מחשבה| נקודה טובה

לפעמים כשאתה ממש לבד ויכול לשמוע את פעימות הלב
אז יש לי הזדמנות לחשוב, יש לי הזדמנות להבין...
זה כבר לא בשליטתי אני לא חושב על זה בכלל...
אני נתון במצב תלוי,
במצב שלא ידוע מה הוא בעצם...
והרצון היחידי שלי הוא לשכוח....
להיתנהג כרגיל כאילו כלום לא קרה
גם אם יש לי אפשרות לתקן...
אני אעדיף לשכוח, אני אעדיף לברוח...
אומנם כבר כמה אפשר לברוח? כמה אפשר להיתעלם? אני מנסה לחשב האם בליבי אכן קיים אותו כוח מובטח שכולם מדברים עליו
הכוח שתמיד מסייע אני מאמין שיש אפששרות להבין היכן אני אבל בפועל אני ממשיך לנדום ואני חוזר על אותן טעויות...
וזה משום תסכול זה לא בטיפשות! אני בטוח שלא...
ואולי?
טוב אני אגש לחפש את התקווה, כי בליבי אני חש אותה כאן כשאתה ממש לבד וכשאתה יכול לשמוע את פעימות הלב.
תאמין. תאמין. זה הלב. זה הראש זה הנשמה וזה הכל
אני עטוף בתקווה האם יש בי הכוח להפוך את אותה תקווה המפעמת בדמי לכוח מוחשי להתגברות?
לאותו כוח שכולם מדברים עליו?
את זה אאלץ לגלות בעצמי כי אם אמשיך לחזור על אותן טעויות... לא אלמד מהן, נכון?