סיפור מדהים!-ברגל מלבנון, עם ברך אחת

סיפור יפה מאוד על גולנצ'יק.

ברגל מלבנון, עם ברך אחת

אם נחזור לחטיבת גולני, אבל בזמן הווה, בולט סיפורו של סמ"ר אור אמראל. הבחור מכרכור ידע שהוא יתגייס לחטיבה עוד לפני שהוא ידע ללכת. בכל זאת, סבא שלו, אבא שלו ואח שלו שירתו כולם בגולני. באוגוסט 2004 התגייס אור, כשארבעת חבריו הטובים מחכים למחזור הגיוס של נובמבר בכדי לעלות על מדים ועדיין מתלבטים לאיזו חטיבה ללכת. בעוד תהליך השכנוע של שלושת הראשונים היה קל, כדי לשכנע את סמ"ר איתי בן-חיים היה צורך בלחץ מאסיבי של משפחת אמראל. זה לא שהיה לו משהו נגד החטיבה, פשוט אביו, תא"ל (במיל') עמוס בן-חיים הוא צנחן. לא סתם צנחן, האיש היה סמח"ט הצנחנים. את ביתם מקשטים עיטורים ואותות הוקרה מהחטיבה, ולהכניס לשם כומתה חומה זה לא עניין של מה בכך. למרות זאת, החליט איתי שעם כל הכבוד למסורת של האב, סיפורי הגבורה של משפחת אמראל, והאופציה לשרת עם ארבעת חבריו הטובים ביותר מכריעים את הכף לטובת החטיבה מספר אחת. ארבעה מחמשת החברים הגיעו לגדוד 12, שלושה מהם לאותה פלוגה.

עם פרוץ המלחמה בקיץ האחרון, הפלוגה, שהייתה באימון בהר דוב הוקפצה לתוך לבנון יחד עם גדוד 51 של החטיבה. אור שימש כנגביסט במחלקת הפטרול של הגדוד, בעוד איתי שימש כמ"כ במחלקת החבלה. מספר שבועות אל תוך המלחמה נשלחה הפלוגה לכפר מוחבב. בלילה גילו מחלקת הפטרול מצבור נשק בואדי סלוקי. בדרכם חזרה אל הכפר זיהו בית חשוד וקיבלו הוראה לבצע ירי לעברו. המחלקה יישרה קו יורים והחלה לבצע ירי אל עבר המטרה. לאחר מספר דקות התפוצץ הבית, שככל הנראה היה ממולכד, ואור, שהיה דרוך עם המקלע שלו בקצה הקו נפגע בברכו. "הרגשתי כאב חד ושורף בברך, קרעתי את המכנס וראיתי את הדם משפריץ לכל עבר מהברך", נזכר אור. "עלה לי חיוך גדול על הפנים", בכל זאת, גולנצ'יק. בהתחלה חשב אור שמדובר בפצע שטחי, וכמות האדרנלין שזרמה בגופו הספיקה על מנת לשתק את הכאב. לאחר טיפול של החובש הפלוגתי חזר אור יחד עם המחלקה אל עבר הבית בו ישנו.

באותו הזמן איתי ומחלקתו שהו בבית המרוחק מספר מטרים מהאירוע וחיפו על מחלקת הפטרול. "אי אפשר להעביר את התחושה שעברה לי בגוף כששמעתי בקשר 'גפרור אור אמראל נפצע'. נכנסתי לפאניקה. החבר הכי טוב שלי פצוע באמצע לבנון ואני במרחק של כמה מטרים ממנו אבל לא יכול לעשות כלום.לא ידעתי מה יש לו, אבל גם אם זו רק שריטה, לא דיווחו בקשר מה מצבו. ישר חשבתי על הנורא מכל".

את הלילה העביר אור עם חבישה מקומית של הברך. כשהתעורר בבוקר גילה שהברך התנפחה ליותר ממפי 2 מגודלה המקורי, קיבלה גוון שחור והפרישה דם ומוגלה. לאחר טיפול נוסף של החובש, היו בטוחים כולם שמדובר שפגיעה שטחית בלבד, ושהנפיחות נגרמה ממים שנאגרו בברך כתוצאה מעוצמת המכה. כשיצאו לפעילות, גילה אור שהוא לא מסוגל ללכת. ההחלטה נפלה, חייבים לפנות אותו חזרה לישראל. בעקבות הלחימה העזה באזור, והעובדה שהפלוגה יוצאת גם כך אל שטח ישראל להתרעננות של מספר ימים, הוחלט שהסיכון לשלוח מסוק או טנק לפנות אותו גדול מדי. את הדרך מהכפר לישראל, מרחק של כ-5 קילומטרים, יעשה אור על האלונקה. תחילה הוא סרב, הוא לא רצה להעמיס על החברים שלו, העדיף לנסות וללכת ברגל. רק לאחר שקיבל פקודה מהמ"פ עלה על האלונקה. אור בילה על האלונקה לא יותר מחצי דקה, עד שהאלונקה נשברה לשניים. את חמשת הקילומטרים הבאים, יצטרך אור לעשות בהליכה. החובש קיבע לו את הברך כך שלא יכל לדרוך על הרגל למעשה. את כל הדרך עשה אור כשהוא נתמך באחד מחבריו ודורך על רגל אחת. "שלוש שעות הלכתי ובכיתי כמו שבחיים לא בכיתי. בחיים לא חוויתי כאב כזה".



פרופיל 21? פרופיל 97!

לאחר שלוש שעות, שלו ודאי הרגישו כמו אלפיים שנה, הגיע סוף סוף אור אל אדמת ארץ הקודש שם פונה ברכב אל המרפאה הצבאית שבקצרין. במרפאה התבררה חומרת פציעתו. שני רסיסים גדולים חדרו אל תוך ברכו, כשאחד מהם ננעץ בגיד. הוא נשלח לניתוח דחוף בבית החולים "זיו" שבצפת, שם הוציאו לו את אחד הרסיסים, כעבור כמה ימים הועבר אל רופא המתמחה בפציעות מסוג זה בבית החולים "איכילוב" בת"א. בניתוח שם הוחלט כי עדיף להשאיר את הרסיס השני בתוך הברך על מנת לא לסכן את הגיד. מ"איכילוב" עבר אמראל לשיקום בבית לווינשטין. הרופאים שם צפו תקופת שיקום ארוכה של חצי שנה לפחות, אשר רק בסופה יחזור ללכת. לחזור לקרבי? זה לא היה בתוכניות של הרופאים, אבל מי שגדל על העץ של גולני, לא יוותר רק בגלל שהרופאים אמרו. כעבור כחודשיים אור כבר הלך, ויצא מבית לווינשטיין למנוחה בביתו. אומרים שבית זה המקום שבו שוכן לבך, כנראה בגלל זה את זמן המנוחה בבית העביר אור בגדוד. כעבור מספר שבועות התייצב לועדה הרפואית שעתידה הייתה לקבוע את המשך שירותו. הרופאים כולם הסכימו כי פרופיל 21 רפואי ושחרור מצה"ל הם הצעד הנכון. אבל אור לא הסכים, הוא הסביר להם כמה חשוב לו השירות הצבאי, ושבכלל, קצת כאבים בברך בזמן הליכה, עמידה, ישיבה או שכיבה זה לא משהו שצריך להפריע. הרופאים הסכימו שימשיך לשרת, אבל לא כלוחם. "בשלישות הייתי רשום בתור פקיד, אבל בעצם חזרתי למחלקת הפטרול", הוא מסביר. "קצת נכה, אבל עושה פעילויות כמו כולם". מפקד הפלוגה, שמכיר את אור וליווה אותו במשך כל התקופה, הבטיח לו שעל אף הפרופיל הוא יעשה מה שהוא מרגיש שהוא יכול, ואם ירצה יחזור להיות לוחם. בנוסף, הבטיח המ"פ, הוא אף יעזור לו להעלות את הפרופיל חזרה. לאחר מספר חודשים בהם לא נכנע לכאבים והשתתף בכל פעילות של הגדוד, חזר אור לוועדה הרפואית. הוא ויתר על אחוזי הנכות שנרשמו לזכותו, ועל ההכרה בו כנכה צה"ל, והוכיח להם שהוא יכול להיות לוחם. הרופאים, שהיו המומים מקצב ההחלמה המהיר, אישרו לו לחזור להיות לוחם והעלו לו את הפרופיל חזרה ל-97.

כיום אור מתפקד ככל שאר הלוחמים, ונמצא במחזור האחרון לשירותו. הברך עדיין כואבת, ופעם בחודש הוא מגיע להיבדק בבית חולים על מנת לוודא שאין החמרה במצב. "יש עדיין כאבים. בכל זאת זה גוף זר בתוך הברך, בכל תנועה זה שורט, בקור מרגישים אותו במיוחד. אבל זה בסדר, אני לא נכנע לכאב – אני ממשיך. זו הדרך הכי טובה להחלים". ביום העצמאות האחרון זכה אור לקבל את אות מצטיין מפקד פיקוד הצפון, וזכה לשבחים מהאלוף גדי אייזנקוט. "באמת שלא מגיע לי, יש כאלה, אפילו פה בגדוד, שמגיע להם הרבה יותר ממני". באוגוסט הקרוב אמור אור להשתחרר מצה"ל, אבל הוא שוקל לחתום קבע לעוד ארבעה חודשים על מנת להשתחרר עם ארבעת חבריו. "מה אני אעשה בבית בלעדיהם? ובכלל אני צריך להחזיר את הזמן שהייתי בגימלים".

מה דעתכם?

סיפורים כאלה גורמים להרגשת גאווה על כך שאנחנו ישראלים... אני פגשתי מישהו שקרה לו משהו דומה (הרבה יותר חמור), אבל זה סיפור ארוך.. עוד מעט אולי אני ארשום...