חיבור| עם הרוח

בעודי פוסע ברחוב הצר המשקיף אל ביתי, בעצם מקומי שלי,
אני חש ברוח המלטפת את כל גופי, מרגיש איך היא שולטת בכולי.
שעת ערב מאוחרת היא, מזג האויר קריר, אולי אפילו קר בשבילי,
אני יודע כי הרוח הודפת אותי לכיון הנגדי, פורטת נגינתה בסגנון אצילי.
כאילו מנסה למנוע ממני להגיע למטרתי, מנסה ממש לרמוז לי,
ואני מתעלם מעצתה, ממשיך להתקדם, ומאידך מתמלא ממנה ככלי.

אני מביט לרגע לאחור, כאילו ראשי הוסט מאליו, מעניק לרוח דרור,
מראה ביתי ניכר מעט רחוק, צבוע כולו בגווני אפור - שחור.
אומנם יודע אני כי עלי להמשיך לצעוד, אין לי פנאי להביט לאחור,
אך הרוח לא מוותרת, כאילו נחושה כי אחזור לשם, כאילו אם אמשיך אפול לבור.
והרוח שקרנית היא, במשחקיה צובעת את הבית במעט אור,
כאילו משכנעת אותי כי רק בביתי, מקומי שלי, על צרותיי אוכל לגבור.

וחולפת היא הרוח בין קירות צפופים, ומן החרצים בוקעות מנגינות עצובות,
מתוך צינורות המתכת נשמע קול בכי מקפיא עורקים ומסמר שערות,
כך בוכה היא הרוח, מתחננת שאשאר עוד רקע קט, רק כדי להביט בגדרות,
כמו ילד קטן המושך את אביו לאחור, מביט בו אביו ורואה כי ממש מצליח לבכות.
הקור מרעיד אותי לכמה שניות, גורם לי לפקפק בפסיעות הבאות,
האם עלי לחזור לביתי, קירותי מגינים מפני הקור והרוחות,
או שמא עלי להמשיך במסעי שאת סופו רק אני, בעתיד, אוכל לגלות.

ולרגע קט אני עוצר לחשוב, יתכן כי כלל לא הרוח מנשבת,
הרגש פעל לפני מחשבתי, טשטש את דעתי והובילני בדרך אחרת.
הכל לפי פעולותיו! זעם עצב ופחד מהולים בו! מכה בי בצורה מעודנת,
ואני אין לי זמן לחשוב, הרגש כרוח הוא, כסערה מתפרצת.
והרי אני יודע כי עלי לעצור לרגע קט, להבין מה המחשבה שוזרת,
מעין ידע חוכמה נחישות ושאיפה, הכל כמעין חבל זהוב נמשכת,
ואני בחבל מנסה לאחוז, מי ידע אם השעה מאוחרת...