ההרפתקה הגדולה-סיפור פוקימון חדשני.
[b][u][size="4"]חלק ראשון[/size][/u][/b]
[U][B]פרק ראשון-הטבח בנמיביה.[/B][/U]
עוד ילד, זאטוט חסר עמוד-שדרה, עמד בתור.
כמו רבים לפניו הוא חיכה ליום הזה יותר מדי זמן, וכמו רבים לפניו הוא הולך להיזכר ברגע הזה כרגע הגדול בחייו.
כמה אירוני, שכן הרגע ה"מדהים" כביכול, שהולך לקרות עוד מעט, ממש עוד כמה רגעים, יסלול לו את הדרך לחוות עוד עשרות רגעים, דקות ואפילו ימים מדהימים לא פחות.
מריון הוא ילד צנום, אם כי הוא אוהב להסתכל על עצמו במראה בבוקר, לכופף את מרפקו ולעשות שריר.
שערו בלונדיני קצר, עם פוני שמתדבר ברוח, עיניו בהירות והוא יהיר, יהיר כמו שאולי אף זאטוט חסר עמוד שדרה אחר לא היה לפניו.
בהבנתו הילדותית, יכול מריון לפצח את מטרת תהליכי 'טסט הקליטה', ויודע שזהו צעד קריטי לילדים בגיל בית הספר היסודי לקבלת 'רישיון מגדל מוסמך' של זן חדש של בעלי חיים, אשר נמצאים תחת מחקר מתקדם מטעם הממשל האמריקני כבר כמה שנים, ונדמה-ממה שאוזניו הצעירות של מריון יכלו להבין מהשמועות-כי יצורים אלו הם אולי החברתיים ביותר שנוצרו בטבע מאז האדם.
אלו הם יצורים קסומים שהעולם לא היה מוכן אליהם כאשר הופיעו לפני חמש שנים.
הם הופיעו בהדרגה, הכל התחיל כאשר חוקרי טבע, אשר סיירו בשטח מדברי של אפריקה, גילו זן חדש של צרעות.
זה הופיע במהדורת החדשות בערב למחרת, מריון זוכר זאת במעורפל, הוא היה רק בן חמש אז:
[U][I]5.6.2010, צפון קרוליינה, סלון בית משפחת סנדרסון.[/I][/U]
"מבזק חדשות מיוחד," מפריעה הטלוויזיה למשפחה הקטנה שצפתה בטלנובלה על אישה שזרקה גבר שזרק ילד שזרק אבן על כלב שהשתין על עמוד חשמל-"ממשלת ארה"ב קיבלה ידיעה דחופה מתחנת משטרה מקומית בשטח מדברי במדינת נמיביה שבדרום אפריקה.
ישנם דיווחים על ניצולי משלחת מחקר, המספרים על קן צרעות, כנראה מזן לא ידוע, אשר תקפו את חברי המשלחת שהגיע לשם כמה ימים קודם. כרגע ידוע על שני הרוגים ופצוע אחד במצב קל."
הם גם הביאו את הפצוע-קל כעד מתוקשר, פניו היו מצונזרות בפיקסלים מוגזמים:
"הם ענקיים, ההתנהגות שלהם לא דומה באופן כלשהו לשום זן אחר של צרעה שחקרנו, גם לא להתנהגות של דבורים. הם תוקפניים מאוד ואני מציע לממונים על אבטחת האיזור להדביר את קני הצרעה!" דממת-אלחוט בסלון, הילדים לא מבינים מילה וההורים בשוק, בעוד תיעוד וידאו באיכות נמוכה של אחד המדענים, שצילם את המחקר מתאר תמונה מזוויעה של חרקים ענקיים מכים, דוקרים ומעכלים חלקים מגופם של אנשים. אנשים חיים!
"לא נמסרה תגובה צבאית." נשמעת ההכרזה, ולאחר כמה דקות של חוסר עניין, התעסקות בתעלות האף ומשחק גיימבוי שעברו על מריון, הוריו השכיבו אותו ואת אחותו לישון.
ביום שלמחרת, תיעודים של הטווח בנמיביה היו מפוזרים בכל אתרי האינטרנט, והיו מתוקשרים במהדורות חדשות בכל העולם;
"אפריקה קורסת," "אנשים בורחים מבתיהם."
הכל היה כלכך מעורפל ומבלבל למריון באותו זמן.
הוא, הוריו ואחותו גרו בשכונה עמידה בפרברי צפון קרוליינה.
ביתם לא היה גדול מדי, אך גדול מספיק כדי להכיל את משפחתם הקטנה, ומבקר חיצוני מדי פעם, אף כי לאור האירועים בנמיביה, התפשטו שמועות מרחבי העולם שישנה מגיפה של יצורים מוזרים ששוחים בים, זוחלים מתחת לבית או גונבים את האוכל שהשארנו על השידה דקות לפני שיצאנו לפיקניק עם הילדים, ואנשים פחדו לצאת מהבית, ובצדק.
[U][I]9.7.2010, מעבדת מחקר מקומית בצפון קרוליינה.[/I][/U]
הנה הוא, מריון, הילד הבלונדיני, הצנום, החברמן הלא יוצלח של השכונה, עומד לנדור את נדרו, להגן ואף לתת את חייו לבעל הברית שיבחר.
מריון מתכנן למצוא את עתידו לצד היצורים האלו שהשתלטו על העולם לפני חמש שנים.
הוא רוצה לשנות את העולם, ומרגיש שרק הוא יכול.
אבל מה מריון, זאטוט בלונדיני משכונה קטנה בצפון קרוליינה יודע על שינוי? כלום.
אבל מה שבטוח, זה שהוא עומד ללמוד עליו הרבה.
