חלום בלהות של שדים - פרק 1.
[SIZE="4"]חלום בלהות של שדים.[/SIZE]
מילות פתיחה:
שלום לכולם, זה הסיפור הראשון שלי כאן.
אני מקווה שתאהבו אותו.
אל תשכחו לספר לחברים!.
[COLOR="DarkOrange"]מדריך דמויות:[/COLOR]
[COLOR="Red"]דארקון ג'ק אייריסטנג.: דארקון הוא נער המחזיק בכוחות אופל, ואש.
דארקון הינו חצי-שד חצי-אדם, הוא מדי פעם חייב דם כמו ערפדים ומחזיק בכוחות העלמות שונים.
יש לו כול מיני יכולות מיוחדות המוענקות רק לשדים וחצויי-שד.
כמו כן דארקון מאוהב בלוסי מאוד, אך מסתיר ממנה את העבודה הברורה מאוד הזאת.
את שם המשפחה אייריסטנג קיבל מאימו השדה, משפחת אייריסטנג היא משפחת השדים האולטימטבית.
אך היא נפסקה כאשר אימו של דארקון התחתנה עם אדם אנושי.
הוא גם היריב הגדול של כריס אורסיבל, על פי שהם זהים לגמרי חוץ ממשפחתם וגזעם.[/COLOR]
[COLOR="Magenta"]לוסי: לוסי היא נערה יפיפייה, כול הבנים חושקים בה ודארקון מאוהב בה עד התחייה החמישית שלו.
לוסי בניגוד, לא נערה רגילה אלה אחת שנולדה לאב שמומחה באומנות נינג'יסו, ולאימה מנתחת.
היא יודעת להשתמש בצורה טובה במיוחד בחרב ונשקי-מגע-אפס.
המטרה שלה זה להיות הלוחמת האנושית האולטימטיבית שלא משתמשת בנשקים חמים.
היא תמיד הגורם המיוחד שגורם שלא כול קרב בין כריס ודארקון יגמר במוות של אחד מהם.[/COLOR]
[COLOR="Yellow"]כריס אורסיבל:
כריס אורסיבל הוא שותף צמוד של דארקון אך הוא בניגוד לדארקון, חצי-מלאך.
יש ביניהם יריבות משפחתית כיבן שאורסיבל זה שם משפחת המלאכים החזקה ביותר, ויריבה ישירה של אייריסטנג.
כריס הוא תאום גמור של דארקון אך בגלל המשפחות השונות על כול שותפות הם שונאים אחד את השני יותר.
כריס מחזיק בכוחות אור, מים ואדמה, ובעל רובה ציידים משוכלל.
מבין במכונאות.[/COLOR]
[COLOR="Cyan"]דומיות משניות (יכולות להסתבר כרעות או ראשיות בשלב מאוחר יותר.)
ג'י: ג'י הוא אחראי על כול "מספרי עשר." כפי שקינגסטר מכנה את הלוחמים הראשים שלו.
כמו כן הוא הפקיד המעצבן של קינגסטר ובמזל הוא יוצא מהחדר של קינגסטר כול פעם בלי כדורי-תותח בראש ובבטן.
קינגסטר: קינגסטר הוא המפקד של כול הצבא שנמצא באזור 'בירסטלי.'
הוא נוהג להשתמש בסודוקו ככלי נשק מיוחד משלו.
הוא למד את כוחות היצירה, ותמיד נוהג להחזיק עיתון ובוא סודוקו לידו כדי להשתמש בוא בדרכים משונות....
ארץ וילסבור: ארץ וילסבור היא הארץ בה דארקון, לוסי, וכריס מתגוררים, המולדת שלהם.
היא הארץ התאומה של מיאגרס שעליה יוסבר בהמשך.
היא במריבות עם מיאגרס על מלחמה מי צריך לשלוט בכול השטח.
וילסבור היא הארץ ששולחת את דארקון למשימות.[/COLOR]
[COLOR="SlateGray"]דמויות רעות:
ארץ מיאגרס – למרות שהיא ארץ, אני מכליל אותה ברשימת הדמויות הרעות.
מיאגרס היא הארץ התאומה הגמורה והאויבת של וילסבור, היא מנסה להשתלט על ארץ וילסבור כי היא אומרת שמגיע לה יותר מחצי של שליטה בארצות התאומות.
אך בין וילסבור ומיאגרס קיימות מדבריות ודיונות עצומות כתוצאה מקרב בלתי פוסק.
הדיונות הם שדה הקרב שלהם.[/COLOR]
רמות הזעם (נחשף באופן מיוחד ומהיר מהמצופה.)
רמות הזעם הם בעצם דרגות של בכי/כאב/כעס שמתפרצים ברגע של חוסר סבל/מוות של חבר/פציעה נפשית או גופית.
ככול שרמת הזעם יותר גבוהה כך הדמות בעלת הזעם משחררת יותר אנרגיה.
ברגע של שחרור אנרגיה זו והפיכתה לכוח, הדמויות הופכות שעננות, רגועות וחזקות באופן מפתיע, אך ברמה האחרונה של זעם - רמת טרגדיה.
הזעם שמשתחרר הוא ברמה כול כך כואבת ומטריפה, שעלולים להופיע סימפטומים של בכי-כאב אדיר-צורך להוציא נזק לאחרים.
הרמות של זעם:
לא ידוע.
לא ידוע.
לא ידוע.
לא ידוע.
לא ידוע.
רמה מטורפת.
רמת טרגדיה.
[SIZE="3"]פתיחה:[/SIZE]
"המפקד!, המפקד איפה אתה?" שאל ג'י, הוא הסתובב בין מסדרונות המפקדה הומי האנשים הלבושים בכותונות-כחולות.
ג'י דפק הגיע על דלת חדרו של 'קינגסטר', הוא פתח את הדלת והביט לצדדים.
הוא ראה אדם מבוגר בגיל ארבעים-ומשהו, שחצי מגופו מוסתר על ידי עיתון.
הוא הלך לכיוון קינגסטר, והביט בו.
הוא שם לב, שהאדם מנסה את עצמו בפתירת סודוקו-עשר, שנמצא בעיתון.
"סודוקו?!, זה מה שאתה עושה בזמן שאתה אמור לעבוד על מבנה רצוי להשמיד בעזרתו את ארץ 'מיאגרס'?!." צעק ג'י על קינגסטר.
"סתום לפני שאני מחורר לך את המוח!." צעק קינגסטר בנימה כועסת מאוד, כאילו עירערו עליו.
"עכשיו תקשיב לממונים עליך לפני שאתה הופך להיות פיתיון חי!."
"ב..ב...בסדר.." גמגם ג'י בפחד, הוא היה תחת לחץ, ידוע שקינגסטר הוא צלף מקצועי, וכשמדובר מטווח כול כך קצר הוא יורה באויבים שלו עם תותח.
"ככה רציתי לשמוע אותך, עכשיו תקשיב." אמר קינגסטר. "סודוקו מכיל בין שורותיו את העיקרון הבסיסי ביותר באסטרטגיה קרבית.".
"הוא בעצם מדבר על זה, שבכול מערכה חייבים להיות משובצים כול תשעה סוגי הלוחמים שלנו." אמר קינגסטר. "והוא גם מדבר על כך שבכול עיקרון קרבי בסיסי אסור שקבוצות יהיו בפגישה עם קבוצות תאומות, שמחזיקות אותו נשק ותפקיד, בשורה וטור.".
"ואיך זה קשור לקרב לעזאזל?!" צעק עליו ג'י, נראה כאילו הוא מזלזל במילותיו של מפקד.
"כי סודוקו זה בעקיפין הדרך הכי טובה להעתיק את מצבנו על שדה הקרב, טיפש!.".
"אז מה זה סודוקו-עשר.?" שאל ג'י, נראה שפחדו עבר לו ורוח אומץ וטיפשות נכנסה בו.
"אני שמח שהבחנת בזה." אמר קינגסטר, בנימה שונה לגמרי. "בסודוקו עשר נותנים לך מצב בלתי אפשרי של פתירה, יחידות חייבות להיפגש, ומעלימים כמה אפשרויות לשיבוץ, המספר עשר נמצא פעם אחת בלבד וברגע שהוא נמצא בשדה הקרב הכול אפשרי."
"ו..." אמר ג'י בזלזול. "איך זה קשור?!."
"אמרתי לך להקשיב!." צרח קינגסטר, הוציא אקדח וירה בתקרה.
שוב פעם נכנס ג'י למצב פחד גמור.
"המספר עשר – אצלנו, קיים, ואנחנו יכולים להשתמש בו כמה שנרצה – המספר עשר הוא הקלף המנצח שלנו.
הקלף המנצח שלנו הוא דארקון-ג'ק."
[COLOR="DarkOrange"][SIZE="3"]פרק א' - תחילתו של מסע דמים.
[/SIZE][/COLOR]
"או, סוף סוף?." אמר דארקון, הוא הביט במכתב מקינגסטר.
במכתב היה כתוב כי דארקון צריך לצאת לפועל, משימה ראשונה.
"טוב, אני צריך לצאת." אמר דארקון, לשום דבר, הוא קם מהספה בעלת חתכי הציפורניים שלו, הוא הוציא עליה הרבה מאוד כעסים.
הצעדים של דארקון כמעט לא נשמעו, גלימתו השחורה התנופפה בהליכתו.
הוא פתח את דלת חדרו האישי, "בוא חבר שלי, יש לנו טרף." אמר דארקון ולקח אקדח בוהק בעל קנה שחור משידתו, על הקנה השחור נחרט בעזרת ברזל שם משפחתו של דארקון 'אייריסטנג.'.
הוא פתח את אחד התאים והוציא גם שק עור קטן מלא בכדורים שחורים בדוגמית אש.
הוא תלה את השק על חגורתו בעלת סימן הגולגולת ואת האקדח.
דארקון רץ לכיוון הדלת עם הפתק שלו בידו.
הדלת נפתחה ונטרקה במהירות גבוהה ודארקון יצא לכיוון הגבהות הירוקות.
אחרי כמה דקות ארוכות של הליכה, כשדארקון כבר התחיל להיות רחוק, על גבעות שמכילות רק דשא וחיות קטנות, הוא אמר "סוף, סוף בלי הכריס הזבלוני הזה שחושב את עצמו."
אמר דארקון, ופלט אנחת רוגע.
הוא שמע שריקה וראה חץ סנטימטר מרגלו, עליו היה פתק.
דארקון שלף את החץ וקרא את הפתק.
'למי לעזאזל קראת זבל אה חתיכת חרטה?'.
דארקון ראה את מקור החץ, זה היה נער בעל שער לבן-זהוב שיושב בתנוחת ירייה עם רובה-קשת גדול ומשוכלל שאמור בכלל לירות כדורי רובה.
שערו השחור של דארקון רתח והפך לאדום, ציפורניו התארכו למימדי סכינים עשויים ברזל שחור.
והוא רתח מזעם, זה קורא בכול פעם שדארקון פוגש את כריס.
הוא הוציא כדור ברזל, כתב פתק עם התוכן. 'אוף מכאן, אף אחד לא צריך אותך גם ככה!.'.
הוא הכניס את הכדור עליו מקופל הפתק, וירה.
הכדור הגיע לכריס, הוא תפס את הכדור בידו, ברגע שכריס קרא את הפתק, עיניו של דארקון נצצו משמחה לא ברורה.
"דו-קרב." אמרו השניים ביחד.
כריס פרס את כנפיו עשויות הנוצות ודארקון את כנפי העטלף שלו.
"מוות מתוק." אמר דארקון וירה כדור שחור-אדום לכיוון כריס, הכדור ניצת באש שחורה ונשמות גיהינום שחורות, לאט נראה שהכדור הפך למטאור קטן.
"זה דעתך, אך לא דעתי." לחש כריס וירה מקשתו חץ קטן שהפך בהילה לחץ בליסטרה אדיר ועטוף באור, החץ התנגש בכדור האקדח, שניהם התנפצו אחד על השני, כדור סגול של אנרגיה נראה לשנייה אחת ואחריו הופיע גל הדף כחול-סגול שהעיף את כול מה שבדרכו.
"מוות מתוק בחזרה."
אחרי גל ההדף הזה, כריס הצליח לירות עוד חץ קטן לכיוון דארקון.
אך פתאום, הענף הקטן הפך לחץ בליסטרה אדיר ועשוי זהב.
"רק נראה לך." צחק דארקון, ידיו התארכו לסכינים אדירים ושחורים בין רגע.
ידו זהרה באור סגול-אדום והתחילה לשנות צורה וצבע לעשויות מתכת שחורה-אדומה בוהקת.
הוא חתך את החץ בצורה אנכית ושברים של ענף קטנטן נפלו לאדמה.
שניהם ירדו לאדמה מהאוויר, דארקון הביט בידו והחליט להשאיר אותה במצב נשק "אני לא צריך שום אביזר קרב."
כריס לאומת זו שלף חרב לבנה שניצתה באש-לבנה, החזקה מכולם.
"מה קרה? לתינוקי אין אבן לזרוק על אנשים?!." צחק דארקון, אפשר להבין שהאישיות של השד השתלטה על הבן אדם.
"אני שונא אותך." סינן כריס.
שניהם רצו אחד לכיוון השני בנשקים שלופים, כול אחד מוכן לתת את מכת המוות לשני.
כמה רגעים לפני שהם הרגו אחד את השני הופיעה לוסי בניהם וצרחה "א-ת-ם שניכם מ-מ-ש ת-י-נ-ו-ק-י-י-ם ידעתם?!."
דארקון התחיל לגמגם, גם כריס, אך בראשו דארקון חשב 'אף פעם אין הזדמנות לשפיכת דמים טובה.'
החרב של כריס נפלה, היד של דארקון עמדה להיקרע ממקומה.
לוסי נתנה לדארקון מבט חודר בעניים, הוא נפל כמו פסל שהסיטו יותר מדי אחורה.
"דארקון, בכלל קיבלת משימה מקינגסטר נכון?.".
"כן." הוא אמר בעודו מנסה לקום.
"יופי, אז אנחנו צרכים לצאת אליה, נכון?." שאלה שוב לוסי בנימה קצת יותר מרושעת.
"כן." אמר דארקון והפעם מפוחד.
"אז תזיז את הכנפיים שלך ותתחיל בזה!." צעקה עליו לוסי, באותו רגע דארקון היה בשיא ההשפלה, בעיקר בגלל שהעלבונות הגיעו ממי שהוא מאוהב בה עד מוות.
נראה אפילו לרגע שדארקון שכח שהוא נולד למשפחת אייריסטנג הגדולה והוא חצי שד, מרוב אשמה.
אך לרגע, רוח השטן הכה בו, הוא התעורר מכול האשמה והעלבון.
"או כן?.." שאל דארקון, שערו חזר להיות שחור, הוא קם מהתנוחה של טירון מובס והתחיל לצחוק.
"תקראי – את – זה!." אמר דארקון בנימה של שד משועשע.
לוסי לקחה מידו של דארקון מכתב כתוב על קלף נייר קרוע.
'דארקון ג'ק היקר, בזאת אתה יוצא למשימה הראשונה שלך בתור לוחם של וילסבור.
משימתך הראשונה היא משימת וידוי שאתה יכול להשלים את השאר, היא תהיה קשה יותר ממה שאתה רגיל אליו.
אני רוצה, שתביא לי את מגילת ארסטון..' סיימה לוסי.
כאילו הסוף הפתיע אותה.
"ארסטון?!" שאלה לוסי "ה-ארסטון?!.".
"כן בדיוק, מגילת דרקוני הדמדומים." צחק דארקון, כול גופו השתנה לגוף חתולי עד שהפך לנמר, אך הוא התחיל להצמיח כנפיים.
לאט, לאט, עמד מולם נמר שחור בעל כנפיים אדומות, "אם זאת המשימה, ננסה את מזלנו." אמר דארקון בקול חייתי.
הוא רץ קדימה, והתחיל לעוף, לעוף לכיוון גורל לא ידוע.
______________________
מקווה שאהבתם עד עכשיו, אני רוצה להודיע שאני מבקש שלוש תגובות, רעות או טובות ממשתמשי הפורום.
כי אם אראה שהרייטינג של הסיפור לא עולה אין לי טעם לפרסם אותו..
מקווה שתגיבו, אשמח לקבל גם קטילות ותגובות בונות.
