פוקימון - קרבות נבחרים בהיסטוריה

[u]לילי מקווין&האיש במסיכה[/u]
זה היה יום קשה עבור לילי מקווין. השעה הייתה שתים עשרה בלילה, ומאז שמונה בבוקר היא עומדת על הרגליים ומנהלת קרבות פוקימונים מול מאמנים מכל האיזור המעוניינים לזכות בתג המכון שלה. זה היה אחד מהימים הקשים שהיא עברה מאז שלקחה על עצמה את התפקיד. יותר מעשרה קרבות ביום יכולים לגרום גם למאמן הקשוח ביותר ליפול על הרגליים מרוב עייפות.
זה תמיד ככה בתקופה זו של השנה. כשהאביב מגיע לקיצו ופריחת עצי השקד נושרת, זה אומר שליגת הפוקימונים הולכת ומתקרבת. התקרבות המאורע הגדול של השנה מותיר את מאמני הפוקימון הצעירים שעוד לא זכו בשמונה תגים ממהרים על מנת שיספיקו להרשם לליגה לפני שההרשמה נסגרת. רק מאה שישים מאמנים מדי שנה זוכים להשתתף בליגת הפוקימונים של מחוז רורווילד והתחרות על הזכייה בתגים צמודה ובלתי פוסקת.
לילי הלכה ברחוב השומם בנעלי עקב גבוהות ומעיל טראנץ' בצבע חאקי שהגיע עד ברכיה. היא חיבבה את הנעליים הספציפיות העלה, הן עלו לה הון, אבל כשמדובר על נעלי עקב של המעצבת פרואנזה סקולר היא לא יכולה להתפשר על מחיר.
"עצרי במקומך." היא שמעה לפתע קול גברי מהצד השני של הכביש. היה קשה לזהות כי עומד שם יצור אנושי כלשהו. הדמות המטושטשת התחבאה בין הצללים, מכוסה במעיל ארוך יתר על המידה ועבה מאוד ביחס ללילה החמים והאביבי. "אני יודע שקוראים לך לילי מקווין, אני יודע שאת אחת מהמאמנים החזקים במחוז, את האחראית על המכון של העיר הזאת, ואני גם יודע שאת מעולם לא הפסדת בשום קרב מכון. האם אני צודק?" שאל אותה קול גברי וצרוד מהאפלה שבקצה הרחוב. פניו של האיש היו מכוסות במסיכה שחורה ורק עיניו הבוהקות נצצו מחורים קטנים ומאיימים.
לילי הביטה בדמות המוזרה שנגלתה לעיניה. היא לא פחדה, על אף שרוב האנשים שהיו נתקלים בתופעה כזו היו מרגישים מאויימים. על חגורתה היו מורכבים שישה פוקדורים, ובכל פוקדות התחבא פוקימון בעל עוצמה אדירה שהגנה עליה אין ספור פעמים בעבר.
לילי הסתובבה ופנתה ישירות אל הדמות בעלת המסיכה. היא ניסתה לגרום ליציבה שלה להראות בטוחה ותקיפה. אדם כמוה לא יכול לתת לפשוט עם להפחיד אותה. "מה אתה רוצה?" היא שאלה בקול תקיף ובלתי מתפשר. היא התכוונה לגייס כל טיפה משפת הגוף שלה כדי לשדר שהיא לא פוחדת משום דבר, ובטח שלא מליצן עטוי מסיכה.
הדמות המוצללת לא זזה מילימטר. "אני רק רוצה קרב פוקימונים. זה הכל."
"אם זה כל מה שאתה רוצה, אתה יכול לרשום את עצמך ברשימת ההמתנה לאנשים המעוניינם לערוך איתי קרב פוקימונים במכון שאני מנהלת. עבר עליי יום ארוך, אני לא מתכוונת לנהל שום קרב כרגע. ואם יורשה לי, ויורשה לי, אני אלך כרגע הביתה." היא פנתה משם והחלה ללכת.
הדמות במסיכה צחקקה בקול פרוע. הצחוק צבט את ליבה של לילי, ולראשונה מאז תחילת הפגישה המוזרה בינהם היא הרגישה זיק של פחד. לילי ניסתה להתעלם מהדמות, והמשיכה לצעוד בכיוון הנגדי ממנה. האיש עטוי המסיכה לא התכוון לוותר על קרב עם לילי, והוא נעמד מולה, חסם את דרכה ושלף פוקדור קטן מכיסו.
"תביני," אמר הקול שבקע מאחורי המסיכה, "אני לא בדיוק מסוג האנשים שנכנסים לרשימות המתנה. אני מספק את הצרכים שלי כאן ועכשיו. תשלפי פוקדור, או שאני אאלץ לתקוף אותך חשופה לגמרי."
לילי נרעדה וחום התפשט בגופה. "אם זה הרצון שלך, פריק. אני רק מזהירה אותך ממה שאתה כבר יודע – אני אחת המאמנים החזקים במחוז הזה. אף אחד אף פעם לא הצליח לזכות בתג המכון שלי. אני פאקינג מאמנת רצחנית שתחסל אותך ותהפוך את הפוקימונים העלובים שלך לאבק." היא החזירה בקול תקיף.
לילי שלפה פוקדור מחגורתה. הפחד שהבזיק בה למספר שניות התחלף והפך לזרם אדיר של זעם שחלף בזרועותיה ואיים להתפוצץ בידיה.
היא זרקה את הפוקדור שלה באוויר, הוא נפתח בקול פיצוח מחריש אוזניים ואור אדום ובוהק מילא את הרחוב החשוך. האור נחת על הרצפה ובמקומו הופיע פוקימון גבוה שעמד על שני רגליו כמו אדם, רוב חלקי גופו מכוסה בפרווה כחולה ועיניו הבוהקות נראו פראיות וזועמות. לא ניתן היה להתעלם מהמראה הזאבי המופרע של הפוקימון. זה היה לוקריו, אחד מהפוקימונים החזקים שהחזיקה לילי ברשותה, וללא ספק הפוקימון האהוב עליה.
האיש המוזר צחקק שוב, וקול צחוקו הדהד ברחוב הריק. "קיוויתי שתבחרי בפוקימון הזה. זה יהיה תענוג גדול להלחם מולו." אמר בעוד הפוקדור שהיה מונח בידו נפתח וזרם אור חזק נחת על הרצפה מטרים ספורים מלוקריו. האור הבוהק נעלם ובמקומו הופיע יצור ענקי ומוזר. הפוקימון עמד על ארבע רגליים דקות ויציבות, ותשעה זנבות ענקיים התפטלו באציליות באוויר ושימשו איום לכל מי שיעז להתקרב. פרוותו הבהירה של הפוקימון נראתה בוהקת ומטופחת, ובלטה על רקע החשכה ששררה ברחוב.
"הניינטיילס שלך מרשים מאוד. נדיר לראות בימנו ניינטיילס שיש לו תשעה זנבות. הכי הרבה שראיתי עד היום זה שישה, וגם זה היה לפני שנים." אמרה לילי וניסתה להסתיר כמה שיותר את הדאגה שבליבה. היא ידעה שככל שיש לניינטיילס יותר זנבות, כך הוא מיומן יותר, מבוגר יותר, והעוצמה שלו הרבה יותר גדולה. ניינטיילס עם תשעה זנבות הם מאוד נדירים, ולילי החלה לתהות ברצינות עד כמה האיש עטוי המסיכה שמולה חזק באמת.
"כדי שהקרב יהיה הוגן, אני אתן לך להתחיל." אמר האיש המסתורי.
לילי לא התכוונה להמהמה יותר מדי, והחלה מיד במהלך הראשון. "לוקריו, תשתמש במהירות קיצונית!" פקדה בתקיפות.
לוקריו שעד אותו רגע עמד במקומו כמו פסל נעלם ממקומו וטס במהירות לכיוונו של הניינטיילס. רגלו השרירית של לוקריו פגעה בצד גופו של ניינטיילס והוא הוטח באדמה והתגלגל מספר מטרים. ניינטיילס לא התרשם מהמתקפה הכוחנית של לוקריו, ותוך כדי גילגול נעצר ונעמד על רגליו.
"ניינטיילס, תשתמש בלהביור!" פקד האיש המסתורי.
פיו של ניינטיל נפער לרווחה, וזרם אש אדיר בקע מגרונו ושטף את הכביש. האש התקדמה אל לוקריו שהחל להתחמק מהמתקפה תוך כדי שהוא קופץ בין קירות הבניינים הישנים במהירות ובמיומנות, ומותיר מתחתיו את הלהבות של ניינטיילס חורכות את הכביש. בבת אחת האש פסקה ולוקריו נחת על הכביש הלוהט.
"תצטרך קצת יותר מכמה להבות כדי לעשות נזק ללוקריו. הוא פוקימון שקשה לתפוס לא מוכן." אמרה לילי שידעה בדיוק על מה היא מדברת. לוקריו מעולם לא אכזב אותה. הפוקימון השועלי שעמד על שתי רגליו נראה מוכן ומזומן לתקוף את יריבו ברצינות. "לוקריו, תשתמש בהילת שמים!"
לוקריו קירב את שתי כפות ידיו זה לזו, ואור בוהק הופיע במרווח בין שתי ידיו. האור התחזק לאט לאט, עד שנוצר כדור כחול ובוהק שרטט בין שני ידיו של לוקריו. כעת הכדור היה בגודל של כדור טניס, והוא הוסיף לגדול ככל שהזמן נמשך.
היריב של לילי התכוון לנצל את הזמן הזה לטובתו. "ניינטיילס תשתמש בזוהר רפאים!"
עינייו של הניינטיילס הצטמצמו וזנוותיו התפתלו באוויר בעצבנות. כדורי אור קטנים וכחולים החלו להופיע סביב הניינטיילס וריחפו באוויר בשלווה שיקרית. הכדורים החלו להתקדם באיטיות לכיוונו של לוקריו, שכדור ההילה שהכין הלך וגדל בין כפות ידית. כדורי האור הקיפו כעת את לוקריו וחגו סביבו באופן מוזר. לילי הבינה היטב את המשמעות של המתקפה הזאת, והיא ידעה שלוקריו נקלע לצרות. מתקפת זוהר הרפאים תרדוף את לוקריו עד סוף הקרב בינהם, ותיפסק רק אם ניינטיילס יובס.
"לוקריו, שגר עכשיו את המתקפה שלך!" קראה לילי בעצבנות הולך וגדלה.
הכדור הכחול הבוהק שבהק בין ידיו של לוקריו טס לפתע במהירות עצומה לכיוונו של הניינטיילס שעמד במקומו. תוק שנייה בודדת הכדור הבוהק פגע בניינטיילס שהועף אחורה מספר מטרים ופגע בקיר של אחד הבניינים. ההדף מהמתקפה של לוקריו גרמה רעש עצום וסדקה את הכביש לכל אורך הרחוב. חצצץ רב הועץ לכל מקום וניינטיילס התקשה מאוד לקום.
במקביל, כדורי האור המוזרים סביב לוקריו החלו מתהדקים סביב גופו וחורכים את פרוותו הכחולה. לוקריו צווח מכאב כשזוהר הרפאים בער באש כחולה ומסתורית והתפשטה על גופו. לוקריו ניסה להשטלת על האש שהתפשטה, אך ככל שניסה כך האש הכחולה התפשטה יותר ויתר.
"לוקריו תעזוב את האש הזאת, אין לך איך לכבות אותה," פקדה לילי, ששנאה לראות את לוקריו סובל מכאבים. זוהר רפאים זו מתקפה אכזרית, ולילי הבינה שהאיש המוזר במסיכה יעשה הכל ויפעל בכל האמצעים על מנת לנצח את לוקריו. אם כך, לילי החליטה לעשות אותו הדבר בעצמה.
"לוקריו, אני יודעת שכואב לך, אבל עכשיו עליך לסיים את הקרב הזה כמה שיותר מהר. תנצל את הרגע שניינטיילס נמצא על הרצפה, ותתקוף אותו במתקפת קרב צמוד בכל הכוח שלך!"
לוקריו ציית מייד לקולה התקיף של לילי. הוא החל לרוץ לכיוונו של ניינטיילס כשגופו בוער באש הכחולה והמוזרה. אבל שניה בודדת לפני שפגע לוקריו ביריבו, ניינטיילס קם על ארבעת רגליו וקפץ באוויר. אגרופו של לוקריו פגע באדמה וסדק אותה עמוק במיוחד. לוקריו לא התכוון לוותר על ההתקפה שלו, וניסה שוב ושוב לפגוע בניינטיילס. אולם הניינטיילס היה מהיר מאוד, והתחמק מכל אגרוף של לוקריו בקפיצה לאחור, לאוויר ולצדדים. לילי מעולם לא ראתה פוקימון שזז בצורה כה מהירה, מושלמת ואלגנטית בו זמנית. האיש במסיכה צחקק את הצחוק הפראי שלו.
"חשבת שיש לך עסק עם חובבן שרוצה קרב פוקימונים?" שאל את לילי. "טעית טעות מרה, ואת תשלמי עליה. ניינטיילס, תשתמש בהיפנוזה!" קרא בעל המסיכה תוך כדי צחוק פרוע.
ניינטיילס קפץ על אחד מגגות הבתים הנמוכים של הרחוב הצפוף, כשעיניו זוהרות באור חמים. לוקריו נעצר במקומו, מתנשף ומתנשם מהמאמץ חסר התועלת שהשקיע במתקפה האחרונה. עיניהם של לוקריו וניינטיילס נפגשו, ונראה היה כי לוקריו מתחיל לאבד לאט לאט את שיווי משקלו.
"אוי לא," לחשה לעצמה לילי וקיוותה שיריבה האכזרי לא שמע. היא ידעה טוב מאוד שהיא נמצאת בצרות.
לוקריו העייף קרס על ברך אחת ונשען על ידו השמאלית. ניינטיילס השתמש במתקפת היפנוזה כדי לעייף את לוקריו, וכשמנסים לעייף פוקימון שכבר גם ככה עייף התוצאה היא לא טובה. "לוקריו, קום על הרגליים! אתה חייב לתקוף! תשתמש במתקפה מהירה!" היא קראה בבהלה. אם לוקריו לא יצליח לעמוד על שתי רגליו, זה הסוף שלו. גם הלהבות הכחולות שעטפו את גופו של לוקריו רק התחזקו יותר ויותר. לילי לא ידעה מה לעשות כדי למנוע את תבוסתו של לוקריו.
"ניינטיילס, סיים את הקרב הזה," אמר איש המסיכה שעמד במקומו מאז תחילת הקרב. "תשתמש במתקפת פיצוץ אש." אמר באדישות.
לילי החסירה פעימה. פיצוץ אש זו אחת הממתקפות האש החזקות שקיימות. "לוקריו, זוז, מהר! תשתמש במתקפת פעימת אופל!"
לוקריו הרים את ראשו וקם על שתי רגליו למרות הכאב שחדר לעצמותיו כתוצאה מהאש הכחולה. חשיכה קלה החלה לעטוף את גופו כמו ערפל, והקדירה יותר ויתר. כל גופו של לוקריו התעטף בחשיכה המוזרה, ואז בבת אחת הילת החושך שעטפה את לוקריו התפרצה ויצרה הדף אדיר של אור שחור. ההדף פוצץ את כל חלונות הרחוב התחתוניו וסדק קירות בטון עמידים. אולם ניינטיילס קפץ מעל האור החשוך שנייה בודדת לפני שפגע בו. בעודו באוויר, שיחרר ניינטיילס כדור אש עצום מפיו, שהתפוצץ והלהיט את הרחוב בלהבות אדירות מימדים.
לילי מעולם לאר אתה מתקפת אש בעוצמה כזו. האש בערה מספר שניות כשהיא ממשיכה לזרום מפיו של ניינטיילס. במרכז הרחוב נוצר כדור אש ענקי שהטיל חום עצום על פניה של לילי. היא עצמה את עיניה והפנתה את מבטה מהסינוור.
האש נפסקה בבת אחת והלהבות נעלמו כליל. במרכז הרחוב ניצבה דמות מעולפת לגמרי, ושחורה מפיח, כשהיא שוכבת על הרצפה. לוקריו הפסיד.
לילי נותרה חסרת מילים. מעולם לא יצא לה להתקל במאמן ששלט בקרב באופן כזה. הוא פשוט היה מדהים, וללילי לא נותר דבר לעשות כדי להתנגד.
"אני חייב לציין שדי התאכזבתי." אמר האיש במסיכה. "ציפיתי לקרב הרבה יותר ארוך וקשה, וגם להרס יותר גדול... אבל בסך הכל נהנתי. עכשיו מגיע לך עונש."
לילי הרימה את ראשה המושפל. "עונש?" היא שאלה בחוסר הבנה.
"אני אקח את הלוקריו שלך. אני מאוד מעוניין להוסיף אותו לאוסף שלי. אל תנסי להתנגד. אני מאמין שאת מבינה כבר שזה לא יצליח לך, וחבל שתפסידי עוד פוקימונים."
האיש במסיכה שלף פוקדור מוזר מכיסו. הפוקדור היה שחור לגמרי משני צדדיו. הוא זרק את הפוקדור בקלילות, והוא נחת על הלוקריו המעולף. הלוקריו נעטף באור שחור ונכנס לפוקדור בלי התנגדות. כשהפוקדור נסגר, האיש בעל המסיכה התקדם לעברו ולקח אותו לידיו. "היה תענוג להכיר אותך, לילי מקווין, אני אדאג ללוקריו שלך טוב." הוא אמר, ונעלם בין הצללים.