כתבה|מאסטר שף: אייל שני רוצה לטעום ערבי

[center][size="1"](קרדיט לעכבר העיר על הכתבה)[/size]
[b][size="4"]מאסטר שף: אייל שני רוצה לטעום ערבי[/size][/b]
הנבחרת החדשה של "מאסטר שף" התבקשה לבשל "זיכרון ילדות". על הדרך קיבלנו ערב מאכלי עדות, רווי בקלישאות על האוכל של אמא. רק אייל שני נותר כתבלין המדויק ביותר בפרק תפל במיוחד

"אני רואה תימנים" (אייל שני טועם)

תוכנית הפתיחה של "מאסטר שף" סחטה עד תום את קלישאת כור ההיתוך המקומי, או בשלוש מילים: ערב מאכלי עדות. ברפרוף עדין שרטטה התוכנית קווי מתאר מוכרים וחותכים: גאווה מרוקאית (סמדי בומבה), גאווה תימנית (מוריה, שילוב מוזר בין הדיבור של אלין והלוק של סנוקי), יקית שעושה הכול כמעט מושלם אבל אין לה מספיק נשמה (אביבה), ובעיקר – עימות אתני משונה בין אייל שני מתל אביב לבין מוסא מעג'מי, שבמשימה שהוגדרה כ"בישול זיכרון ילדות" בחר לחזור דווקא לחייו המוקדמים בגרמניה, וזכה לכתב אישום מפורט, שנשמע ככה: "אתה בחור ערבי, מוסא. אתה שייך לעם הערבי. לבן של עם מסוים יש חובה קולינארית כלפי העם שלו!", ועוד: "הוא אמור לאחוז במידע עצום על בקלאווה! כבחור ערבי הייתי מצפה שיהיה לך ידע בקשר לאיך שהאגוזים מתנהגים במעטפת!" (אייל שני, שם).

משימת זיכרון הילדות העלתה מן האוב הלוקאלי קלישאות מגדריות אחרות: "אימא עמדה תמיד בין הסירים", "סבתא עמדה תמיד בין הסירים", או "אבא חזר תמיד מהעבודה מזיע, לאימא/סבתא שחיכתה לו בין הסירים". בין לבין, נשזרו באלגנטיות רכה גם סתם קלישאות מן המניין: כולם רוצים שסבתא שלהם תהיה גאה בהם, כולם זוכרים את ריח הבישולים של אימא, כולם היו שמנים/שכולים בגיל צעיר, כולם מתרגשים ומגשימים את עצמם, כולם הולכים עד הסוף ולא נכנעים.

את הדבר היחיד שחדשני בתוכנית הזו, הדבר היחיד שהופך אותה לטראש מהנה כמו גם פצצת רייטינג, אפשר לסכם במילים "אייל שני". אייל שני הוא איש התקופה. הוא מדבר על אוכל בצורה שמייתרת את האוכל, מייתרת את כל מי ששופט לצידו, ואת כל מי שנשפט על ידו. כדי לשמוע את אייל שני מהגג אין צורך בכל אלה. אבל הגבולות שאייל שני בוחן הם לא רק גבולות של שפה, והנס של מיקומו בלב הקונצנזוס הפריים-טיימי איננו טרמינולוגי בלבד. אייל שני אומר גם דברים שלא סביר לומר, כמו "אתה בחור ערבי, מוסא". בגלל שהוא אייל שני, ורק בגלל שהוא אייל שני, קשה להכריע אם הוא סתם גזען שמדבר יפה, או אולי היחיד באזור שנמנע מאפליה מתקנת.

קשה להסביר את ההצלחה של אייל שני בכיבוש לבבות מודרניים דרך מסכים שונים. על פניו, זה לא אמור היה לעבוד. המילה כריזמה נשמעת כמו תשובה מתחמקת, למרות שללא ספק יש ממנה, ובכמויות. אייל שני בנה לו תדמית, אבל נראה שבניגוד למקרים אחרים (חנה לסלאו מנסה להיות חרמנית, רוני סופרסטאר מנסה להיות צעירה, עוז זהבי מנסה להיות שחקן), נראה שהתדמית הזו אכן חזקה ממנו. יש באייל שני אמת לפני שיש בו את כל השאר, והאמת הזו, כשהיא נאמרת ברהיטות חריגה, מצליחה לשכנע, וכשהיא לא מצליחה לשכנע – לפחות לרתק. מה שיישאר מ"מאסטר שף" כשאדי המנגל ישככו, הוא החיקוי העממי של אייל שני. ואיזו חיבה כללית, תמוהה משהו, לעגבניות.

מנצח השבוע: אייל שני, שסימן את עצמו כבר עכשיו כמועמד המוביל לניצחון משמעותי בדעת הקהל בישראל. הוא לא צריך סביבו שופטים, נשפטים, או ישות אנושית בכלל: תנו לו תבנית, זמן פנוי ומיתרי קול תקינים, והאיש יבשל לכם תוכנית טלוויזיה. רפי אדר כבר נופה; מיכל אנסקי, זה הזמן לחשוש לכסא.
[/center]