מיהו שחקן העשור ב-NBA?

[b]לברון, קובי או נאש? שאקיל, וויד או נוביצקי? העשור הראשון של המילניום השלישי תם, מי בלט יותר מכולם?[/b]

[b]5. לברון ג'יימס[/b]

לשם הפרוטוקול, התחרות על שני המקומות האחרונים ברשימת שחקני העשור הייתה פתוחה לחלוטין: דווין וויד, ג'ייסון קיד, דירק נוביצקי ובעיקר סטיב נאש - לכולם יש קייס מצוין לשבת כאן, אלא שכאשר ניסיתי להיות כן עם עצמי לא יכולתי להשאיר את קינג ג'יימס מחוץ לחמשת הגדולים. ככה זה: מהרגע שהגיע לליגה ב-2003, לברון היה לתופעת טבע. כתיכוניסט העמיסו עליו ציפיות בלתי אפשריות והוא עמד בהן בקלילות כבר מהמשחק הראשון, הוא רושם מספרים שאף אחד בשני העשורים האחרונים לא התקרב אליהם, הוא החמיץ עד כה 20 משחקים בלבד והפך את קליבלנד כמעט לבד מהקבוצה הגרועה בליגה לאחת הטובות.

[b]4. קווין גארנט[/b]

אחת השאלות הכי מעניינות (ובתוך כך, הכי לא רלוונטיות) של העשור הזה היא מה היה קורה אילו גארנט היה מבלה את רוב הקריירה בקבוצה ראויה ולא במינסוטה העלובה. בין 2000 ל-2007 הוא ניסה להוביל שחקנים בינוניים, מאמן סביר והנהלה בזיונית גבוה יותר מהסיבוב הראשון בפלייאוף והצליח רק פעם אחת, בעונה בה קיבל עזרה מסם קאסל ולטרל ספריוול. בשמונה העונות שלו במינסוטה בעשור הזה המספרים שלו יושבים על 22.5 נקודות, 12.7 ריבאונדים, 5 אסיסטים, 1.4 חטיפות ו-1.7 גגות. ב-2004 הוא נבחר ל-MVP של העונה.

[b]3. קובי בריאנט[/b]

הגענו לשלושת הגדולים המהווים, למעשה, ליגה משלהם. קובי הגיע לעשור הזה על תקן פוטנציאל בעייתי שלא ברור אם ימומש, התחיל אותו כמספר 2 הטוב בעולם - הסייד קיק המושלם לשאקיל אוניל - והוא מסיים אותו על תקן השחקן הטוב בעולם. בדרך הוא הספיק לראות את קבוצת השאקובי הגדולה מתפרקת, להסתכסך עם אותו שאקיל ועם פיל ג'קסון, לעבור פרשיית ומשפט אונס לא פשוטים בכלל, להיעדר מהפלייאוף ב-2005, ליפול בסיבוב הראשון ב-2006 ו-2007, להפסיד בגמר מאוד לא מוצלח מבחינתו ב-2008 ורק אז, לאחר השלמת התהליך, לקחת אליפות ב-2009. לכל אורך השנים האלה קובי לא הפסיק לעבוד קשה, וכל כשלון היווה סיבה לעבוד יותר קשה.

[b]2. שאקיל אוניל[/b]

לא ממש צריך להסביר מדוע הדיזל נמצא במקום השני, נכון? אה, כן? אוקיי: הוא היה מפלצת בלתי ניתנת לעצירה בין 2000-2002 והוביל את הלייקרס לשלוש אליפויות בשנים ההן (אחת מהן, ב-2001, מהמרשימות בהיסטוריה). לאחר מכן הוא נחלש בהדרגה אך לכל אורך העשור נשאר אחד הסנטרים הטובים והמפחידים בליגה. אחרי שהלייקרס איבדו שתי אליפויות והחבילה התפרקה, הוא הוכיח גדולה נדירה לשחקנים בסדר הגודל שלו כשידע להפוך למספר 2 של דווין וויד ולעזור לו להוביל את מיאמי לאליפות היסטורית. בהמשך הוא נראה גמור אך מעבר לפיניקס החיה את הקריירה שלו בגיל 36 והביא אותו לקליבלנד בגיל 37 כדי לעזור ללברון להשיג טבעת משלו. כל זאת כשהוא נשאר אחת הדמויות המרתקות והמבדרות בעולם הספורט בעשור הזה, אולי בכלל.

[b]1. טים דאנקן[/b]

מול הסערות שסיפקו ומספקים ארבעת הקודמים ברשימה, דאנקן עשה, עושה ויעשה הכל בשקט, בצניעות וביעילות. מבט על המספרים של הביג פנדמנטאל לאורך העשור מראים רובוט - שכפול כמעט מושלם כל עונה. מרשימים במיוחד המספרים מהם עדיין לא הצליח לרדת. המינימום שלו בעשור הזה הוא מקסימום של שחקנים רבים אחרים: 18.6 נקודות, 48.4 אחוזים מהשדה, 10.6 ריבאונדים, 2.7 אסיסטים, 1.7 גגות ו-5.9 הליכות לקו. דאנקן תמיד נתן בדיוק מה שסן אנטוניו הייתה צריכה ממנו, ידע מתי ללחוץ על הגז ומתי להוריד רגל, מתי לתת לשחקנים סביבו לקבל את האחריות ומתי לקחת אותה בעצמו.

קרדיט לוואלה ספורט.
לכתבה המלאה: [url=http://sports.walla.co.il/?w=/175/1622318]פה [/url] .