פוקימון - מרדף האמת

[u]פרק 1[/u]
אדם ודונה ישבו על ספסלי העץ הגדולים בחצר הקידמית של בית הספר שלהם. השקיעה הגיעה למצב שבו הכל כתום. עוד מעט היום נגמר. אדם התבוננן בחברתו ללימודים. דונה הייתה הכי יפה מכל הבנות אותן הכיר בחייו. שיערה החום והעשיר גלש בעדינות על כתפיה הצנומות, ועיניה היו ירוקות ומושלמות. מבנה הגוף שלה היה מושלם לכל הדעות ושמלתה הלבנה והקייצית התנופפה ברוח הקלה והחמימה. באוויר צפה תחושה של סוף ושל זמנים שאתה יודע שבעתיד כשתיזכר בהם אתה תתגעגע.
"אני לא רוצה שתעזוב," אמרה דונה בקול עייף. אדם ידע שהיא תגיד משהו כזה. הוא גם לא רצה לעזוב אותה, אבל ידע שאין לו ברירה. הוא היה צריך להתחיל את החיים שלו.
דונה הייתה קטנה ממנו בשנה. היא הייתה בת ארבע עשרה והוא בן חמש עשרה. הוא סיים כרגע את שנתו השלישית בחטיבת הביניים והיה חייב לעזוב, והיא הייתה צריכה להשאר עוד שנה שלמה.
סיימון אמור להתחיל כבר בשבוע הבא את מסע הפוקימונים שלו. בפני כל נער שמסיים ללמוד בפנימיית סילברלינג עומדות שתי בחירות: או להמשיך ללמוד ולעלות לתיכון, או לצאת למסע פוקימונים. רק מי שלומד בבית ספר מיוחד לאימוני פוקימונים יכול לצאת למסע. אף אדם לא יכול לצאת על דעת עצמו. יש מעט מאוד בתי ספר כאלה, ורק תלמידים מצטיינים שמראים כישרון באימון פוקימונים זוכים להתקבל לבתי ספר כאלו, ורק אחרי שעברו מספר בחינות שמראות כי לאותו אדם יש את היכולת ללמוד מקצוע מיוחד זה. פנימיית סילברליג היה אחד מאותם מקומות שמכשיר נערים לאמן פוקימונים.
אדם הרגיש את ידע שלו דונה משתלבת בידו. היא אהבה אותו, הוא ידע את זה. אבל הוא לא יכול היה להחזיר לה אהבה. בקרוב הוא יצא למסע הפוקימונים שלו, והם לא יוכלו להתראות יותר, לפחות עד שהיא תסיים את הלימודים שלה. היד שלה הייתה קרירה ביחס לחמימות הנעימה ששררה בחוץ. שרוול הסריג הדק אותו היא לבשה מעל לשמלה התשתפשף בעורו של אדם וגרם לו עיקצוצים.
הוא הרגיש אשם. המצב היה מאוד עדין. הוא הכיר אותה טוב מאוד, וידע שזה עלול לשבור אותה. "אני כל כך מצטער," הוא אמר לה בלחש באוזן.
בחצר לא היה איש מלבדם. כולם היו באולם הגדול וחגגו את סיום השנה. רק הם ישבו בחוץ על הספסל. המדשאות הירוקות והנוף הנשקף מהגבע עליה נמצאת הפנימייה יחסרו לו. זה היה הבית שלו. הוא לא ביקר בבית האמיתי שלו כבר יותר מחודש וחצי. הוא יחזור לשם מחר ויארוז את הדברים שהוא צריך לקחת איתו. הוא ידע שאמא ואבא מחקים לו בציפייה.
היא השעינה את ראשה על כתפו של אדם. "אני רוצה שתיקח איתך את זה," היא אמרה והוציאה מהתיק שלה חבילה קטנה ועטופה היטב. "אני לא רוצה שתפתח את זה עדיין, רק כשתהיה בבית."
הדם החזיק בחבילה העטופה בנייר מתנה לבן. מאז שהכיר אדם את דונה הוא זיהה שיש לה משהו עם הצבע הלבן. היא אהבה אותו מאוד. הוא סימל עבורה טוהר ורשמיות. הוא לא הצליח להבין מה יש בחבילה, שום רעיון לא חלף במוחו.
אדם רצה להגיד לה כל כך הרבה דברים לפני שייאלץ להפרד ממנה. הוא ידע שזו תיהיה הפעם האחרונה שיהיה להם רגע כה מיוחד. הוא רצה למשוך אותו עוד ועוד ולא רצה להגיד דבר מלבד "אני מצטער."

חמש שעות מאוחר יותר אדם כבר היה בשדה התעופה. המתנה הלבנה שאותה הביאה דונה הייתה עמוק בתוך המזוודה של אדם. אדם שלח את רוב החפצים שלו כבר לפני שבוע הביתה. הוא ידע שאין שום סיכוי בעולם שהזכרונות שצבר בפנימייה במשך שלוש שנים יצליחו להכנס למזוודה אחת.
הוא גרר את המזוודה שלו באיטיות מאחוריו. ליד רגלו הימנית הלך בצעדים קטנים הפוקימון היחידי שלו – ארון. שניהם התיישבו בספסל הקרוב ביותר לחלון איזור ההמתנה. היו לו עוד שעתיים עד שהטיסה אמורה לצאת. ארון התיישב עליו בנינוחות, מתקרבל בין זרועותיו. ארון לא היה פוקימון קל ונעים, הוא היה פוקימון מסוג פלדה וגופו של ארון הרגיש מתכתי וקשה.
הוא יתגעגע לתקופה הזו. הוא הרגיש מוזר. הייתה לו בחילה מחוסר הוודאות של מה שיקרה בעתיד.

הטיסה הבייתה היתה מהירה יחסית. מדובר היה בטיסה של שעתיים וחצי בלבד. מקצה אחד של המדינה לקצה השני, ואדם אפילו הצליח לישון רוב הטיסה כך ששלא היה צריך לסבול יותר מדי.
מחלון המונית שאיתה נסע משדה התעופה הביתה הוא יכול היה לראות את השינוי הקיצוני בנוף. הפנימייה שכנה במקום הררי ומבודד. בחלק מהמקומות לא היו אפילו שבילים שהובילו לעיירות השונות, ואפילו לא חשמל. לבית הספר שלהם היה גנרטור עצמאי, ולכן היה להם חשמל, אך חלק נרחב מהשטחים באיזור כלל לא היו מחוברים לאיזשהם תשתיות. ובניגוד מוחלט, באיזור בו חיי את רוב שנות ילדותו היה הרבה מאוד חשמל. זה היה האיזור אולי העירוני ביותר בעולם. הוא ראה כיצד כשהחל להתקרב יותר ויותר לכיוון ביתו, האווירה נעשתה יותר ויותר עירונית - יותר ויותר כבישים ובניינים החלו להופיע בנוף, והחליפו את שדות החקלאות והבתים הפרטיים עם הגינות הרחבות.

לאחר חצי שעה של נסיעה הגיע אדם הביתה. הוא יצא מהמונית וארון יצא אחריו. האוויר דחוק של העיר עשה לו לא טוב. הוא כבר היה רגיל למשהו אחר. אמא שלו חיכתה לו בהתרגשות ונתנה לו חיבוק ענקי כשהתקרב אליה. אדם נכנס איתה לבניין והם עלו במעלית לקומה השש עשרה, שם הייתה הדירה בה הם גרו.
אדם שכח עד כמה הדירה שלהם הייתה מרווחת. זה לא היה סוד – משפחתו של אדם הייתה שייכת למעמד הגבוה. הם היו מאוד מאוד עשירים. אבא שלו הוא מנהל בכיר בחברה מצליחה מאוד לייצור של מוצרים שונים למאמני פוקימונים. הם ייצרו פוקדורים, מרפאים מסוגים שונים ואפילו ניסו לייצר אבני פיתוח מלאכותיות. זה עוד לא הצליח להם, אבל אבא שלו אמר לו שהם בכיוון הנכון.

"אתה לא מבין כמה אני שמחה שהגעת סוף סוף הביתה. אני רואה שארון כבר מציית לך כמו שצריך. אני ואבא שלך חשבנו הרבה איזה פוקימון הכי מתאים לך ובסופו של דבר בחרנו את ארון כי חשבנו שאתה ילד עקשן בדיוק כמו הארונים." היא אמרה והביטה בארון. היא לא יכלה להסתיר את העבודה שהיא נרתעת קצת מהארון שלו.
"עשיתם בחירה מאוד טוב. אני מת עליו. הוא פוקימון מאוד שימושי. אני כבר ממש מחקה בציפיה שהוא יתפתח. הוא כבר הראה סימנים שמעידים על התפתחות." אמר אדם.
עווית קל חלף בפניה הקשות של אמו כשאמר אדם את המילה 'יתפתח'. אמא שלו לא אהבה מאוד פוקימונים, במיוחד פוקימונים גדולים. הסיבה היחידה שבגללה היא הסכימה בסופו של דבר לקנות לו פוקימון הייתה אבא שלו. אבא שלו דווקא מאוד אוהב פוקימונים.
סיימון הריח את ריח הבית שלו. אמא שלו דאגה תמיד שהבית יהיה מסודר ונקי. תמיד הייתה מנקה כלשהי בבית, גם כשלא היה צריך לנקות כלום.
"רשמתי אותך לתיכון הפרטי הקרוב לפה. זה תיכון מאוד יוקרתי. אתה תואהב להיות שם." היא אמרה בפתאומיות.
"סליחה?" אמר אדם והעמיד פנים שלא שמע.
אמא שלו הבינה מיד שהולך להתפתח ריב. פניה השתנו בבת אחת מפנים מקבלחות ושמחות לפנים רציניות. הקמט הידוע לשמצע שעל מצחה הופיע. "יש לך משהו להגיד בנושא?" היא מיד התחילה לתקוף. "כי אני לא מעוניית לשמוע שום דבר. אני יודעת טוב מאוד שאתה רוצה לצאת למסע הפוקימונים המטופש הזה שלך, אבל אני לא אתן לך! לא ולא! הבן שלי ילמד בבית ספר פרטי כמו כל נער רגיל! אני לא מוכנה לקבל שום דבר אחר. ואם יש לך מה להגיד לאבא שלך בנושא זה לא רלוונטי בכלל. הוא הסכים איתי לגמרי. הייתי מוכנה שתשתעשע ברעיון של אימוני פוקימונים עד עכשיו, אבל זהו זה, אתה כבר ילד גדול ואתה צריך להתחיל ללמוד כמו כל אדם."
אדם נותר חסר מילים. הוא לא האמין שאמא שלו תעשה לו דבר כזה. "איך את מעזה להגיד לי דבר כזה בכלל? אני השקעתי את חיי במשך כל השלוש השנים האלה בלימודי פוקימונים, ובשביל מה? בשביל שתגידי לי שאסור לי לצאת למסע? אני כבר החלטתי אמא, ואם את רוצה למנוע את זה ממני את תצתרכי למנוע את זה בגוף שלך."
דלת ההדירה נפתחה. אבא של אדם נכנס ברוב רשמיות, גבוה ורזה, אך מרשים. שפמו של אביו היה עבה וגרם לו להראות רשמי ומאיים. "אפשר להבין מה קורה פה? שומעים אתכם מהמסדרון!" גער בקולו הנמוך.
"אתה יודע מזה?" שאל את אביו. "אתה יודע שהיא רשמה אותי לתיכון? אתה גם הסכמת שאני לא אצא למסע פוקימונים?" אדם הרגיש שגרונו נחנק. הוא רצה לבכות. הוא לא בכה מאז היום בו הוא עזב את הבית ועבר לגור בפנימייה במשך שלוש שנים.
"אדם, אני יודע שזה קשה, אבל אתה תיהיה חייב להקשיב לאמא שלך." הוא אמר. אדם ידע שכשאבא שלו אומר משהו, זה סופי. הוא רצה להתפוצץ, ויותר מהכל הוא רצה לחזור לפנימייה ולהיות ליד דונה.
זה היה סופי.
אדם הרגיש נבגד. הוא לקח את ארון ביד אחת, את המזוודה שלו גרר ביד השניה, ונכנס לחדר שלו בטריקת דלת.

סיפור נחמד.
מפריע בניסוח שאתה פותח דברים ואז לא משתמש בהם.
סבר נוסף הוא שאתה משתמש בתיאורים שלך באותה מילה שוב ושוב כדי לתאר משהו כמו בתיאור של דונה שהשתמשת יותר מידי במושלם.
קצת שגיאות כתיב ויש מקום שכתבת סיימון במקום אדם אבל זה זניח.
יפה.

[quote][i]Originally posted by zuran[/i]@Feb 10 2010, 07:42 PM
[b] סיפור נחמד.
מפריע בניסוח שאתה פותח דברים ואז לא משתמש בהם.
סבר נוסף הוא שאתה משתמש בתיאורים שלך באותה מילה שוב ושוב כדי לתאר משהו כמו בתיאור של דונה שהשתמשת יותר מידי במושלם.
קצת שגיאות כתיב ויש מקום שכתבת סיימון במקום אדם אבל זה זניח.
יפה. [/b][/quote]
סוף סוף מישהו מגיב!
קיבלתי את מה שאמרת (:
האמת שאלו דברים שממש ניסיתי להמנע מהם (בעיקר בקטע של השימוש במילה שוב ושוב), אבל כנראה שקצת התפקשש לי. אני אנסה להקפיד על זה יותר.
והסיימון זה בגלל סיפור אחר שאני כותב בו זמנית, אז זה קצת התערבב לי.

טוב אני יתחיל...
סיפור מאוד טוב, אהבתי..
אני חושב שאתה צריך פחות להשתמש בתיאורים החוזרים האלה ובפעם הבאה תמנע שגיאות כתיב..
העלילה לדעתי בהתחלה לא כל-כך מוסברת טוב, אבל אפשר להסתדר עם זה..
בקיצור, סיפור מעולה! אני בהחלט אקרא את הפרק הבא!

תודה למי שהגיב עד עכשיו אני לוקח את ההערות שלכם ברצינות.

[u]פרק 2[/u]
אדם לא הסכים לצאת מהחדר במשך שבוע. הוא בקושי אכל ובקושי שתה, וארון היה היחיד שהורשה לפנות אליו באיזושהי צורה. הוא לא הסכים לדבר עם אמו ואביו, ואפילו לא הסכים לפרוק את המזוודה שלו מלאת הבגדים, דבר שהרתיח את אמו. תחושת האכזבה בערה בו כמו להבה של אלף מתקפות אש בו זמני. הוא הרגיש כל כך נבגד. החלום היחיד שהיה לו כל ימי חייו התנפץ לאלף רסיסים תוך שניות ובצורה הכי מפתיעה ולא הוגנת שיש. הוא היה בטוח שההורים שלו יעמדו מאחוריו, כל כך בטוח עד שהוא לא חשב שזה רלוונטי בכלל לשאול אותם אם מותר לו לצאת למסע פוקימונים. הוא היה בטוח שהם מבינים אותו. אבל הוא כנראה שיקר לעצמו, ועוד יותר גרוע - הם שיקרו לו.
ארון שכב על מיטתו של אדם מכורבל בשמיכת הפוך העבה. הוא כבר התרגל לבית החדש שלו. אדם תכנן לארון הרבה יותר מאשר להיות פוקימון שעשועים ביתי. הוא ציפה להפוך אותו ללוחם חזק שילווה אותו במהלך המסע שלו כמו שומר ראש אכזרי. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שארון יתנוון ולא יתחזק כפי שקיווה בשבילו. אדם חינך אותו להפוך להיות פוקימון מלחמתי ותוקפני. עד לפני כמה שבועות הוא עוד היה מנהל איתו קרבות על בסיס יום יומי עם הילדים האחרים בפנימייה... אבל עכשיו? עכשיו ארון סתם מתנוון.
אחרי שבוע שלם שארון נשאר איתו בבית אדם החליט שהיום הוא חייב לצאת. לא משנה אם לא מאשרים לו לצאת למסע, הוא יוכל להמשיך להשתתף עם ארון בקרבות. אדם הכיר מקום שבו אפשר להשתתף בקרבות – מרכז הפוקימונים. מרכז הפוקימונים היה המקום המושלם לזה. הרבה מאוד מאמנים שנמצאים במסע עוברים שם מדי יום, וכל אחד מהם מחפש למצוא מאמנים כמו אדם שיהיה אפשר להלחם נגדם ולהתאמן. זה היה המקום המושלם בשבילו.
אדם קפץ ממיטתו מיד. הוא הוריד את חולצתו ולבש במקומה חולצת פולו חדשה. הוא החליף את מכנסי הטרנינג שלו לג'ינס משופשף ושם על עצמו את תיק הצד האפור שלו. ארון לא הבין מה קורה. הוא הוציא מתיקו את הפוקדור של ארון והכניס אותו לתוכו בהופעת קרן לייזר אדומה.
אדם יצא מחדרו במהירות. הוא לא רצה לעבור במטבח כי ידע שאמא שלו נמצאת שם. הוא הלך בצעדים גדולים ומהירים וקיווה שאף אחד שנמצא בבית לא שומע אותו. אבל פתאום הופיעה מולו אישה והבהילה אותו עד המוות. אדם לא זיהה אותה, אבל לפי צורת הלבוש שלה הבין שזו המנקה החדשה. היא הייתה שמנה ומבוגרת ושיערה היה אסוף בפקעת. "בבקשה אל תגידי לאמא שלי שיצאתי מהחדר. אני לא רוצה איתה בעיות. זה ברור?" הוא אמר וניסה להשמע סמכותי לא פחות מאביו. הוא לא היה בטוח שזה הצליח לו.
"אני מבינה." היא אמרה וקדה קידה קטנה.
אדם לא רצה להתעקב בגללה. הוא הודה לה ויצא מהדירה במהירות.
מזג האוויר בחוץ היה חם ויבש. אדם הצטער שלא לבש מכנסיים קצרים יותר. הוא הרגיש את החום קופח על ראשו ועל שיערו השחור והקצר. הוא הוציא מתיקו את משקפע השמש של והמשיך ללכת לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה. ייקח לו לפחות שעה להגיע באוטובוסים עד למרכז הפוקימונים. הוא לא היה רגיל להשתמש באוטובוסים. כשהיה קטן, בכל פעם שהיה צריך להגיע למקום כלשהו, הוא היה נוסע במונית או בעזרת נהג פרטי. אבל עכשיו הוא לא יכול לבקש מאמא שלו את הנהג הפרטי שלהם.
אדם עלה על האוטובוס הראשון שעצר. זה הרגיש לו טוב לצאת מהבית. סוף כל סוף הוא ראה אנשים. קבר שבוע הוא לא הצליח לחשוב על משהו אחר מלבד האכזבה שלו. הוא התבונן מבעד לחלון האוטובוס וראה איך האנשים מתרוצצים ממקום למקום בחליפות שלהם, מתנהלים בטבעיות בחיים הרגילים שלהם. אדם הרגיש זר בתוך כל זה. הוא כבר התרגל להיות בפנימיית סילברלינג, מבודד משאר העולם, בראשה של גבעה עם נוף טבעי מדהים. ייקח לו זמן לספוג מחדש את כל הריחות של העיר.

אחרי שהחליף אדם בערך שלושה אוטובוסים, הוא סוף סוף הגיע למרכז הפוקימונים. במונית או באמצעות הנהג הפרטי שלהם הוא היה מגיע לכאן תוך רבע שעה, אבל באוטובוסים זה לקח לו כמעט שעה ורבע. הוא חשב על כך שהוא יצתרך לחזור באותה דרך וכבר הרגיש מותש.
אדם נכנס למרכז הפוקימונים בתחושות מעורבות. מצד אחד הוא הצרגש להכנס סוף כל סוף למרכז, אבל היה בו גם החשש. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נכנס למרכז פוקימונים. המבנה עצמו היה מפואר, גם מבפנים וגם מבחוץ. כשנכס לתוך המבנה הוא הרגיש מכת קור עצומה מכה בו. המזגנים שהופעלו במקום הופעלו מאוד חזק.הרצפה הבריקה מניקיות, והקירות הלבנים לא היו מכוסים בדבר מלבד חלונות שמדי פעם אפשרו לאור השמש להכנס.
זה היה שונה לגמרי ממה שתיאר לעצמו בדמיונו. הוא ציפה למקום שנראה כמו בית חולים, עם ריח של תרופות ואקונומיקה. אבל זה היה שונה לגמרי. עשרות מאמנים ישבו בשולחנות עגולים וקטנים ושוחחו בינהם על פוקימונים והחיים. חלקם נראו כאילו הם נמצאים במסע הרבה מאוד זמן – לא מגולחים, בגדים ונעליים קרועים, תיקים גדולים ועמוסים, וחגורות שעליהן היו קשורים שישה או םחות פוקדורים שללא ספק הכילו בתוכם פוקימונים. אולם חלק מהאנשים היו הרבה יותר נקיים ומוחצחים, ונראה היה שהם, בדיוק כמוהו, גרים בעיר ורק באו להכיר את המאמנים שנמצאים במסע ולהלחם נגדם.
באמצע החלל האדיר עמד דלפק עגול וגדול, כשבתוכו עמדה אישה שבגדיה הלבנים העידו שללא ספק היא האחות במרכז הפוקימונים הזה. על הכיס של חולצתה הופיע סימן הצלב האדום. האחות התעסקה באין סוף דברים וזזה ממקום למקום במהירות, מנסה ככל הנראה לעשות כמה דברים בו זמנית.
האווירה לא רק שלא דמתה לאווירה של בית חולים כמו שציפה, אלא אפילו הייתה אווירה כיפית, כמו של בית קפה נעים והומה אדם. אדם הרגיש שהוא נמצא בבית. הוא הרגיש שהוא נכנס למקום שלא יתחשק לו לצאת ממנו בזמן הקרוב.

אדם התבונן סביבו ואז זיהה מישהו מוכר – זה היה לואיס גריי. לואיס היה אחד החברים הטובים שלו לפני שאדם עזב לפנימייה, הוא הכיר אותו בתקפת היסודי. הוא לא השתנה כמעט בכלל, היו לו אותם פנים כחושות, שיער חלק חלק עד הכתפיים ורזון שאלפי בנות היו הורגות בשבילו. הוא הרגיש ממש מטומטם לפנות אליו, משום שהוא ישב עם עוד אדם שאותו לא זיהה, אבל עשה זאת בכל זאת. "לואיס גריי?" פנה אליו אדם.
לואיס התבונן באדם מספר שניות בחשדנות. שפתיו הדקות התעקמו בחיוך רחב ושיניו הקטנות והלבנות נחשפו. "אדם קימל?" הוא שאל אותו בשמחה מוגזמת.
לואיס קם מהשולחן ונתו לאדם חיבוק חברי. "אז מה קורה איתך בנאדם?" הוא שאל במבטא הבריטי הידוע שלו שהתפוגג מעט עם השנים. כשאדם הכיר אותו בתקופת היסודי היה לו מבטא בריטי כבד שהיה מושא ללעג מצד כולם, אבל עכשיו המבטא שלו התעדן והפך להיות חינני וכובש.
"אצלי הכל בסדר, חזרתי הביתה לפני שבוע." אמר לו אדם.
"לפני שבוע ולא התקשרת אליי להגיד מה נשמע? אני ממש נעלב ממך! אז ספר איך היה לך בשלוש שנים בפנימייה הזו, בטח חתיכת חוויה. הרבה אנשים מנסים להתקבל אליה ולא מצליחים."
אדם התיישב על הכיסא ליד לואיס. "היה מעולה האמת," סיפר לו אדם, "אבל כנראה שסתם בזבזתי את הזמן שלי שם. לא מאפשרים לי לצאת למסע למרות שזה מה שתכננתי לעשות כל החיים שלי."
החיוך מפניו של לואיס נמחקו. "מה זאת אומרת? מי לא מאפשר לך לצאת למסע?"
"ההורים." ענה אדם והרגיש איך כל הדיכאון חוזר אליו בבת אחת. "אבל אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. בגלל זה יצאתי מהבית, לא היה לי כוח לחשוב יותר." נראה שלואיס לא התכוון לשאול יותר שום דבר בנושא. "אולי תכיר לי את החבר שלך?" שאל אותו אדם והתבונן בנער שישב עם לואיס בשולחן.
"אוי מצטע שחכתי מזה לגמרי," אמר לואיס בגיחוך. "זה איב," אמר, "תכירו בבקשה."
שניהם לחצו ידיים בחיוך. איב היה בגילם של אדם ולואיס. הוא לבש את הבגדים היפים והיקרים ביותר שאדם ראה בחייו: מאין ג'קט עור ששרווליו לא עברו את קו הכתפיים, ומכנסי ג'ינס בהירים וקרועים בדיוק במידה הנכונה. לרגליו נעל סנדלי עור שחוקות וגבוהות שגרמו לו להראות כמו גלדיאטור רצחני. על החגורה שלו היו קשורים שלושה פוקדורים.
"איב עבר לגור בעיר רק לפני שבועיים. בגלל זה אתה לא מכיר אותו." אמר לואיס.
איב פתח את פיו לדבר בפעם הראשונה. "אז רגע, באיזו פנימייה היית? למדת לאמן פוקימונים?" שאל את אדם.
"כן, אבל כמו שאמרתי, אני כנראה לא אצא למסע."
"אני לא חושב שאתה צריך לתת למישהו להחליט עבורך אם לצאת למסע או לא." טען איב בתוקף. פניו של איב היו רגועות אבל הביעו תוקפנות כשאמר את דבריו. צבע עורו היה לבן כמו סיד ושיערו היה בלונדי ומסודר במיומנות. אדם הבין שלפניו יושב נער מאוד יפה ועשיר.
"לא תמיד יש לי את האפשרות להחליט, אתה יודע. בשביל זה באתי לפה, כדי שבכל זאת אני אוכל להשתתף בקרבות." ענה לו אדם.
"אז תברח מהבית אם אתה צריך." הציע איב.
אדם לא הצליח להבין אם הוא אומר את זה בצחוק או שלא.
איב חייך חיוך קטן ומסתורי. אדם התחיל לחבב את הנער שישב מולו. "אם אתה רוצה, אתה יכול להלחם נגדי," הציע איב, והחיוך שלו התרחב והתגלה במלוא תפארתו.
שניהם קמו מהשולחן. "בואו איתי," אמר לואיס לשניהם. "אם אתם רוצים להלחם אני אהיה השופט. אבל קודם אנחנו צריכים להשיג זירת קרבות. אני מקווה בשבילכם שיש אחת פנויה."
שניהם קמו והלכו אחריו. הם עברו בחל הענקי של מרכז הפוקימונים בין השולחנות החצי ריקים חצי מלאים של המקום. הם התקדמו לכיוון המעלית, נכנסו אליה והחלו לרדת לקומה שמתחתם. המעלית זזה במהירות, היא עצרה, והם יצאו ממנה שלושתם בבת אחת. אדם גילה מולו זירת קרבות תת קרקעית, מוארת ורחבה.
איב התקדם לצד השני של האולם ונעמד בקצה. הוא שלף מחגורתו את אחד הפוקדורים שלו וחיכה שאדם יעשה אותו הדבר.

חוצמזה שלגיבור שלך קוראים אדם (שזה השם של הגיבור שלי בסיפור שלי בפוקימון ישראל שעדיין בתוקף...) אני מאוד אוהב את הסיפור.
שוב תיאורים חוזרים על עצמם המון ומציק קצת... אבל בעקרון אני מאוד נהנה תמשיך לעדכן פרטים על הסיפור ולפרסם פרקים.

[quote][i]Originally posted by the charmander[/i]@Feb 11 2010, 04:44 PM
[b] חוצמזה שלגיבור שלך קוראים אדם (שזה השם של הגיבור שלי בסיפור שלי בפוקימון ישראל שעדיין בתוקף...) אני מאוד אוהב את הסיפור.
שוב תיאורים חוזרים על עצמם המון ומציק קצת... אבל בעקרון אני מאוד נהנה תמשיך לעדכן פרטים על הסיפור ולפרסם פרקים. [/b][/quote]
תודה!
סוד קטן: כל השמות של הדמויות הם שמות של מעצבי אופנה ידועים. למשל אדם זה אדם קימל, איב זה איב סן לורין (המדהים!) ודונה זה דונה קארן. כולם מעצבי אופנה.
ואיפה הסיפור שלך? אני אשמח לקרוא אותו.

בתור מישהו שהרבה זמן לא קרא סיפורי פוקימונים זה דיי טוב רק שמצאתי שתיי טעויות במילים

אני מצפה לעוד פרק ולשיפור קצת

שוב, קצת שגיאות כתיב, קצת חזרה על מילים כמו התנוון.
העלילה ממשיכה באותו קו, מעניין לראות אם יהיו טוויסטים בשלב כלשהו...

[quote][i]Originally posted by Tony Tony Chopper[/i]@Feb 11 2010, 05:20 PM
[b]בתור מישהו שהרבה זמן לא קרא סיפורי פוקימונים זה דיי טוב רק שמצאתי שתיי טעויות במילים

אני מצפה לעוד פרק ולשיפור קצת[/b][/quote]
תודה.
פרק שלישי יבוא בקרוב.

[quote][b]שוב, קצת שגיאות כתיב, קצת חזרה על מילים כמו התנוון.
העלילה ממשיכה באותו קו, מעניין לראות אם יהיו טוויסטים בשלב כלשהו... [/b][/quote]
ברור שיהיו טוויסטים בשלב כלשהו. הקטע שהפקרים הם גם ככה יחסית ארוכים, ואם כל פרק אני יעשה טוויסט זה יתארך יותר מדי ואף אחד לא ירצה לקרוא את זה כבר. צריך לכתוב את הפרקים במינונים קטנים, אין מה לעשות, ככה זה כשכותבים בפורום.

אני אשמח אם תמישיכו לקרוא את הסיפור (: