Paradise Rejects

[center][b]פרק ראשון: וויל - חלק א'.[/b]
______________________________________________[/center]
קול הפיצוץ הדהד למרחקים. ענן גדול נוצר בשמים, דואה בתוך הערפל הצהבהב. פעם הם היו כחולים,אני נזכרת, וציפורים היו צפות באוויר הטהור, משספות אותו בכנפיהן הצבעוניות, יוצרות תמונה סוריאליסטית-משהו של בוקר.
על הפנים שלי נוצר חיוך אדיש. הוא כמעט הסגיר אותי כאחראית לפיצוץ הנוראי הזה, שככל הנראה גרם להרג של מאות אנשים חפים מפשע. הנהג שלי הסיר את משקפי השמש שלו, חושף שתי עיניים בצבע חום פשוט, שהתאימו בצורה הרמונית כמעט לתווי פניו העכבריים. את עינו הימנית חצתה צלקת איומה למראה, שעברה דרך גבותיו ועצמות הלחיים שלו. גיחכתי לנוכח דמותו המטופשת.
הסיטואציה הייתה משעשעת; הוא נראה מבוהל כשהבחין בכך שאני בוהה בו, והמבט שלו נראה מהורהר. הוא החזיר לי מבט חטטן, ואז התניע את המכונית, בתקווה שזה יעזור לו לברוח ממני בצורה כלשהי.
המכונית שחורת החלונות עברה על כל פני העיר, עד שיצאה ממנה והמשיכה הלאה לכיוון השדות והפרדסים היפים של לוּנאריה.
ריח התפוזים ושאר פירות ההדר שעמד באוויר הצליח לחדור גם אל המכונית האטומה, מביא איתו את אותה הרגשת חמימות שלא הרגשתי זמן כה רב.
המכונית החלה לקפצץ בדרך העפר בה נסעה, עד שהיא פנתה ימינה אל תוך אחד הפרדסים. דרך העפר של הפרדס ההוא הייתה מעט יותר סלולה והרבה פחות קופצנית, אבל עדיין לא מנעה מהמכונית לטרטר ולקפץ פה ושם, עד לעצירתה המוחלטת.
דלת המושב האחורי נפתחה מבחוץ על ידי הנהג הקירח והמשופם שלי. הודיתי לו, לקחתי את חפצי והתקדמתי לעבר האחוזה המפוארת שעמדה בעברו השני של קבוצת עצים. השער המפורזל נפתח מעצמו כשהתקדמתי אליו, וחשף בפני שביל סלול ומעוטר בפרחים שהוביל אותי אל תוך הכניסה.
"צהריים טובים, גברתי." שורה של משרתות קיבלו את פני. כולן נראו לי אותו הדבר. לבושות בשמלות מגוהצות ושחורות, ושיערן אסוף לאחור בעגבנייה. כולן הביטו בי באותו מבט מעריץ ומעוצבן, מבט שמתחנן לקצת התייחסות.
ולמרות זאת המשכתי להתקדם, צעדי מהדהדים על רצפת השיש הלבנה והבוהקת מרוב ניקיון. עליתי בגרם מדרגות העץ, נשענת קצת על המעקה המגולף. כשהבטתי למטה יכולתי לראות שהמדרגות האלו כוסו במאות שכבות של לכה, מה שנתן להן מראה מצוחצח ומחליא.
כשהגעתי למעלה צעדתי על השטיח האדום והעתיק שכיסה את השיש לאורך המסדרון. הדלת האחרונה נפתחה בפניי בחריקה צורמת, ונטרקה לאחר שנכנסתי לתוך אחד החדרים.
החדר שלי היה נעים, מרווח, וכמו תמיד, גם אלגנטי. הרהיטים היו מעוצבים בסגנון אירופאי של המאה השמונה עשרה, ושימשו לא פעם כתפאורה בסטים של הפקות אופנה ולהשראות של אומנים שונים. הוא היה מאובזר במיני-בר, ערכת קפה ותה, אינטרנט אלחוטי, טלוויזיה בכבלים, כספת וטלפון. בצדו השני הייתה כניסה לתוך ג'קוזי מפנק, שהוקף בנרות לבנים וורודים בריח עדין של וניל.
נשכבתי על המיטה שלי וחייכתי לרגע. המגע העדין של סדיני הקשמיר הרגיע את ליבי המגושם, שפעם בחוזקה כשנכנסתי למקום הזה אחרי כל כך הרבה זמן.
ואז החשיכה פילחה את האור, חותכת אותו כמו סכין עד שנוצרה שריטה ארוכה של אפלה מעוורת; השריטה גדלה והתפשטה עד שנהייתה אין סופית. עצמתי את עיניי בהיסוס ובאיטיות, מותירה להן להתרגל לחשיכה הבוהקת.
"היי, ג'יני,את בסדר?" קול מחוספס מעט שאל בתימהון. פקחתי את עיניי, ומבטי התמקד לפתע בפנים צנומות ולבקניות, יפות כל כך עד שכמעט שכחתי מאיפה הכרתי אותן. לאחר כמה דקות פקחתי את עיני שוב, התרגלתי לחלוטין לאור.
הבטתי בעיניים מעלי. כחולות, גדולות, עייפות... המבט הזה היה מוכר לי. הכל התבהר פתאום, כאילו הרגע הזה נחתך מתמונה עמומה ואפלה בזיכרון שלי.
"באת כדי לעצור אותי, וויל?" נשענתי על המרפק שלי והתרוממתי. כשחיכיתי לתשובה שלו הרגשתי איך סבלנותי פוקעת, כאילו היא מורכבת מתריסר חוטים, ובכל שנייה הם נקרעים אחד אחרי השני באיטיות מעצבנת.
הסטתי את מבטי ממנו. הייתי מבולבלת ועצבנית. אף פעם לא סבלתי את האדם המניפולטיבי הזה, במיוחד לא ברגעים שבהם הייתי כל כך ממורמרת.
עוד יותר לא סבלתי את הרגע הזה, שגרם לי להרגיש כאילו הזמן עוצר מלכת. אפילו הרוח, שהתפתלה עד לפני רגע מסביב לרהיטים במשבים נעימים החליטה להסתלק ולהותיר אותי לבד.
"והשם שלי הוא ג'ואנה בשבילך, וויליאם." אמרתי לו בקרירות והדפתי אותו מעלי. "לא ענית לי על השאלה."