-
[SIZE=4][color=red][b]Introduction[/b][/color][/SIZE]
"מה בדיוק חסר לך להשלמת הפרוייקט, טרויי?" שאל אדם גבוה לבוש חלוק לבן, משקפיו בהקו ואת פניו לא היה ניתן לזהות.
"פרופסור, על פי הנתונים שהמחשב מראה, האפשרות היחידה לתקשר איתם יהיה באמצעות ילדים, הם היחידים שבאמת יכולים להקשיב." טרויי, שהיה לבוש אף הוא בחלוק לבן, שיערו הארוך והזיפים שעל פניו העידו על הזנחה כללית, ייתכן שקצת שכח מעצמו לאחרונה.
"נו," שאל הפרופסור ושילב ידיו בעניין "מה חסר לך?"
"לא הרבה," ענה טרויי "עלי להשיג מאמנים צעירים, מחוננים, שיוכלו לשבור את הצופן של גלי הביתא, מה בעצם מונע מהאדם האנושי לתקשר איתם?"
"מה עוד תצתרך לפרוייקט הזה?" שאל הפרופסור, בעודו מוציא דף חלק ועט, נכון לכתוב.
"אני אשלח לך טופס מלא מחר." ענה טרויי.
-
אי אפשר ללמוד משהו מהקטע הזה.
נראה מה יהיה בהמשך.
-
[SIZE=4][color=red]פרק א': "היהפוך כושי עורו?"[/color][/SIZE]
"עלי בסך הכל לחלק את המשוואה הזאת במספר שברים זהה, כך אוכל להשוות זאת לחומש והתוצאה תנפיק את האנרגיה המתאימה." את הקול הזה היה ניתן לשמוע ללא ספק מתחת לערמה גדולה של ספרים כבדים, אומנם היה מפתיע לגלות ילד מתבגר מוקף בכל הספרים וכותב בקדחנות.
"דיוויד!" נשמע קול מהסלון "אבא ואני מעוניינים לשוחח איתך מספר דקות!"
"אני מגיע בעוד מספר דקות!" ענה דיוויד, הוא היה נשמע קצת לא מדוייק לכן שקל את מילותיו והוסיף "בעוד שלוש דקות ועשרים וחמש שניות!" היה עליו לסיים את הנוסחאה המתמטית ולסכם הכל, הוא באמת קיווה להספיק בזמן שהקציב לעצמו.
דיוויד היה ילד גבוה ושיער שחור ארוך היה לו, הוא היה חיוור מאוד ומשקפיים כבדות לעיניו, בעודו מאמץ את ראשו וידו תחובה בתוך המצח, שפתיו האדומות מאוד אומצו לשיניו וננשכו בשנית, לאחר שפיתרון התרגיל המתיש לא היה מונח בידו הוא לא חסך שום מאמץ להצליח. אומנם הוא הבחין כי זמנו אזל, לכן סימן את חשבונותיו והתמתח, עיניו העייפות סקרו את החדר המסודר מאוד, אמו הקפדנית כבר הספיקה לסדר את הבית, ולעבור דרך חדרו. כל ילד שבעולם היה מתלונן ולא מעוניין לגור בחדר שכזה, הוא היה יבש ועגום, הקטן בחדרי הבית וכלל לא ילדותי, אומנם לדיוויד זה היה בהחלט מספיק, הוא לא התלונן כי כלל לא היה נחוץ לו דבר אחר, הוא ירד לסלון והבחין בהוריו יושבים על ספת העור השחורה וציפו לו שישב עימם, אמו היתה אישה שמנה וחייכנית, שיער שחור כמו של דיוויד לראשה ועיניים חומות דבש. אביו היה אדם רזה ומבט פניו היה שקט ומהורהר, אביו תמיד נהג לא להתערב בשיחות, כאילו אולץ לשבת ולהשתתף בשיחה ולא היה מעוניין לשתף פעולה, אומנם האם היתה נחושה בדעתה.
"דיוויד," פתחה אמו בבקשתה ואחזה מכתב חום רשמי, דיוויד הביט במכתב בתדהמה, חישוב מהיר אחד והוא כבר ידע את אשר הומה ליבה, הוא כבר החל לסרב. "דיוויד זה מכתב מהמעבדה של פרופסור צ'אק,"
"אמא," החל דיוויד "אמרתי לך עוד אז ואומר זאת גם היום, אין בכוונתי לעזוב את הבית בשביל המסע המגוחך הזה, אני בהחלט מעדיף ללמוד במכללה בתחילת השנה!"
"דיוויד, אני מאוד מבקשת שתצא למסע הזה, זה חשוב יותר מהלימודים במכללה, זה החיים בעולמינו, באופן טבעי כל ילד יוצא למסע הזה, וגם אתה אמור לעשות זאת בדיוק כמו כולם!" החלה האם לשכנע "חלוקה תתבצע עכשיו!"
"אמא, אם נחלק את ילדי העולם בחמישים אחוז המעוניינים לצאת למסע הזה, וזה גובל דווקא בילדים בני עשר, נמצא שמרביתם כלל לא יכולים עוד לצאת למסע, אלו שמעוניינים לצאת מפסידים כשבעים אחוז מההשכלה שהמכללה מעניקה לילד המתבגר, ותלמידים רבים ברחבי הארץ לומדים במכללות, משמע, שכלל לא כל הילדים יוצאים למסע, ייתכן ורמת האחוזים בכלל שונה לחלוטין, וזה משום שישנם ילדים מחוננים שכלל לא מעוניינים לבזבז את זמנם!" פתח דייויד בנאום עמוק, אימו איבדה אותו במשפט הראשון ומיצמצה בעיניה, דיוויד נראה מרוצה.
"תסתום את הפה שלך!" נשמע לפתע קול זועם במרכז הסלון, דיוויד נאלץ לעכל שהיה זה אביו, הוא הזדקף מלא קומתו ופניו האדומות הביעו מאמץ רב. "אינך רואה כמה אידיוט אתה?"
"א... אבא..." גימגם דיוויד
"אני שונא שאתה מברבר כל כך הרבה שטויות, אתה ילד בן ארבע עשרה ואין לך אפילו חבר אנושי אחד!, אתה נוהג בטיפשות, אומנם נכון אתה חכם, אפילו גאון, אבל אתה אידיוט מושלם."
"אני לא מבין..." לחש דיוויד
"דיוויד, אתה יכול להסביר לי למה אין לך חבר אחד?" שאל אביו בתביעה.
"משום שאני לא זקוק לאף חבר, טוב לי לבד ואני מתפתח שיכלית וגופנית היטב." ענה דיוויד, הוא הצמיד את משקפיו הכבדות לעיניו.
"אין לך חיים דיוויד." לחש אביו "אין לך בשביל מה לחיות, בשביל מי להקריב ולהתאמץ."
"ג'ורג'..." יללה האם לבעלה.
שתיקה. דיוויד ידע היטב למה אביו התכוון, זה לא היה חדש לו, הוא כבר מזמן רצה חבר טוב שיוכל לחלוק איתו כל דבר, לספר לו על החשבונות המתמטיים שלו וייתרונות הפיסיקה שפיענח לבד.
"צא למסע הפוקימונים הזה, דיוויד." לחש אביו.
דיוויד ידע היטב שכעת לבטח יצא למסע, הוא הבין שעליו לשמח את אביו ולהוכיח לו שיש לו בשביל מי לחיות. הוא מעולם לא נחשף למחווה כזאת מצד אביו.
"אל תאכזב אותי דיוויד." חייך אביו, הוא פתח את הכפתור העליון של חולצתו העבה של דיוויד. "אה, וכדאי שתעבור דרך החדר שלי, יש משהו מעניין שהייתי רוצה שתראה שם."
דיוויד עלה לחדרו ואירגן תיק, את מחברת הפיסיקה הוא סגר בטריקה והעיפרון נפל לרצפה בהזנחה, הוא ירד לחדר של אביו וגילה שם להפתעתו לבוש חדש למסע, היה שם ג'ינס שחור משופשף חולצה שחורה עם שרוולים לבנים וציור של פוקדור מודפס במרכז החולצה, כובע רשמי של הליגה בצבע שחור עם ציור של פוקדור בצבע לבן, ונעלי סטפס שחורות וסולייה לבנה, דיוויד מעולם לא התלבש כך, חיוך על על שפתיו.
"דיוויד!" קראה אימו בפתח הדלת.
"אני בא עוד בעוד שלוש דקות ועשרים וחמש שניות..." ענה דיוויד, לאחר הירהור קל הוסיף "בעוד חמש דקות ככה!" הוא יחל להשבע שראה את אביו מחייך, הוא יוצא למסע פוקימונים
[SIZE=4][color=gray][b]המשך יבוא...[/b][/color][/SIZE]
-
אני מצטער אבל התחלתי את הסיפור במשפט שנראה לי לה הגיוני מבחינה של הבנה וכתיבה:
עלי בסך הכל לחלק את המשוואה הזאת במספר שברים זהה, כך אוכל להשוות זאת לחומש והתוצאה תנפיק את האנרגיה המתאימה
מה זה אומר
-
אם לא הבנת... בסך הכל המשפט הזה מפגין את החכמה של דיוויד, הוא בדיוק פטר איזה תרגיל... לא משהו שאמור להשפיע על עצם הסיפור.
