עץ הסקויה הגדול פינת שום מקום
פעם, לפני הרבה מאוד זמן, ניצב לו עץ סקויה ענק באמצע שום מקום. בזמנו הוא היה שיא הטבע, שיחת היום. כל ה-מי ומי הגיעו לשם כדי להעביר את הבשורה לעולם הגדול. בחלוף הזמן, עם השנים, השתנה לו הנוף ואז הגיעה הטכנולוגיה. איתה גם הגיעו האנשים, המפעלים, והטרקטורים ואז הגיעו הכנסיות, עמודי החשמל והבתי ספר. לאחר מכן הגיעו גם השקרנים והחוקים ובכל הזמן הזה ניצב לו עץ הסקויה הישן בסוף הרחוב המוביל לשום מקום. אז באו המכרות, ואנשי הדת, ואז הייתה תקופת שפל ולאחר מכן גם הייתה מלחמה ואנשים שרו שירים ואנשים הקימו משפחות ולבסוף כולם עזבו והשממה חזרה לאיזור וכל מה שנותר זה אותו עץ סקויה ענק באמצע שום מקום.
הייתי נוסע לאורך הנוף הזה בדרך לעבודה אך כבר סגרו את המפעל. ביקשתי עבודה בעיר אך אין עבודה שתקבל אותי במצבי כיום. אני זוכר את עצמי יושב בסמוך לעץ הסקויה הישן וחושב על מה שנותר מחיי, חושב על הציפורים שיכולות לברוח מהכל כאשר יש רוח וגשם ומזג אוויר לא נעים, ואני... אני תקוע פה בסמוך לעץ הסקויה הישן באמצע שום מקום.
לפעמים אני שוכח את הפרט הזה אבל מדי פעם אני עדיין נזכר בלילה ההוא. ברקים פילחו את האוויר וגשם זלעפות היכה את האדמה. אני זוכר שהגיעו אליי הביתה. איכשהו הם הצליחו לפלס את דרכם בין כל הסכנות. הם דפקו על דלת ביתי, הניחו יד על כתפי וביקשו ממני להצטרף אליהם. כשנסענו לאורך השביל הם מילמלו לעברי מילות נחמה שלא הבנתי בזמנו, אני גם זוכר את אורות המכונית מפלסות את דרכן בתוך הערפל והגשמים. לבסוף הגענו לאותה נקודה באמצע שום מקום. אני זוכר את המקום הזה, אני זוכר את שביל הזכרונות ההוא ואני זוכר גם את עץ הסקויה הישן. אמרתי להם, שאלתי אותם: "איפה העץ שלי?", והם אמרו: "אנחנו מצטערים", ואז ידעתי שזה הסוף.
