ספריית הרציונל

[COLOR=Red][B]<אני ממש אשמח לקבל תגובות הפעם... ממש אשמח>[/B][/COLOR]

[size=6][u][b]ספריית הרציונל[/b][/u][/size]
[i]
[SIZE=2]מי לעזאזל סוגר את הספרייה בבוקר חג סוכות? מה הוא חושב לעצמו?
אם אנשים לא יקראו ספר בחג, אז מתי? אי אפשר לסגור כך את הספרייה. זה בכלל לא במקום. מישהו צריך להתקשר לעירייה, ולדווח על המחדל הזה; על השערורייה הזו.
אבל רגע, רק רגע, גם העירייה סגורה היום! העובדים לקחו חופש, ארוך. עד סוף השבוע הבא. משמע שזה לא 'סתם' מחדל, זו קונספירציה.
בדיוק, זו המילה – קונספירציה.
מנהלי הספרייה החליטו לסגור אותה היום, כמעט בהפתעה, בידיעה שיגרמו אבל נורא ל 'קורא המתמיד' ואולי אפילו לטראומה... אבל לא היה להם אפילו ממה לחשוש, גם העירייה סגורה! אין למי להתלונן! ממש מחוכם.
תמיד ידעתי שקוראי ספרים הם אנשים סופר-דופר אינטליגנטיים.
לעזאזל.[/SIZE][/i]

[SIZE=2]המחשבות התרוצצו במוחו של דן; מהירות ומרוגשות כמו אישה שזה עתה נודע לה על מבצעי סוף-העונה בקניון.
דן הכה בחוזקה על הפלסטיק החצי-שקוף שעטר את דלת הספרייה; הוא היה בטוח כי מדובר בזכוכית; כזו שתתנפץ ותותיר את חותמו במקום, אך הצליל העמום שעלה באוזניו לא הותיר מקום לספק.

דן לא בא הרבה לספרייה. למעשה, הוא כמעט ולא בא בכלל.
הוא שנא להשאיל ספרים, לקרוא אותם, ואז להחזיר אותם. זה אולי נשמע מעט מלודרמטי – אבל הבנאדם נקשר לספרים, או לייתר דיוק - למה שסופר בהם, לאנשים שחיו בהם... לאווירה.
וזה לא משהו שאפשר להתנתק ממנו בקלות. ברגע שהוא מזמין אותך לתוכו, ואתה נענה – אתה שייך לו. ובמידה מסוימת, גם הוא שייך לך. אי אפשר להגדיר את זה בתור אהבה או קשר הדדי, כי זה לא. אבל זה קיים; משהו שהוא מעבר להסבר רציונאלי כלשהו. אמת.

והאמת הזו, או מה שהיא לא תהיה, סיבכה אותו לא פעם בצרות עם הספרייה, באותן פעמים מעטות בהן כן השאיל ספר או שניים.
הוא קרא אותו – לפעמים מהר ולפעמים לאט – וכשסיים, חיבק אותו, כמו שמחבקים ילד קטן ואהוב, והניח אותו על המדף מימין למסך המחשב. לא היו לו הרבה ספרים על המדף, הוא לא קרא באופן קבוע, היו לו 'תקופות' והן לא היו ממש ארוכות. אולם כשנפלה עליו הרוח – הוא נכנס לזה בכול הכוח.
וכך עברו ימים, שבועות, חודשים והספר העלה אבק על המדף. שכבה עבה של אבק, כזו שאפילו ניקיון פסח לא יכול להעלים.
לבסוף שכח ממנו. לאט, אבל שכח. לפחות עד התקופה הבאה.
וכשזו באה, זיכרונות עמומים אודות ספר בעל שם לא ידוע, אשר נמצא על מדף לא ידוע, כזה שצריך להחזיר אותו למקום לא ידוע, עלו בו. וגם אז, הוא לא מיהר. לקח לו חודשים להשלים את פערי המידע, ואחרי אלו – נתקף חרדה. כזו שמשתקת, מקפיאה אותך ולא מניחה לך להפשיר גם אם תכבה את המזגן בחום הנורא של יולי-אוגוסט.
הוא פשוט לא רצה להחזיר את הספר. הוא לא רצה להיפרד מהחברים, או שאולי אלו לא רצו להיפרד ממנו? זה לא באמת חשוב. זו פשוט הייתה עובדה.

הוא ידע כי בשלב זה או אחר הטלפון יצלצל, והלב שלו ידפוק בטירוף [i]פאם-פאם, פום-פום[/i] והוא יזהה מאוד מהר את הקול המעצבן והדק –
'שלום, מדברת מיטל, מהספרייה העירונית... אפשר בבקשה לדבר עם דן שיין?'
והוא ישתוק. הוא יחניק כול צליל. הוא אפילו יפסיק לנשום לכמה רגעים, תלוי עד כמה זה יהיה הכרחי.
'מדבר,'
'הו, שלום, רציתי להזכיר לך -'
אוי, נו באמת - על מי אתה חושב שאתה עובד? הרי אתה יודע שזה לא ישמע כך. אתה יודע שאתה לא תצליח לדבר, אתה יודע שאתה ישר תנתק, אתה יודע! אז למה אתה משקר לעצמך? למה אתה מתעקש לשנות את המציאות? תתאפס על עצמך.

ואסור שזה בכלל יקרה.
הוא חייב להחזיר את הספר, סיטואציות כאלו היו הרבה מעבר למה שהוא יכול להתמודד איתו. מישהו אחר היה מנתק את הטלפון הארור וממשיך בשגרת היום, אולי אפילו מתבדח על זה אחר כך, אבל דן לא היה האיש הזה.
הוא היה אוכל את עצמו בגלל השטות הזו. וזה בסך הכול ספר, רק ספר טיפשי, נכון?
נכון. לא צריך להתרגש... הוא יחזיר את הספר וישן באותו ערב שנת ישרים, כמו שצריך.

דן לקח את הספר, זרק אותו אל תוך התיק, ושם את זה על גבו.
הדרך לא הייתה קצרה, למעשה, היא הייתה די ארוכה. חמש-עשרה דקות של הליכה בשמש הקופחת של חודש יולי. העונש האולטימטיבי. אחרי הצעדה הזו, גם אם יחרימו את כרטיס הספרייה שלו – זה לא יהיה נורא כול-כך.

בית הספרייה נראה מרחוק כמו פסל ענקי ולבן, כזה שאפשר להישבע שנגנב מאיזה מוזיאון, אך ככול שהתקרב אליו קיבל המבנה צורה; ויש כאלו שיוסיפו לומר 'יפה', אבל את דן זה לא עניין באותו רגע. הזיעה ששטפה את כולו וריחה החריף לא הטיבו עם החוש האומנותי החבוי בו.
כעבור דקות אחדות עמד דן מול דלת הספרייה, הוא הביט בבואתו שנצטיירה על-גבי אותו פלסטיק שקוף למחצה שעטר את הדלת. הוא שלח יד רועדת אל הידית, לקח שאיפה עמוקה, שיחרר, ולחץ –
סגור.
הוא פלט יללה קצרה והרגיש כיצד טרקטור אדום וגדול עוקר את ליבו ממקומו, כאילו היה לערימה חולות בלתי נחוצה.
ביד רועדת סיכך על עיניו כדי לראות מבעד לפלסטיק האפור – כלום, חושך. אפלה.
רק רחש נשימותיו הקטועות התנגן באוזניו, או לפחות מה שתפש ככזה.
'מה? למען השם...'
הוא היה מופתע אם כי ידע היטב כי אין זה מקרה.
הספר בתיקו רעד קלות, משמיע צליל סדוק, כזה הדומה לקול דפים המתעופפים ברוח; רחוק-רחוק, אל הלא נודע.
אבל הוא ידע, גם אם לא באופן מודע.
הוא ידע כי מה שנמצא בתיק שייך לו, וכי הוא שייך אליו.
כמו קשרו את נשמותיהם זה בזה, בלא דרך חזרה.
ואין לזה הסבר רציונאלי כלשהו, זו האמת לאמיתה. לא זו שבוחרים להאמין בה, אלא זו שבוחרת להאמין בך.[/SIZE]