סיפורי ג'ובניקים

[u][b]נהגי אוטובוס[/b][/u]

בתור ג`ובניק יוצא לי די הרבה לנסוע באוטובוסים.
בדרך כלל לא נסיעות ארוכות מידי, חצי שעה עד 40 דקות.
שמתי לב, שיש כמה סוגים של נהגי אוטובוס. הרי הם לפניכם:

הנהג ששונא חיילים
הוא תמיד יאיץ בחיילים לעלות מהר, לשים את התיק למטה ועל כל שאלה שלהם יענה בעצבנות ובחוסר סבלנות. לאזרחים מהשורה לעומת זאת, הוא יחייך וינהג בצורה אדיבה.

הנהג שאין לו מושג מהחיים שלו
"צעיר", "פעור", "צ`ונג". לא סגור על המסלול שלו, מפספס תחנות, שואל אנשים לאן הוא אמור לנסוע. לצערי פגשתי יותר מידי כאלה....

הנהג שממציא חוקים
הוא בדרך כלל יהיה בעל אגו מטורף ושגעון גדלות- "אני נהג! אני שולט באוטובוס! אני מחליט לאן נוסעים!"
נהג כזה יכול ביום אחד להמציא שהאוטובוס שלו לא עוצר בתחנה מסויימת ולא תעזור העובדה שאתה יורד בתחנה הספציפית כל יום עם אותו קו. הוא מחליט.

הנהג הקשיש
הוא חבר באגד כבר שמונים שנה.
אי אפשר להבין מילה ממה שהוא אומר, הכל במבטא של זקנים כזה (ולא, אין לי מושג מה זה המבטא הזה, אבל יש אותו רק לזקנים)
הוא לא ממש מודע למה שקורה מסביבו ועדיף לא להעסק איתו כי גם ככה לא תבינו מילה....

הנהג השבוז
לא אכפת לו מכלום. הוא נוסע. רק לגמור את היום זה מה שמעניין אותו.
הוא בכלל לא שם לב שהאוטובוס מפוצץ ושאם הוא מכניס עוד מישהו, אנשים יתחילו לעוף מהחלונות מרב לחץ ודחק.

שילובים של הסוגים הנ"ל יכולים להיות קטלניים.
כמו למשל, נהג קשיש שממציא חוקים. נסעתי עם אחד כזה לא מזמן. הוא החליט שהקו שלו לא עוצר איפה שאני צריך. אחרי שניסיתי להסביר לו שאני יורד כאן כמעט כל יום, הוא אמר משהו שלא ממש הבנתי- "משהו, משהו, 363, משהו..."
אני מניח שהוא התכוון לזה שאני אמור לנסוע בקו 363. דרך אגב, 363 לא נוסע בכביש הזה בכלל. בסוף הוא עצר לי, אז מה אכפת לי...

כשאני חושב על זה, שילוב של נהג צעיר ונהג שונא חיילים יכול להיות יותר גרוע.
תחשבו על נהג שטועה בדרך וכשחייל תמים מנסה לתקן אותו, הוא צורח עליו מכל נשמתו וממשיך לנסוע לאן שבא לו.

מסקנה: סעו ברכבת.
ותשבו מאחורה, למקרה שתצוץ משאית על הפסים.

[u][b]הלילה הכי ארוך והכי יבש[/b][/u]

אחחחחח....איזה לילה היה לי אתמול, או בעצם היום, תלוי איך מסתכלים על זה.
כמו הלילה, גם הסיפור הולך להיות ארוך, אז כדאי שתהיה לו הקדמה קטנה + מפה שאולי תעזור קצת להבין. אז הנה הקדמה:

הדמויות המשתתפות הן:
אני - המכונה: אני. ג`ובניק, קיבוצניק ממוצע.
ב` - המכונה: הקצין, ברזלן תורן, ג`ובניק עם ארון. גם הוא קיבוצניק.
ק` - המכונה: הטייס, כובש הלבבות. היה פעם בקורס טייס, היום הוא סתם לוחם.
ס` - המכונה: הלוחם, החובש. הוא בטוח שהוא לוחם, אבל תכלס לא עושה כלום.
החבר הטלפוני - המכונה: הצעיר. הוא סוגר, עזבו.
מ` - המכונה: הצעירה. חברתו של ב`.

מדובר בלילה שבין מוצאי יום כיפור ליום שישי ובהרבה אלכוהול.
חלקים מסויימים בסיפור לא יהיו מדוייקים, בגלל אותו אלכוהול. השעות המצויינות הן נכונות חלקית...
לסיפור יש קשר למציאות והוא מבוסס על סיפור אמיתי מידי, עד כאב.
אה והנה מפה:

[img]http://blog.tapuz.co.il/GMN/images/817581_8.gif[/img]

כאן נגמרת ההקדמה.

19:30 -
אני מקבל טלפון מ-ס`, שמודיע לי שיש כוונה לצאת למסיבה ושהוא וק` יקפצו אליי לחדר (ה"דירה" שלי בקיבוץ) לנרגילה כדי להחליט לאן נוסעים. אני מאשר.
20:00 -
הם נוחתים בחדרי בשעה המדוייקת, מה שהפתיע אותי באמצע מקלחת. לא האמנתי שידייקו...
לאחר שיחה ממושכת על כל מיני דברים, הוחלט לצאת למועדון מסויים שעוד לא היינו בו ולאסוף את הברזלן התורן מהבסיס שלו בדרך לשם. הוחלט לצאת כבר ב23:30 משום שיש שתייה חינם עד 1:00. ב` מאשר את התוכנית טלפונית ומבקש שנביא לו בגדים מהחדר שלו בדרך.
22:00 -
אחרי שני ראשים של נרגילה, קפה אחד ומשחק מטורף בטלויזיה החדשה שלי, אנחנו יוצאים לעיירה של ק` ו-ס`. ק` מבקש 30 דקות התארגנות בבית שלו. אישרנו לו 27 דקות לא כולל הזמן שלוקח לו ללכת מהבית עד החנייה.
בנתיים אני ניסיתי לתקן משהו במחשב של ס`. לא הצלחתי.
22:50 -
אנחנו אוספים את ק` מביתו ונוסעים לכיוון הקיבוץ של ב`, בידיעה שיצאנו מוקדם מידי (ראו מפה), אבל למי אכפת. כשאנחנו מגיעים לחדרו, אנחנו מגלים שהמפתח של החדר לא נמצא במחבוא שלו (שהוא לא ממש מחבוא כי כולם יודעים עליו). התקשרנו לב`, הוא לא הבין איך זה יכול להיות ואמר שאפשר לפרוץ את החלון בלי לשבור אותו. ניסינו, זה הצליח אחרי רבע שעה בערך....וכמובן ששתי דקות אחרי שנכנסנו, הגיח השכן שלו שמשום מה המפתח היה אצלו...
23:30-
אנחנו יוצאים לדרך.
כשהגענו לבסיס של ב` הוא קצת חשש.
הוא היה קצין תורן, שזה אומר שהוא עשה שם את החג והתפקיד שלו היה...לעשות הרבה כלום. איזה קצין הציק לו ותחקר אותו לפני שהוא יצא, מה שהדאיג אותו במקצת.
24:20-
הוחלט שהקצין ינהג בחזרה. מה שאומר שהוא לא שותה, לא מעשן, לא מ****, לא מחרבן ושכל זכויות האזרח שלו נשללות, למעט נהיגה. הוא גילה התנגדות קלה, אבל לא השארנו לו ברירה.
אנחנו יוצאים לכיוון המועדון בתקווה שנמצא אותו. לבסוף הוא מתגלה באיזה פרדס חשוך, קצת מפחיד, אבל בגדול מועדון נחמד.
24:50-
אנחנו נכנסים למועדון. כן, יש לנו 10 דקות שתיה חינם...מה שאומר בירה אחת, תור וכאלה...
1:00 עד 3:15-
שתי בירות, וודקה אשכוליות, שני אפטרשוק ושוט טקילה ממש מגעיל. (שתיתי כבר גרועים יותר...) מאבטח רוסי גדול אחד,להיות צועקת הרבה על ק` בגלל הוא נתלה על צינורות של גלאי אש. היה לו מזל שק` היה קצת שיכור ועייף, אחרת הוא היה מפוצץ אותו....
3:30-
המוזיקה לא משהו בכלל, ס` ו-ב` מחליטים ללכת. אני וק` לא. אז הם הולכים ואנחנו לא.
4:00-
ס` ו-ב` חוזרים לקחת אותנו. אנחנו באים איתם. בדרך מחליטים שנעצור בסטקייה שהיא כמו בית שני בשבילנו לאיזה פיתה עם פרגית.
4:30-
אנחנו עוצרים בסטקייה, משכנעים את המוכרת לתת לנו צ`יפס+חומוס חינם כי אנחנו חיילים. אכלנו את הפיתות עם הפרגית והתקשרנו לחבר הטלפוני שלא יצא שבת וגם לא יצא בזמן הקרוב לדווח לו על ההישג (48 שקל הרווחנו!), היה מצחיק.
5:30-
אחרי קצת פדיחות (בכל זאת היינו די שיכורים) ושיחות משעשעות עם המוכרת והמנקה יצאנו לכיוון החדר של ב` לנרגילה.
5:45-
אנחנו מגיעים לחדר של ב` ומגלים את הנרגילה שלו בזולה ליד, בלי ראש.
מיד פנינו בצעקות לעבר החלון של השכן (זה עם המפתח ממקודם) שהיה ברור שיש לו קשר להעלמות נוספת הלילה. הוא ישן ולא רצה לקום, מתוך חדרו נשמעו מלמולים עמומים "עזבו אותי...אני ישן". בסופו של דבר אחרי חצי שעה של נדנודים הוא קם ונתן לנו ראש.
6:15-
ק` מזכיר לנו שבקרוב (6:45) הוא צריך לנסוע עם אבא שלו לשלם את חובו למדינה (קנס קטנטן של 750 שקל), אתם יודעים, טייס...
6:50-
בתזמון מושלם אנחנו מגיעים לביתו יחד עם אבא שלו (שגר במקום אחר...לא עקרוני) והוא פשוט יצא מהרכב שלנו ונכנס לזה של אביו.
ב` מספר לי ול-ס` שמ`, חברה שלו, צריכה להגיע מהבסיס לאותה העיירה בסביבות 8:00-8:30, אז אנחנו מחליטים לשרוף את הזמן שנשאר בחדר שלי עם נרגילה וקפה. ב` מודיע לה שהוא נשאר ער אצלי עד שהיא תגיע ומבקש שתתקשר אליו כשהיא תהיה קרובה כדי שיפגשו בעיירה שלה.
7:00-
כשאנחנו מגיעים לחדר שלי אני מגלה שכל השולחן מלא בנמלים...אררררג...בגלל שהשארנו את הכוסות קפה ב20:00 על השולחן ולא בכיור.
אני מנסה להעיף אותן או להרוג אותן או משהו כזה....
בנתיים נשארנו די ערניים, קפה לא היה כי נגמר החלב בערב וגם לנרגילה לא היה לנו כוח...אז ראינו קצת תוכניות בוקר ושוב שיחקנו במשחק שיש לי בטלויזיה.
8:00-
כל אחד התאפץ לו כמו שהוא על איזו ספה, אני על המיטה.
8:30-
ב` שם שעון מעורר לשעה זו. לפי התוכנית מ` היתה צריכה להתקשר פחות או יותר בזמן זה להודיע על מיקומה. היא לא התקשרה, ב` חזר לישון.
9:30-
מסיבה מסויימת ב` ואני מתעוררים (לא ישנתי כלכך טוב האמת...).
אני שואל את ב` אם מ` לא היתה אמורה כבר להתקשר. הוא מתקשר אליה לשאול מה קורה ומגלה שמשום מה היא בקיבוץ שלו...מה שלא היה בתכנון.
הוא מעיר את ס` ומנסה לחשוב על פתרון- הוא בקיבוץ שלי, עם הרכב של ס` והוא צריך להוריד את ס` בבית שלו ואיכשהו להגיע לקיבוץ שלו...מסובך משהו
9:40-
אני מגלה שהרצפה שלי עדיין מלאה בנמלים, שולף את הרייד, מרסס לכל הכיוונים ומקווה לא למות מהריח...
9:45-
סופסוף אני הולך לישון כמו בנאדם.

זה בהחלט יום כיפור שלא ישכח....או מוצאי יום כיפור שלא ישכחו...או סתם לילה הזוי...

אם יש מישהו שאשכרה קרא את כל זה, אני גאה בו!
אם יש מישהי שאשכרה קראה את כל זה, אני מאוהב בה!

[u][b]חגים-למה זה מגיע לי?![/b][/u]

אתמול היתה לי שיחה די קצרה עם איזה קצין מהיחידה.
כמתבקש נשאלה השאלה: "איך היה בחג?"
מפה לשם, הוא הצהיר בפני שהוא לא אוהב חגים, כל הבלגן, משפחה, ארוחות ובנוסף הוא גם שומר בחג, כמו שבת, אז הוא לא עושה כלום כל היום.
חשבתי על זה, אם הוא אומר שהוא לא אוהב חגים, זאת אומרת שיש מצב כזה שלא אוהבים חגים. זה דבר שלא חשבתי עליו עד עכשיו. לא העלתי על דעתי שאפשר לא לאהוב חגים.

עכשיו אחרי שחשבתי על זה - אני שונא חגים!!!
(חוץ מפורים, אבל זה סיפור אחר)

נמאס לי לסבול בארוחות של חמש שעות עם כל הסבתות. נמאס לי מהריבים המשפחתיים. נמאס לי מהבליסה הבלתי פוסקת של מאכלים מוזרים. נמאס לי מהביקורים, הנסיעות, הנחמדות, ה"שנה טובה", ה"חג שמח" בחיוך מאולץ. נמאס לי מחגים.

בחישוב קצר יוצא שהחסרונות רבים יותר מהיתרונות, מה שאומר, שעדיף יום עבודה רגיל (או יום צבא רגיל) מאשר חג.
המסקנה הזאת עדיין נראית לי קצת מוזרה, בכל זאת חג אמור להיות כיף, אבל אני עדיין דובק בה.

אגב, בקשר לפורים, זה חג שיש בו רק יתרונות לדעתי.
חג של מסיבות, חג של אלכוהול, חג של תחפושות ובחורות שיכורות.
אני אוהב את פורים.

[u][b]הרגשה טובה[/b][/u]

השעה היתה 18:45 -+, חיכיתי בתחנה המרכזית שאחותי תבוא לאסוף אותי (ג`ובניק...).
אני לא יודע מה זה היה, אבל משהו בסיטואציה הזו גרם לי להרגיש שהאווירה מסביבי ממש טובה, שקטה ונינוחה.
השמיים היו צבועים בצהוב-כתום בוהק, וצבעו את הכביש ואת הפלאפל הפינתי באותו צבע. חיכיתי מחוץ לתחנה, אנשים התרוצצו, מכוניות ואוטובוסים הרעישו, אבל אני איכשהו קלטתי את כל זה לא בתור עיר אפורה ורועשת, אלא בתור משהו מלא חיים ואנרגיה. הכל זז, הכל זורם, כולם הולכים מפה לשם, משם לפה, עסוקים בשלהם, אור חמים של ערב קייצי ממלא את הרחוב. פתאום, הגלידה בשקל תשעים היתה ממש טעימה, ממש נהנתי מכל ביס. פתאום, לא היתה התנתקות, לא היה טרור, לא היה עוני. רק אני והרחוב השוצף בפעילות.

אני מנסה לחשוב אם עבר עלי יום טוב במיוחד. לא ממש האמת.
היום שוב התבאסתי במקצת מזה שהמפקד שלי אמר שאני לא משקיע מספיק. לפחות זכיתי להגיד לו שלדעתי הוא לוחץ מידי, הוא הבין אותי, אבל הדגיש בפני את החשיבות של מה שאני עושה.
לקחתי את הדברים שלו ברצינות, אבל עם איזשהו ספק. ספק שאני מטיל בכל מה שקשור לצבא. לא משהו אישי נגדו או נגד התפקיד.

אולי הרגשתי טוב בגלל שחזרתי יחסית מוקדם הביתה היום. סיבה סתמית אולי, אבל אי אפשר לפסול אותה.

רציתי להנציח את הרגע.
זכרתי שהיום בצהרים נגמרו לי הבטריות בדיגיטלית שהולכת איתי לכל מקום. ניסיתי בכל זאת. היא לא עבדה. הוצאתי את הנוספות מהתיק, שגם הן היו גמורות אבל איכשהו הספיקו לשתי תמונות.
האמת, הצילום לא שיקף מספיק טוב את מה שהרגשתי באותו רגע, את הקיץ הצבעוני, את הזרימה ואת האווירה הכללית- אז ערכתי אותה קצת במחשב.
אולי זה נשמע קצת מוזר, אבל דווקא אחרי העריכה שלי התמונה יותר דומה למציאות. ככה אני מרגיש לפחות.

[u][b]התחלת חייו של ג'ובניק[/b][/u]

הרגע הגדול הגיע... אחרי אינספור הכנות, קניות וסידורים אני שומע את חריקות שערי הבקו"ם נפתחים לקראתי - צה"ל קורא לך.... כן, בטח.... מה יש לצה"ל ולבייני"ש מסכן שכמוני? ועוד ג'ובניק?.... אז כנראה שכל מה שהכינו אותי בישיבה היה כאין וכאפס מול מסכת הקשיים אותם עברתי עוד לפני הגיוס... נסו אתם לנווט בין אמא לחוצה (אבל אמא, אני אחזור כל יום הביתה!) לבין סבתות מתרגשות (לא צריך לבכות...) והלחץ האישי שלי...

אז כנראה שנועדתי להיות חייל... או ככה חשבתי עד הרגע שבו נפרדתי מהשל"ת האהוב וקיבלתי את החוגר הכחלחל מ"ללא תשלום" עברתי ל"בשירות חובה". לפחות כמה ג'ובות יצאו מזה... (בייני"ש חסכן שכמותי...)

לאחר הרבה דמעות (או סתם משהו שנכנס לי לעין) עליתי על האוטובוס שיסיע אותי לעבר הבקו"ם... לאחר נסיעה ארוכה מאוד (שלקחה שתי דקות אבל נראתה כמו נצח) הגענו לתוך הבקו"ם או בשמו היפה בסיס "מיטב". שם ישר עט עלינו המפקד אלון... סתם ג'ובניק עם שרוך ירוק... "תניחו תיקים (סוף, סוף! הגב שלי לא בנוי לדברים כבדים כאלה!), תקשרו סרטים ובלי לדבר!", הלכנו אחריו לעבר שרשרת החיול.

למי שלא יודע, בייני"שים עוברים בשרשרת החיול במהלך יום החיול (שרק על היום הזה אפשר לכתוב ספר...) ללא קבלת מדים ובסיומו מקבלים את השל"ת המיוחל.

נכנסו באמצע השרשרת, לעיניהם הנשואות של כל שאר המתגייסים, ודילגנו בחינניות לעבר קבלת המדים. "כל אחד תופס קיטבג ועובר לתחנה הבאה!", אחרי הקיטבגים הלכתי לעבר חייל נחמד ששאל איזה מידה אני במכנסיים (באמת חשבתם שאני אחשוף את המידה שלי?!) קיבלתי לידיי שלושה זוגות מדי א' חדשים (איזה צעיר!), עברתי לתחנה הבאה שבה קיבלתי זוג נעליים... כבדות... מאוד כבדות.... והלכתי להתלבש או לפחות לנסות לשים עלי את הכל כמו שצריך - כדי להיות "מדוגם"...

כמובן שהסתבכתי עם הנעליים (מי המציא את הרעיון של שרוך אחד?!), עם המכנס ובאיזה צד שמים כומתה?!...

אחרי כל זה יצאתי מעמדות ההלבשה לעבר הלא נודע רק שהפעם אני חייל...

בו ברגע הכתה בי האמת - אני חייל עכשיו.... א-מ-א-ל-'ה!!!!!!

*אתם מוזמנים להוסיף סיפורים משלכם =]