שכבתי על הפוף הכחול שלו והבטתי בו, במבט המתחנן הרגיל שלי.
הוא לא עשה כלום, רק הביט בי וחייך. כמו כל יום אחר בזמן האחרון.
אני לא מבינה מה קרה לנו. היו זמנים שרק הייתי באה אליו, והוא כבר היה נשכב כדי שאעלה עליו ואלקק אותו, כי אני לא יכולה לנשק. זמנים שהיינו פעילים יותר, אפשר להגיד.
הוא גידל אותי מאז שהייתי קטנה, הוא התאהב בי במהרה, ואני בו.
היינו משחקים כל יום, משתובבים בחוץ. לא היה אכפת לו שהוא נשכב על דשא ביתו ונתן לי לעלות עליו, גם כשאנשים מסתכלים.
אבל בכל מערכת יחסים יש גם צדדים שליליים.
היו המון פעמים שנתן לי סטירה, וקרא לי 'ילדה רעה' כי לכלכתי את ביתו או משהו כזה.
הוא שוכח שאני לא יכולה ללכת לשירותים.
יום אחד נפצעתי בגלל איזו כלבה אחרת, והוא טיפל בי ולא עזב אותי לרגע.
אך כמו שאמרתי, הכל השתנה.
הוא נהייה עסוק מאוד בזמן האחרון. הוא אמר לי שהוא הולך לצבא, ושחבר שלו יטפל בי במשך זמן מה, אך לא יכולתי להגיב על זה. אני לא יכולה לדבר.
כאשר חזר, בפעם הראשונה מזה שבועיים שהוא העביר את ידו בשיערי כמו שהיינו צעירים.
היום הוא הולך לאיזו מסיבה או משהו. "איך אנ נראה?" שאל אותי.
הוא ידע שגם על זה לא אוכל לענות, אחריי הכל, אני עיוורת צבעים.
הוא חלף על פניי ויצא, אפילו בלי להגיד שלום.
לפעמים אני שואלת את עצמי, האם הוא עדיין אוהב אותי, או שהוא שכח אותי לטובת כלבה אחרת.
אולי זה ככה, אבל זה לא הוגן.
אחריי הכל, גם כלבים זקוקים לאהבה.
