לס, במרתף שבשדה התעופה, היקארו לא האמין למשמע אוזניו. ''א..אתה הוא האיש שחטף את דודי?'' הוא שאל בתדהמה ''אני לא מבין..מהו המניע שגרם לך לחטוף אותו?''
''הכל התחיל לפני 9 שנים.'' אמר דוקטור פפירוס ''התגוררתי בישראל, ועבדתי בתור מדען. אך למעשה, הייתי גם פושע נמלט שהתחמק מהמשטרה. הבנתי שעלי לעזוב את הארץ. עזבתי ליפן, כיוון שידעתי ששם הטכנולוגיה מאוד מתקדמת, ושאולי יצליחו להכין עבורי מכשיר חיוני. אז החלטתי לפנות לזוג מהנדסים, אדון וגברת אקימוטו.''
פניו של היקארו החוירו מפחד. ''הם בנו עבורי חליפה מתכתית,'' המשיך פפירוס ''שתעזור לי לנוע ללא כיסא גלגלים, ושתכיל המון כלי נשק מתקדמים, וכל מיני דברים כאלה. במהלך עבודתם, השניים נחשפו אל סודותי, וגילו דברים רבים מדי על עברי האפל. הבנתי שאסור להשאיר אותם בחיים. עם הידע שלהם, הם היו יכולים להסגיר אותי למשטרה. בסופו של דבר, כשלבשתי את החליפה שהכינו עבורי, יריתי בהם.''
''אם כך, אתה הוא..הוא...'' אמר היקארו בתדהמה. ''כן, אני הוא האיש שרצח את הוריך.'' השלים אותו דוקטור פפירוס ''אך אין לך מה לדאוג.''
האור בחדר נדלק, וסוף סוף היקארו הצליח לראות את דוקטור פפירוס בבירור. הוא לבש חליפה מתכתית גדולה. ידו הימנית הכינו טפרים ענקיים, וידו השמאלית היתה רובה. ''בקרוב מאוד תצטרף אליהם.'' הוא אמר וצחק צחוק זדוני.
המשך יבוא...

פרק יפה!

פרק 6 (''היקארו נגד פפירוס'')-
דוקטור פפירוס נראה מאוד מאיים כשהאור נדלק. חליפתו המכאנית היתה גדולה עליו בכמה מידות, ונראתה בלתי חדירה. היקארו רעד כולו, ולא יכל לזוז. ''דוקטור פפירוס תפס את ראשו של היקארו בידו הימנית, והחל לסגור עליו בעזרת טפריו הענקיים. היקארו ניסה להיפטר מאחיזתו על ידי בעיטות בבטנו, אך זה לא עזר. בסופו של דבר היקארו הצליח להשתחרר כשנתן אגרוף לדוקטור פפירוס בפניו. פפירוס השליך את היקארו על הרצפה, עקב הכאב. ''אתה מטרד רציני...'' אמר דוקטור פפירוס בשנאה ''אך לא לזמן רב.''
דוקטור פפירוס הרים את ידו השמאלית, שהיתה רובה, וכיוון אותה לכיוונו של היקארו.
ובארץ ישראל, בתיכון על שם הפרופסור יבגני גרוסמן, נער בשם תום נכנס לאולם הטקסים. הוא לא יכל לחכות לרגע בו יביס את מוטקה כצנלסון, מנהל בית ספרו, בתחרות השירה, ולכן הגיע לאולם הטקסים בשעה 8:40. לאחר 15 דקות הגיע המנהל כצנלסון לאולם הטקסים. ''מוכן להפסיד?'' שאל כצנלסון את תום ביהירות. ''אתה תמיד מדבר אל עצמך לפני תחרויות?'' שאל תום את כצנלסון בלעג. כצנלסון חרק את שיניו, אבל הצליח להתאפק ולא לכעוס. לאחר 10 דקות הגיעו כל תלמידי בית הספר וכל המורים, והתישבו בכיסאות האולם. תום הבין כי התחרות עומדת להתחיל, וכיוון את הגיטרה שלו ואת המיקרופון. כצנלסון חטף את המיקרופון מידיו של תום בגסות. ''שלום תלמידים ומורים יקרים,'' החל כצנלסון לנאום ''זה כבוד גדול מאוד שאתם כאן. השקענו מאמץ כל כך רב בתחרות הזאת, שבועות על שבועות ישבתי, כלומר ישבנו, אני ו..תום, והתכוננו לקראת התחרות. לדעתי זה חשוב מאוד לדעת את ההיסטוריה של ארצנו. תמיד מלמדים בבתי הספר את ההיסטוריה הרחוקה, על המאה ה-19 וכל זה, ואני חשבתי לעצמי למה לא ללמד פעם אחת על ההיסטוריה של ארצנו האהובה?''
''על מה לעזאזל הוא מדבר?'' חשב לעצמו תום בבלבול. ''זה הרי חשוב מאוד ללמוד על ההיסטוריה של ארצנו,'' המשיך כצנלסון בנאומו ''לא פחות מימי הביניים. אבל אני החלטתי לחדש. במקום שנלמד היסטוריה בעזרת תאריכים ואירועים חשובים, למה שלא נלמד את שיריה? ולכן, בתחרות זו, אני ו..תום נשיר את מיטב שירי ארץ ישראל משנות ה-70.''
''מה?!'' שאל תום בתדהמה ''אתה רוצה שאני אשיר שירים מהמאה הקודמת?!''
ובינתיים, בניו יורק, חנתה מכונית במגרש החניה של שדה התעופה שבניו יורק. מהמכונית יצאו נער ונערה, ושמותיהם היו פיירן וסילביה. ''את חושבת שדפנה כבר עלתה על המטוס?'' שאל פיירן את סילביה בדאגה. ''אני חוששת שכן,'' אמרה סילביה ''אך מי יודע, אולי אני טועה. ישנה דרך אחת לגלות זאת.''
פיירן וסילביה נכנסו לתוך שדה התעופה, והלכו לכיוון פקידת הקבלה. ''שלום לכם!'' אמרה הפקידה בקול נעים ''אני רואה שאין לכם מזוודות, מה שאומר שאתם לא טסים לשום מקום. אז, ובכן, מה רצונכם?''
''אנחנו מחפשים אחר נערה בשם דפנה לוי.'' אמר פיירן ''יש לך מושג אם היא עלתה על אחת מהטיסות?''
''חכו בבקשה, אני הולכת לבדוק.'' אמרה הפקידה, והלכה לאחד מהמשרדים.
ובלוס אנג'לס, במרתף שבשדה התעופה, דוקטור פפירוס עמד לירות בהיקארו. היקארו רצה לצעוק, אך פיו לא נפתח. הוא רצה לברוח, אך רגליו נדבקו לרצפה. ברגע האחרון היקארו הצליח לזוז הצידה, והצליח להתחמק מהיריה של דוקטור פפירוס. היריה פגעה הקיר, ויצרה בו חור ענק. ''אתה טיפוס חמקמק,'' אמר דוקטור פפירוס ''אך אף אחד מעולם לא הצליח לחמוק מיריותיו של דוקטור פפירוס! הפעם תחוסל!''
דוקטור פפירוס כיוון שוב את ידו השמאלית לכיוון היקארו. ''מה יכול להשפיע עליו?'' חשב לעצמו היקארו ''הוא כמעט בלתי מנוצח, אבל בוודאי דבר מה יכול להשפיע על החליפה שלו. רגע אחד! החליפה שלו חשמלית, ומים מוליכים חשמל. מה שאומר שאני צריך מים על מנת להביס אותו.''
היקארו ראה בפינת החדר דלי עם מים. הוא רץ לכיוון הדלי, והרים אותו. ''אל תיגע בדבר הזה!'' צעק דוקטור פפירוס ''זרוק אותו לפני שסופך יהיה מר!''
''כרצונך...'' אמר היקארו בערמומיות. הוא זרק את הדלי לעבר דוקטור פפירוס. פפירוס נרטב מהמים, ובחליפה שלו החלו להופיע זרמים חשמליים. ''לעזאזל,'' חשב לעצמו דוקטור פפירוס ''יש לי רק ברירה אחת.''
דוקטור פפירוס לחץ על הכפתור האדום שבבטנו, מה שגרם לפיצוץ עצום בחדר.
[b]במוסד לחולי נפש שבעיר פתח תקוה[/b]
כריס סבל מסיוטים במשך כל הלילה. כל סיוט שלו היה מעין ערבוב של מה שקרה לו במהלך היום, ובכל פעם הוא התעורר מהסיוט בבהלה. לאחר חמישה סיוטים, כריס הבין שהמצב לא יכול להימשך כך. ''שומרים!'' הוא צעק ''קחו אותי למשרדו של מנהל המוסד! עכשיו!''
תוך מספר שניות נכנסו לחדר שני שומרים, והוציאו את כריס מחדרו. לאחר הליכה של חמש דקות, כריס והשומרים הגיעו למשרדו של מנהל המוסד. השומרים הכניסו את כריס למשרד, והלכו. ''הו, שלום כריס,'' אמר מנהל המוסד כשהבחין בכריס ''זו שעה נורא מאוחרת. מה מביא אותך הנה?''
''יש לי בעיה,'' אמר כריס ''ואני חושב שאתה הוא האדם שיוכל לעזור לי.''
''ולא תחביא עוד סכינים מאחורי גבך?'' שאל מנהל המוסד. ''לא.'' אמר כריס ''הפעם אין כלי נשק ברשותי.''
''מצוין.'' אמר מנהל המוסד בשלווה ''ובכן, ספר לי על בעייתך.''
''אני סובל מסיוטי לילה, אדוני.'' סיפר כריס ''הם קצרים ומורטי עצבים. בסיוטי אני רואה ערבוב של דברים שקרו לי במשך היום. זה מדכא, זה מיאש, ואני פשוט לא יודע מה עלי לעשות.''
''אתה חושב שאתה היחיד שסובל מסיוטי לילה?'' שאל מנהל המוסד בלעג ''כמעט לכל האנשים במוסד הזה יש את הבעיה הזאת. זה נפוץ מאוד. אתה חושב שאתה מיוחד בגלל שיש לך את זה? כסיל שכמוך!''
''שתוק, מנוול זקן!'' אמר כריס בכעס. מנהל המוסד רקע ברגלו. ''התפוח לא נופל רחוק מהעץ.'' אמר מנהל המוסד בתיעוב ''פה מלוכלך בדיוק כמו אביך.''
''מה אמרת?!'' שאל כריס בתדהמה. ''אה...לא כלום..'' מלמל מנהל המוסד ''חזור לחדרך, כריס.''
''ענה לי,'' אמר כריס ''מה אתה יודע על אבי?!''
המשך יבוא...

יפה :P
מחכה להמשך

פרק 7 (''כריס פוגש אויב מהעבר'')-
''אני לא יודע כלום על אביך,'' אמר מנהל המוסד ''באמת! מה גורם לך לחשוב כך?''
''אל תיתמם!'' אמר כריס בכעס ''שמעתי מה אמרת! אמרת שיש לי פה מלוכלך בדיוק כמו לאבי!''
''אני מעולם לא אמרתי משפט כזה!'' הכחיש מנהל המוסד ''כנראה בנוסף לסיוטי הלילה אתה סובל גם מהזיות.''
''אבל אני זוכר מצוין ש..'' אמר כריס בבלבול. ''לך לישון, כריס.'' קטע אותו מנהל המוסד ''נוח, הירגע מעט. אולי כך ייפסקו ההזיות.''
בלית ברירה עזב כריס את המשרד, ומנהל המוסד צחק צחוק זדוני.
ובינתיים, בשדה התעופה שבלוס אנג'לס, היקארו התעורר משינה ארוכה ומצא את עצמו יושב בחנות הבגדים שבדיוטי פרי. ''זה מוזר...'' חשב לעצמו היקארו ''לפני רגע נלחמתי בדוקטור פפירוס, האיש שרצח את הוריי. הוא עמד להרוג אותי, אבל ברגע האחרון שפכתי עליו מיים וניצלתי. אני לא ממש זוכר מה קרה לאחר מכן, אבל אני חושב ששמעתי באותו הרגע פיצוץ. אבל איך לכל הרוחות הגעתי לכאן פתאום? האם המפגש עם דוקטור פפירוס היה בעצם חלום? יש רק דרך אחת לברר זאת!''
''סליחה, גברתי,'' אמר היקארו למוכרת שבחנות ''עובד בחנות מנקה, נכון? היכן הוא נמצא?''
''אני לא יודעת על מה אתה מדבר,'' אמרה המוכרת ''לא עבד אצלנו שום מנקה ולא יעבוד אצלנו שום מנקה. אתה בטוח שלא התבלבלת בחנות? אולי כדאי להתקשר להוריך?''
''לא, זה בסדר.'' אמר היקארו והכניס את ידיו לכיסיו במבוכה. ואז, היקארו שם לב שיש דבר מה באחד הכיסים. היקארו הוציא את הדבר מכיסו וגילה שזהו פתק נייר מקומט. היקארו פתח את הפתק והחל לקרוא:
[b]שלום אדון אקימוטו.
מה שלומך? האם קנית איזה בגד נחמד מחנות הבגדים? דע לך, שלא יעזור לך למצוא אותי, כי אני כבר מחוץ לקליפורניה. אבל אם באמת אכפת לך מדודך, פגוש אותו במקום בו הוא נמצא, במוסד לחולי נפש שבעיר פתח תקוה.
ממני, P.[/b]
ובינתיים, בתחרות השירה שבתיכון על שם פרופסור יבגני גרוסמן, תום היה המום לשמוע מהם השירים שעליו לשיר בתחרות. ''אתה לא מצפה שאני, תום הלאוול, אשיר שירים מתקופתך, תקופת הדינוזאורים!'' אמר תום למנהל כצנלסון בכעס. ''בהחלט.'' ענה המנהל כצנלסון ''מה חשבת, שנשיר שירי תועבה מודרניים מ-MTV? כאן זה בית ספר, ידידי, זה מקום בו אמורים לחנך את הנוער, ולא להשחית את הנוער.''
''כן, אבל אנחנו כבר בשנת 2014!'' צעק תום ''אני לא יכול לשיר שירים שהיו אופנתיים לפני 40 שנה! מי בכלל זוכר שירים כאלה?''
''צוות המורות.'' ענה כצנלסון בנימוס ''מה לעשות, ידידי, זה המצב. אלה השירים שעליך לשיר.''
''תבין, מנהל יקר, אני שר שירי רוק,'' הסביר תום ''לא שירים משיעור היסטוריה! אם הייתי שר שירים כאלה הייתי הולך לבית אבות, המקום בו אתה אמור להיות.''
הקהל התפרע, והמורות נאלצו להרגיע את התלמידים. כצנלסון ספג את העלבון וניסה להמשיך לשמור על קור רוח. ''תום,'' אמר המנהל כצנלסון ברוגע ''אני מוכן להגיע איתך לפשרה. את השיר הראשון בתחרות ישיר אני, מוטקה כצנלסון, המנהל האהוב היקר והמוערך של בית הספר, ובזמן שאני אשיר, לך יהיה זמן לחשוב איזה שיר תשיר. האם אני מובן?''
''אבל אני יודע איזה שיר לשיר!'' אמר לפתע תום.
[b]בינתיים, בשדה התעופה של ניו יורק[/b]
פיירן וסילביה המתינו לבואה של פקידת הקבלה, שהלכה לברר האם דפנה, האקסית של פיירן, עלתה על המטוס לישראל. לאחר 5 דקות של המתנה, חזרה הפקידה. ''נו, האם דפנה עלתה על המטוס?'' שאלה סילביה את הפקידה. ''אנחנו מצטערים,'' אמרה הפקידה ''אך דפנה לוי לא עלתה על שום מטוס, ובכלל לא הגיעה לשדה התעופה.''
פיירן וסילביה הביטו אחד בשני בשמחה. ''לכן,'' המשיכה הפקידה ''אני מבקשת מכם לעזוב שדה תעופה זה, לפני שאקרא לכוחות הביטחון.''
פיירן וסילביה עזבו את שדה התעופה, עם לב שקט ורגוע.
ובינתיים, במוסד לחולי נפש שבעיר פתח תקוה, נסע כריס לכיוון חדרו, מבולבל מתמיד. ''אני בטוח שלא דמיינתי את מה שמנהל המוסד אמר,'' חשב כריס בליבו ''הוא דיבר על אבי. מאין לו בכלל לדעת מי הוא אבי? אם הוא מכיר את אבי, הוא בוודאי אמור גם להכיר אותי. אבל איך זה יכול להיות? לא הכרתי אותו עד הרגע בו פגשתי אותו.''
ובזמן שכריס היה שקוע בהרהורים, איש רזה, בעל פאות לחיים, עבר במסדרון. מסיבה כלשהי, האיש נעצר כשהבחין בכריס. כריס הביט באיש, וזיהה את פניו; היה זה נהג המשאית שדרסה אותו וגרמה לו להפוך לנכה. כריס אמנם לא ראה אותו אז במשך זמן רב, אך הוא לא שכח את פניו. נהג המשאית הביט בכריס, וחיוך קל התמרח על פניו. ''מדוע אתה מחייך, חלאה שכמוך?!'' שאל כריס את נהג המשאית בזעם.
נהג המשאית התקרב לכריס. ''הירגע, כריסטיאן,'' אמר נהג המשאית ''חולה נפש כמוך צריך לנוח בחדרו, ולהירגע.''
''שתוק!'' צעק כריס ונתן לנהג המשאית אגרוף ישר בפנים. נהג המשאית פלט צעקה מכאב, אך לאחר מספר שניות התאושש. הנהג תפס בכיסא הגלגלים של כריס, ודחף אותו לכיוון אקראי. כריס שם לב שהוא נוסע ישר לכיוון מורד המדרגות!
המשך יבוא...