פוקימון = אופרת סבון / מאת היטמן
[B]פוקימון = אופרת סבון / מאת היטמן[/B]
[IMG]http://img2.timeinc.net/ew/dynamic/imgs/090318/Bold-and-the-Beautiful/Brooke-4-husbands_l.jpg[/IMG]
[בתמונה: חברי קאסט 'היפים והאמיצים']
בקטע שלפניכם אציג לכם כיצד איך כל אחד ואחד ממכם – המעריצים של פוקימון, הוא בעצם צופה אופרת סבון אדוק שיכול באותה קלות להתמכר גם לסדרות כמו "כל ילדי", וה"יפים והאמיצים". אני אסתמך בטענה שלי על אחד המאמרים הבולטים של תקשורת בשנים האחרונות והוא "התהליך ההגמוני בבידור המשודר בטלוויזיה", מאת טוד גיטלין. כך שבסופו תוכלו להבין גם אתם למה סדרת האנימה המצליחה ביותר בכל הזמנים היא לא פחות ולא יותר מאשר עוד אופרת סבון.
עכשיו שאנחנו בפתח של סאגה חדשה בפוקימון, יש כמה דברים שאפילו המעריצים "הקלים" של פוקימון יוכלו לשנן באדיקות לגבי עתידה של הסדרה. נכון? אש ילחם כנגד מספר מאמני מכונים, יתלוו אליו בחורה וגם בחור, יהיה לו את פיקאצ'ו בצוות הפוקימונים שלו, בכל פרק הוא יכיר ויפגוש פוקימון חדש, ומדי פעם צוות רוקט יגיע לסצנה וינסה לגנוב את הפוקימונים של אש. עד פה נשמע מוכר? יפה. אז המעריצים היותר "כבדים" יוכלו כבר לספר לי שאש תמיד אוהב לתפוס בין אחד לשלוש פוקימונים התחלתיים וזה מבלי שדיברנו על פוקימון מעופף שמצטרף תמיד לצוות. אין לאש, לא היה לו וגם לא יהיה לו שום פוקימון אגדי/ דרקון בצוות וגם אם יהיה לו פוקימון גדול בעל יכולות, אז זה אומר אחד משני דברים - או שאש לא יוכל להשתלט עליו, או שהפוקימון עצמו ייתקל בבעיה. דבר אחרון שבטח גם אלה שהפסיקו לראות את הסדרה ורק גולשים בפורום מכוח ההרגל יוכלו לומר לי, הוא – שלא משנה באיזו בעיה אש נתקל, היא תמיד (ב99% מהמקרים) תיפתר עד סוף הפרק. נכון?
אז יפה, כי לפי המאמר שעליו אני מסתמך, גיטלין מחלק את התוכנית ל-5 קטגוריות: פורמט ונוסחה, ז'אנר, דמויות, זווית ראייה ופתרון. אם בתוכניות ה'אופרות סבון' (למי שלא מכיר) יש לנו פורמט מנצח שבו תמיד התוכנית עולה ב16:00 אחר הצהרים ומשודרת במשך 22 דקות לא כולל פרסומות, אז גם פוקימון מתאימה להגדרה הזו. הפרק תמיד יציג קביעות חברתית בה הסדרה בטלויזיה מופיעה בזמן קבוע, באותו יום, אותה שעה, עם אותם דמויות וזה גורם אצל הצופה תחושה של קביעות של שיגרה ויציבות. שנחשוב על זה לרגע...? הרי בכל פרק בסדרה יש לנו את אש, את האחות ג'וי, את השוטרת ג'יני, אולי גם את פרופסור אוק, את צוות רוקט וכמובן שאי אפשר בלי הדבר הצהוב הקטן – פיקאצ'ו. עד פה יש הסכמה. נכון? מעולה.
הקטגוריה השנייה היא ז'אנר, ולדעת גיטלין אלו תוכניות הנובעות מין הצורך לפנות לקהל חדש מגוון יותר. גיטלין מדגיש את עניין הספורט - הוא טוען שספורט מכיל בתוכו המון מרכיבים הגמונים כגון: השגיות וניצחון. אני לא יודע בדיוק למה גיטלין התכוון במאמר שלו שלו אבל גם אני יכול לשער וגם אתם שהשגיות ונצחון אלה מרכיבים חשובים בסדרה ובאישיותו של אש קאטשם. נכון? הרי אם לא איכפת לו להפסיד והוא לא רוצה לנצח, אז אין ממש הרבה טעם בלחלום להיות פוקימון מאסטר. נכון?
בקטגוריה השלישית גיטלין מדבר על דמויות- הדמויות בדרך כלל קבועות, מייצגות ערכים אמריקאיים ומשפחתיים אשר שואפים לשלמות. העלילה יכולה לפעמים להסתבך ומאפשרת לדמויות הסטריאוטיפיות להראות את תכונותיהן הסטנדרטיות; העלילה נפתרת – בפרק זמן של עשרים ושתיים דקות, שהוא כשלעצמו מקור לנוקשות וסדירות כפויה. כך שבאמת ניתן לראות שאפילו אם טוגפי הלך לאיבוד או צוות רוקט השיג את הפוכדורים של אנשי העיירה, שום פרק שאני יכול לחשוב עליו (פרט לפרקים של לוגיה ושל קיוגר וגראודון) לא הסתיים כשהעלילה פתוחה. העלילה היא קריטית, מונוטונית בה הצופה האדוק, וגם אלה שלא ממש אדוקים, יוכל לשער את הפרק מבעוד מועד ובמהלך הצפייה.
הקטגוריה הרביעית היא מהמעניינות שבמאמר והיא טוענת שזוית ראייה היא בעצם ראיה של ערכים מרכזיים דרך הדמות המרכזית בסדרה ואלה נובעים משיקולים של רייטינג, כאשר יש גם לגיטימציה לסטיות מין הנורמה, כל עוד הדמות מוצגת באופן זה שלא מסכן את הערכים המרכזיים (בעבר לא הציגו את הסטיות כדי לא לסכן את התפיסות הדומננטיות). מה שזה אומר במילים פשוטות שכסף ומיינסטרים זה המפתח של פוקימון. אם חושבים על זה לעומק, חברת פוקימון בע"מ יכלה לסגור את הבאסטה כבר אחרי ליגת תפוז. נכון? מה גרם להם להמשיך 12 שנה ומיליון פרקים לאחר מכן? כסף. מה מכתיב את התוכנית – ערכים מרכזיים. זה למה אתם בחיים לא תראו יותר את ג'יימס לובש חזייה, או את הפוקימון פוריגון. מכיוון שאלה הוצגו, סווגו כסטייה וצונזרו מאז ועד היום. אותו כנ"ל גם לפרק שבו ג'ינקס נראתה כאישה אפריקאית, ולפרק שבו הופיע אקדח בספארי. כך שההגמוניה נשמרת ע"י ביות הסוגיות המעוררות מחלוקת.
הקטגוריה המסכמת לפי מאמרו של גיטלין היא שבסדרות אופרת סבון תמיד יהיה פיתרון. גיטלמן אומר שבדרך כלל הטלויזיה יוצרת "סופים טובים" או"סופים מעורפלים" אלה הם סופים פתוחים לפרשנות, מחזקים את היציבות החברתית, מכיון שסוף זה מאפשר לכל קבוצה חברתית לפרש את הסוף לפי תפיסת עולמו. גם כאשר אש מפסיד או מאבד חבר, יש מוסר השכל כתוב בצורה בולטת על כל שטח המרקע ואין אפשרות שלא לחוות דעה אישית על הנושא. גם בהפסד יש נצחון, או למרות הכל, יש את החברים שיקבלו את הגיבור כפי שהוא; גם עם מעלותיו וגם עם מגרעותיו. זה סוד הקסם.
כך שבפעם הבאה ששואלים אתכם באיזה פורום אתם גולשים, או בפעם הבאה שאתם רואים את הפרק האהוב עליכם, תזכרו שאתם לא ממש רואים פוקימון שלעצמו. אתם חלק מדבר גדול יותר, רחב יותר, עצום יותר. עולם שנקרא – 'אופרת סבון'. זה לדעתי גם למה הסיבה שהמותג "פוקימון" מצליח כל כך. הוא לוקח את הנוסחה שפועלת כבר שנים על גבי שנים, הוא אורג אותה בתוך מעטפת שבה גם מבוגרים וגם ילדים יוכלו להבין אותה, והוא מעניק אותה בצורה שנראית לכאורה פשוטה, אך בפנים היא מרובדת, מלאה במשמעות ומיוחדת במינה. מעניין, לא?
- - - - -
[B]ביביליוגרפיה:[/B]
גיטלין, ט' (1995). "התהליך ההגמוני בבידור המשודר בטלוויזיה" בתוך: ד' כספי (ע') תקשורת המונים: זרמים ואסכולות מחקר, מקראה (עמ' 144-164). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
