[SIZE="1"]בס"ד[/SIZE]
[CENTER][IMG]http://i698.photobucket.com/albums/vv343/idos055/sscopy.jpg[/IMG][/CENTER]
[size="6"][b][u]שלום לכולם
הגיע הזמן להחכים, צירפתי עבורכם פיסת מידע קטנה אודות האימפריאליזם. חומר זה אינו נכלל בבגרות בהיסטוריה והוא למען החכמה ושעשוע בלבד.
מצאתי את המאמר הנ"ל מאוד מעניין ונהנתי לקרוא אותו, אין לי ספק שגם אתם תהנו.
קריאה מהנה.
[/u][/b][/size]
שיטה מדינית הדוגלת בהתפשטות מעבר לים או מעבר לגבולות המדינה, במטרה להגדיל את שטח השלטון של המדינה, את כוחה ואת עושרה, באמצעות השתלטות על ארצות אחרות, שעיבודן וניצול משאביהן והעמים הזרים היושבים בהן. למעשה זהו הרצון של עם להיות אימפריה.
האימפריאליזם אינו תופעה חדשה, כבר מסוף ימי הביניים (המאות ה 15 וה – 18) הוקמו קולוניות מעבר לים ע"י הספרדים, הבריטים, הצרפתים, ההולנדים וכו' מושבות אלו שמשו בעיקר מקור לחומרי גלם. אלא שלקראת סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20 החל האימפריאליזם לקבל לבוש חדש ולכן הוא נקרא האימפריאליזם המודרני (החדש).
הכיבוש האימפריאליסטי שונה מהכיבוש הקולוניאלי (קולוניה= מושבה) בכך שהכיבוש האימפריאליסטי מבטל את העצמאות המדינית של הנכבשים אך לא את כבודם ואילו הכיבוש הקולוניאלי שולל את זכויות האדם ואת זכויותיהם של העמים הנכבשים כאומה. הקולוניאליזם הוא למעשה ביטוי מיוחד וקיצוני יותר של האימפריאליזם.
האימפריאליזם המודרני מאופיין ביותר מדינות אימפריאליסטיות (למרוץ האימפריאליסטי נוספו מדינות חדשות כגון איטליה, רוסיה, בלגיה וכו') הכובשות בפרק זמן קצר יותר שטחים עצומים מעבר לים, בניצול גדול יותר, תוך שימוש בכוח ובכלי נשק מודרניים כגון: רובים, מכונות ירייה וכו' שהעמים הנכבשים לא ידעו כיצד להתמודד אתם. אימפריאליזם זה בא לידי ביטוי ביותר אכזריות.
תקופת האימפריאליזם – התקופה של סוף המאה ה 19 ותחילת המאה ה 20, בה גברו שאיפותיהן של מעצמות אירופה להרחיב את שלטונן אל שטחים מעבר לים.
1. סיבות והסברים למרוץ האימפריאליסטי בשלהי המאה ה 19
א) מניע חברתי - פתרון למצוקת העוני והמחסור (מניע כלכלי)שייצר הגידול המהיר באוכלוסיית אירופה. כתוצאה מהאבטלה שנוצרה באירופה, נוצר הצורך למצוא מקומות עבודה לאוכלוסייה הגדלה. מאחר ואותה אוכלוסייה סבלה ממצוקה כלכלית ולא נמצאו לה מקומות עבודה במולדת, נראתה ההגירה אל מעבר לים כפתרון טוב לכך. מדובר בעיקר על השכבה העליונה ועל מעמד האצולה, במיוחד באנגליה.
ב) מניע אידיאולוגי - הנחלת התרבות "הנעלה" – האדם הלבן חש חובה להנחיל את תרבותו "הנעלה" לבעלי התרבות "הנחותה" באפריקה, ולהביא לעמי אפריקה ואסיה "חסרי התרבות והמוסר" את הנאורות האירופאית. הייתה זו גזענות שהדגישה את יחוסו של האדם הלבן ואת שליחותו העולמית-מוסרית להציל את העולם הפרימיטיבי, אך היא לא דיברה במונחים של גזע עליון מול גזע נחות ולא על סילוק הגזע הנחות.
ג) מניע כלכלי - חיפוש אחר שווקים חדשים למוצרים עודפים, בשל הגברת הייצור התעשייתי והעובדה כי השווקים המקומיים לא יכלו לקלוט יותר את התוצרת, נוצר הצורך במציאת שווקים חדשים במדינות בלתי מתועשות, אליהן אפשר יהיה לשלוח את התוצרת האירופאית כמו גם הצורך במציאת חומרי גלם (צמר, שמנים, קפה, תה, טבק וכו') וכוח אדם זולים יותר. בנוסף ישנם בעלי הון שמחפשים מקומות בהם יכלו להשקיע את הונם, ולהשיג רווחים גדולים יותר, אולם הם רצו לשלוט באותם מקומות בהם השקיעו את הונם, כדי לשמור שלהון שלהם לא יקרה דבר.
ד) מניע דתי - הגברת הפעילות המיסיונרית, הגברת הפעילות להפצת הדת הנוצרית בארצות אפריקה, ע"י מיסיונרים.
המדינות שלקחו חלק במירוץ האימפריאליסטי:
א. השתלטותן של מעצמות אירופה על אפריקה:
הקדמה:
השאיפות האימפריאליסטיות , באו לידי ביטוי במירוץ של מעצמות אירופה אחר מושבות באפריקה. מירוץ זה התרחש בשליש האחרון של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. עד מלחמת העולם הראשונה – 1914, שלטו מעצמות אירופה כמעט בכל היבשת, פרט לחבש וליבריה, ששמרו על עצמאותן.
עד למאה ה-18 המדינות באירופה התייחסו לאפריקה כמקור שמספק עבדים והקימו לחופיה תחנות ביניים לאוניות ששטות מאירופה להודו. הן חששו לחדור לתוך היבשת שהיתה בבחינת "ארץ לא נודעת". בסוף המאה ה-18, כשהוטלו איסורים על המסחר בעבדים ועל העבדות בכלל – ירדה חשיבותה של אפריקה בעיני עמי אירופה. פרט לכיבוש אלג'יריה ע"י צרפת, בשנות ה-30 של המאה ה-19, לא היתה פעילות קולוניאלית ראויה לשמה ביבשת.
שינוי במצב זה חל בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19. חוקרים שחדרו לתוך היבשת עוררו עניין רב ובעיקר תקווה לשליטה על מקורותיהם של חומרי הגלם ועל השווקים. רבים ראו באפריקה "הודו השנייה" – ארץ הפקר- שניתן לכובשה ללא קשיים מיוחדים. מעצמות אירופה החלו להסתער במלוא המרץ על ה"יבשת השחורה".
לאימפריאליזם האירופאי באפריקה היו השלכות/תוצאות חיוביות ושליליות.
תוצאות חיוביות :
1. האימפריאליזם תרם לפיתוח הכלכלי של השטחים לתוכם חדרו המעצמות. בנו תעלות ניקוז והשקיה, מסילות ברזל, פיתוח אוצרות טבע והקמת מפעלים.
2. פיתוח סוציאלי – שיפר את המינהל והחוק המקומי, הקים שירותי בריאות (מרפאות ובתי חולים), הקמת בתי ספר (שנוהלו בדר"כ ע"י מסיונרים) ועוד.
3. פיתוח לאומי-מדיני: פיתח את התודעה הלאומית של תושבי אפריקה ואף הביא לידי מאבק לאומי נגד האימפריאליזם.
4. פיתוח תרבותי – החדיר את התרבות האירופאית, הביא מנהגים חדשים בסגנון מערבי. חיסל כנופיות שודדים ומנהגים ברבריים.
אך לאימפריאליזם היו גם תוצאות שליליות, כגון:
하나. ניצול מחפיר של ילידי המקום לטובת המעצמות.
둘. דיכוי אכזרי של מרידות ושאיפות העמים לעצמאות והורדת עול המעצמות מהם.
셋. הריסת ערכים ומסורות בהם האמינו ילידי אפריקה במשך דורות רבים.
넷. הגברת מירוץ החימוש בקרב המעצמות.
다섯. הגברת המתח הדיפלומטי בין המעצמות.
1. הפעילות האימפריאליסטית של בריטניה:
בריטניה, כמעצמה אימפריאליסטית, השתלטה על זנזיבר, סיירה לאון, ניגריה, גמביה, טרנסוול, חלק מסומאלי, אורנג', סודאן ומצרים.
מטרתה של בריטניה היתה השתלטות על אפריקה המזרחית, מתוך כוונה ליצור איחוד ורצף טריטוריאלי בין מושבותיה בדרום אפריקה, עם מצרים ובים התיכון. באופן זה ליצור חוליה נוספת מסביב לאוקיינוס ההודי.
ההשתלטות הבריטית על מצרים:
במחצית השנייה של המאה ה-19, התחזקה השפעתן של מעצמות אירופיות על הכלכלה המצרית. למרות היותה של מצרים פרובינציה באימפריה הע'ותמנית, ניהלו את ענייניה הפנימיים שליטים מקומיים. הללו עודדו השקעות זרות. לבריטים ניתנו זכיונות להרחיב את רשת מסילות הברזל ולהקים חברה לקשר אלחוטי ואילו לצרפתים הוענק זיכיון לכרות את תעלת סואץ.
בימי איסמעיל (1863-1879) חלה הדרדרות במעמדה של מצרים. איסמעיל שיפר את מצבה הכלכלי של מצרים, פיתח את ענף הכותנה ומשך למצרים עשרות אלפי אירופים שחיו בה. איסמעיל המשיך להשקיע כספים בצורה לא מבוקרת, במפעלים, נמלים, שרותי דואר, כריית תעלות השקיה וכד'. כספים רבים הושקעו בהקמת ארמונותיו, מסיבות מפוארות, באופן כזה שמצרים נכנסה לחובות כבדים.
איסמעיל השיג כספים הן ממיסים והן ממלוות חוץ. איכרי מצרים לא הצליחו לעמוד בנטל המסים הכבד, במיוחד לאור נפילת מחירי הכותנה בעולם. המלווים הזרים חשו בסכנה במתן מלוות נוספים. החוב הציבורי המצרי הגיע לעשרות מליוני ליש"ט. איסמעיל משכן את נכסי מצרים ומכר את מניות היסוד שלו בתעלת סואץ לבריטניה, בראשות ראש ממשלתה, ד'יזראלי. ד'יזראלי פנה לרוטשילדים לסיוע כספי. ברור שבפעולה זו, רכשה לה בריטניה השפעה מכרעת בניהולה של תעלת סואץ.
בנוסף לכך, נותני המלוות למצרים הנהיגו פיקוח על כלכלת מצרים, ע"י נציגים בריטים וצרפתים. הנציגים דאגו לכסות את חובות מצרים ולצמצם את הוצאותיה, אך עניין זה העלה התנגדות בקרב גורמים באוכלוסיה והקמת תנועה לאומית, שונאת זרים.
בעקבות הדחת איסמעיל ע"י השולטן העו'תמני גברה שנאת הזרים ואירופים נפגעו ע"י אוכלוסיה מקומית. הממשלה הבריטית, בראשות גלדסטון החליטה לבצע פעולה צבאית, כדי להבטיח את בטחון התושבים הזרים. הבריטים קראו לצרפת לשתף פעולה – אך היא נמנעה מכך. הצבא הבריטי כבש בהדרגתיות את מצרים. הכונה הראשונית היתה להוציא את הצבאות הבריטים במהרה, אך חילופי ממשלות בבריטניה האריכו זאת עד 40 שנה, שבהם האינטרסים הבריטיים הובטחו ע"י הצבא.
הבריטים הכניסו סדר במנגנון הפקידותי, שיפרו את המצב הכלכלי, שינו את מדיניות המיסוי, דגש על בריאות הציבור, מניעת מגפות וחינוך. הבריטים נאבקו בשחיתות הפקידים המצריים, בתנועה הלאומית ואף בגורמים צרפתיים שניסו לשוב ולתפוס את עמדתם החשובה כבעבר. הלורד קרומר, הנציב הבריטי, צרף פקידים בריטים למערכות השלטון כדי לייעל את העבודה. התוצאות לא אחרו לבוא. שיפור התנאים גרם לגידול באוכלוסיה המצרית משבעה לשנים עשר מיליון.
סודן: נכבשה ברובה ע"י מצרים ב- 1822. המצרים דיכאו קשות את האוכלוסיה המקומית והתעשרו ממסחר בעבדים סודנים. בשליש האחרון של המאה ה-19 (1881) קמה בסודן תנועה לאומית , קנאית, אנטי מצרית. מנהיג התנועה כינה עצמו "מהדי" משיח). ב-1883 מתגבש מרד, בראשות המהדי, המביס את חיילות המצב המצריים ואף נלחם בכוחות הבריטים שנשלחו ממצרים ובראשם הגנרל גורדון. גורדון נהרג ע"י אנשי המהדי ובאותה שנה, 1885, נהרג גם המהדי עצמו. יורשו, עבדאלללה, שלט בעריצות ברוב סודן. ב-1896 ממשלת בריטניה מחליטה לשוב ולכבוש את סודן, בראשות קיצנר. לבריטניה היו מס' אינטרסים בסודן:
하나. לחץ מצד גורמי שלטון מצריים להחזיר להם את השליטה בסודן ולהבטיח את מימי הנילוס להשקיית שדות מצרים.
둘. לנקום את מותו של הגנרל גורדון ולסלק את הסכנה המהדית מאפריקה.
셋. בריטניה חששה ממעצמות אירופה אחרות, ששטחיהן גבלו עם סודן, כגון: איטליה וצרפת.
במשך שנתיים כבשו הכוחות הבריטים והמצריים את סודן והנחיתו מהלומת מוות על התנועה המהדית. בריטניה ומצרים שלטו בסודן למעלה מחמישים שנה. הן שיפרו את הכלכלה, החקלאות, המסחר והחינוך. בעקבות כיבוש סודן ע"י בריטניה פרץ סכסוך בינה לבין צרפת, שמכונה "סכסוך פשודה". (יפורט בהמשך).
דרום אפריקה: אזור זה הועבר לבריטניה לאחר מלחמות נפוליאון. באזור זה התיישבו באופן קבוע "בורים" איכרים מהגרים מהולנד). הבורים לא הסכימו לקבל את שלטון בריטניה והחליטו לעזוב ולנוע צפונה. הם הקימו שתי רפובליקות עצמאיות: אורניה וטרנסוואל. בריטניה לא ראתה התפתחות זו בעין יפה, משום שעניין זה היווה מכשול בדרכם של האימפריאליסטים הבריטים. הם חתרו להשתלט על כל אפריקה המזרחית ולהפוך את האוקיינוס ההודי לאוקיינוס פנימי של בריטניה, בין אפריקה הבריטית, הודו ואוסטרליה. הבריטים גם לא אהבו את יחס הבורים כלפי השבטים הכושיים והתנגדותם של הבורים לביטול העבדות. במיוחד החריפו היחסים משהתגלו בטרנסוואל שדות עשירים ביהלומים ובזהב. הבריטים החליטו להפוך שטח זה לחלק מהקיסרות הבריטית. למען מטרה זו פעל המדינאי ססיל רודס, שרצה להרחיב את שלטונה של בריטניה באפריקה ובעולם. הוא רכש שטחים עצומים מידי השליטים המקומיים באפריקה ואף מסביב לרפובליקות הבורים, מתוך כוונה להשתלט על רפובליקות אלה וליצור גוש הנתון לשלטון בריטי מקהיר עד קייפטאון. בהקשר זה מלחמת הבורים (יפורט בהמשך).
2. הפעילות האימפריאליסטית של גרמניה:
גרמניה שלטה בטאנגניקה המזרחית, קמרון וטוגו (מרכז ומערב).
בשנות ה-80 של המאה ה-19 החלו גם הגרמנים בפעילות אימפריאליסטית. ביסמרק, קנצלר גרמניה הסתייג מכך מחשש לסיכסוכים בינה לבין בריטניה על היאחזות בארצות שמעבר לים. אך אנשי מסחר ותעשיה בגרמניה התנגדו לעמדתו זו של ביסמרק וטענו שממשלתם אינה מגינה על האינטרסים הכלכליים של גרמניה בעולם. לכן, ביוזמה פרטית, בתחילה, ננקטו מס' צעדים ליצירת מושבות גרמניות באפריקה. מושבות מסוג זה הוקמו בדרום-מערב אפריקה, בטוגו, קמרון וטנגניקה. הבריטים לא אהבו צעדים אלה ונקטו במדיניות של הפרדה בין הגרמנים לבורים. ב-1890 נחתם הסכם המגדיר את גבולות שלטונם של הבריטים והגרמנים באפריקה.
3. הפעילות האימפריאליסטית של בלגיה:
ליאופולד השני, מלך בלגיה – ניהל מדיניות אימפריאליסטית נמרצת באפריקה. ב-1876, קיים קונגרס לאומי בבריסל, של אנשי מדע וציבור, שהוקדש לענייני המחקר הגיאוגרפי באפריקה. ליאופולד התעניין מאוד בקונגו ובאפשרויות הכלכליות הטמונות בה, לאחר מסעותיו של העיתונאי סטנלי שחצה את היבשת לאורך נהר הקונגו ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי. ליאופולד הקים את "החברה לחקר קונגו" ושלח את סטנלי שנית לאפריקה. סטנלי חתם על הסכמים עם ראשי שבטים לפיהם נמסרה קונגו לחברה, למעשה – לליאופולד.
במקביל לפעילות זו של ליאופולד בקונגו, פעלו באותו אזור גם צרפתים ופורטוגזים והשיגו הסכמים דומים. כדי למנוע חיכוכים בנושא כונס ב-1885 קונגרס בינלאומי בברלין, ביוזמת ביסמרק, כדי לקבוע חוקים בינלאומיים בנוגע להשתלטות המעצמות האירופאיות על אפריקה. הקונגרס הכיר בליאופולד כשליטה הבלעדי של קונגו. ליאופולד ניצל את קונגו מבחינת המסחר בגומי ובשן פיל, העביד את תושבי קונגו בעבודות כפיה בתנאים מחפירים בעוד שהוא עצמו צובר עושר עצום. קונגו היתה שטח אישי של ליאופולד, אך בעקבות ביקורת על דרכי שלטונו, נאלץ המלך, בתחילת המאה ה-20, למסור לממשלת בלגיה את זכויות השלטון שלו בקונגו.
4. הפעילות האימפריאליסטית של צרפת:
צרפת שלטה באלג'יריה, סנגל, חוף הזהב, מדגסקר, דקאר, פורט גיניאה, אפריקה המשוונית, חלקים מסיירה לאון ומקונגו.
הצרפתים פעלו נמרצות להשגת שטחי אפריקה המערבית, בסוף המאה ה-19. הם הכניסו לשטחים אלה סדר, בטחון ושלטון חוק, אך בד בבד השתדלו לרכוש את אהדת התושבים, השתדלו לא לפגוע באמונותיהם ובאורח חייהם ושילבו פקידות מקומית בניהול המדינה. הצרפתים דאגו לחיי כלכלה תקינים, חינוך ונמנעו משימוש בכוח. צרפת חתרה ללכד את השטחים אשר כפופים לשלטונה ולהפכם לגוש אחד. מטרתה היתה למזג את מושבותיה בצפון אפריקה, אלג'יריה ותוניסיה, עם אלו שבאפריקה המערבית, באמצעות השתלטות על מרכז אפריקה.
תוניסיה:
צרפת רצתה בשטחי תוניסיה, אך חששה מהתנגדות בריטית ואיטלקית. (איטליה התעניינה בתוניסיה וראתה בה המשך ישיר לאיטליה ולסיציליה). ביסמרק גיבה את התוכנית הצרפתית כדי להחליש את שאיפתה של צרפת להחזיר לעצמה את אלזס-לורן. ב-1880 תוכנית ההשתלטות הצרפתית על תוניסיה יצאה לדרך. הצרפתים תרצו את הפלישה בסרובו של שליט תוניסיה לפעול נגד פלישותיהם של בני ארצו לאלג'יריה, הנתונה לשלטון צרפתי. לבסוף, פלש צבא צרפתי מאלג'יריה לתוניסיה. שליט תוניסיה הוכרח לחתום על חוזה עם צרפת, שלפיו תוניסיה הפכה ב-1881 לשטח חסות צרפתי, בעוד הממשלה התוניסית נשארה על כנה.
3. מוקדי הסכסוך העיקריים באפריקה
בועידת ברלין (1885) נקבעו תקנות להשתלטות ודרכי נוהל של השלטון במושבות אפריקה. נקבע שכל מעצמה אירופית, שהיתה לה אחיזה כולשהי בחופיה של אפריקה, תורשה לחדור לפנים היבשת ושלטונה יוכר בשטחים בהם הוא קיים הלכה למעשה. החלטות אלו זירזו את קצב חדירתן של מעצמות אירופה לאפריקה, לפרוש בה את שלטונן, במיוחד בשטחים הנרחבים, כל עוד לא עשו זאת מעצמות אחרות. בעיני המעצמות, אפריקה היתה שטח הפקר מדיני, משאלותיהם וזכויותיהם המדיניות של התושבים המקומיים, לא הובאו כלל בחשבון.
האינטרסים הטריטוריאליים של המעצמות הביאו לא אחת, לסיכסוכים ביניהן. אשים דגש על שני סכסוכים מרכזיים: מלחמת הבורים וסכסוך פשודה.
א. מלחמת הבורים: מושבת הבורים, טרנסוואל ונשיאה פאול קריגר, התנגדו נחרצות להתפשטותה של בריטניה באזורם. קריגר סרב להעניק אזרחות לבריטים שבתחום טרנסוואל והטיל עליהם הגבלות שונות. ססיל רודס, ראש ממשלת הכף (דרום אפריקה), ותומכיו החליטו לפעול נגד קריגר, בשאיפה ליצור רצף טריטוריאלי בין המושבות הבריטיות באפריקה הדרומית. למרות הרמזים שהתקבלו מלונדון לנהוג באיפוק, גיבש רודס תוכנית: לעורר מרד בקרב האוכלוסיה הבריטית בטרנסוואל, וכשיבקשו עזרה מבחוץ, היא תוגש להם ע"י רודס ואנשיו.
ג'ימיסון, ידידו של רודס, פלש לטרנסוואל, אולם המרד לא פרץ כמתוכנן. ג'ימיסון ואנשיו נפלו בשבי. מעשה זה עורר מחאה בעולם ורגשות דחייה מבריטניה, המתנכלת לקיומה של רפובליקה קטנה ושקטה. ססיל רודס נאלץ להתפטר מכהונתו. יחד עם זאת, בריטניה הבינה כי צפויה לה סכנה מצד קריגר, ששיתף פעולה עם גרמניה . בריטניה רצתה לחסל את רפובליקת הבורים וכך, ב-1899 פורצת מלחמה בין בריטניה לבין טרנסוואל ואורניה, לאחר שנכשל ניסיון להגיע להסכם בין הצדדים. למרות לחימתם העזה של הבורים, הצליחו הבריטים לכבוש בהדרגה את מרכזי הכוח שלהם, אלפי משקים נהרסו, עשרות אלפי בורים נאסרו ורבים נפלו בשדה הקרב. לבסוף הסכימו הבורים להכיר בשלטון הבריטים, הבריטים מיתנו את פעולותיהם ואף העניקו 3 מיליון ליש"ט לשיקום הרפובליקה. ב-1910 אוחדו ארבע המושבות של דרום אפריקה וניתן להן מעמד של דומיניון.
ב. סכסוך פשודה:
בשנות ה-90 של המאה ה-19 גוברת המתיחות בין צרפת לבריטניה באפריקה. המרחב הגדול במרכז אפריקה, סודן וחבש , היו עדיין ללא שלטון המעצמות. צרפת שאפה להשתלט על מרחב זה ובייחוד על סודן. בריטניה לא ראתה זאת בעין יפה משום שראתה בסודן אזור השפעה שלה וכחוליה מקשרת בין מצרים לדרום אפריקה.
כיבושה של מדגסקר ע"י הצרפתים בתקופה זו, עורר את כעסה של בריטניה. כיבוש זה ערער את שלטונה הבלעדי של בריטניה באוקיינוס ההודי ופגע כלכלית בבריטניה, במיוחד כאשר צרפת סגרה את מדגסקר בפני המסחר הבריטי.
קשייה של בריטניה בדרום אפריקה וסכסוכה עם הבורים, עודדו את הצרפתים לפעולה וכך, ב-1897 החל צבא צרפתי לנוע בכיוון הנילוס ממזרח – לאזור סודאן ומרחב הנילוס. הצרפתים לא התייחסו לאזהרות הבריטיות והמשיכו להתקדם.
צבא בריטי-מצרי, בראשות הגנרל קיצ'נר התקדם ממצרים לכיוון דרום. בינתיים הגיע הצבא הצרפתי לצומת דרכים חשוב בלב סודן = פשודה, והניפו בה את הדגל הצרפתי. מס' שבועות לאחר מכן הגיעו לשם הבריטים, כבשו את חרטום והניפו את הדגל הבריטי לא הרחק מפשודה. הבריטים הדגישו כי מצרים היא שליטת סודן והם, הבריטים, פועלים בשמה. קיצ'נר דרש מהגנרל הצרפתי – מרשן, לעזוב את המקום, אך הלה טען כי העניין נתון להחלטת הממשלה הצרפתית. היה זה משבר חמור ביחסי שתי המעצמות. צבא בריטי עמד מול צבא צרפתי, תוך נכונות להשתמש בכוח. בסופו של דבר, נכנעה הממשלה הצרפתית, שזה עתה נבחרה לשלטון והיתה צריכה להתמודד עם בעיות פנימיות רבות (ביניהן פרשת דרייפוס), פילוג בעם הצרפתי ותחת איום של מלחמה עם בריטניה – היא נאלצה לסגת ולפנות את פשודה.
הציבור הצרפתי הביע התמרמרות רבה כלפי בריטניה, שכזכור, נישלה את צרפת מתעלת סואץ, ממעמדה במצרים וכעת גם מסודן. מרשן התפטר כמחאה. ראש ממשלת צרפת, דלקסה, שמר על קור רוח, למרות המחאות הקשות. הוא הבין שבריטניה היא בת ברית של צרפת באירופה ובעיקר נגד האיום הגרמני. דלקסה ניסה לשקם את יחסי צרפת-בריטניה ויזם שיתוף פעולה בין המעצמות ואף מו"מ כדי לקבוע את תחומי שלטונן באפריקה.
4. האימפריאליזם באסיה
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ממשיכות המעצמות הגדולות את מלאכת חלוקת העולם ביניהן.
באסיה, הקיסרויות הגדולות: טורקיה, פרס וסין היו נתונות יותר ויותר לאיום מצד המעצמות הזרות היריבות.
א. השפעתה של רוסיה באסיה:
במחצית השניה של המאה ה-19 החלה רוסיה להתפשט לכיוון אסיה המזרחית. היא השתלטה על תורכסטן וגבלה במחוז סינקיאנג, שבינו לבין סין הפריד מדבר רחב ידיים.
מסיביר גבלה רוסיה במונגוליה, שגם בינה לבין פקין מפריד מדבר גובי. בשנות ה-60 של המאה ה-19 הגיעה רוסיה לחופי האוקיינוס והקימה את העיר ולדיבוסטוק. בכך הקיפה את מנצ'וריה משלושה צדדים והפכה לשכנתה של קוריאה.
רוסיה הפעילה את השפעתה במזרח אסיה, במגמה להבטיח לעצמה שליטה מדינית וכלכלית באזור. הקימה מפעלים והתקינה את מסילת הברזל הטרנס-סיבירית מהרי אורל ועד ולדיבוסטוק, לאורך של 700 ק"מ. אנשי ממשל, מסחר ותעשייה גילו התעניינות רבה ביערותיה ובמכרותיה העשירים של צפון קוריאה ובאפשרויות הכלכליות הטמונות במזרח אסיה. בתקופה זו פשטה הדעה בקרב סופרים ומדינאים רוסיים כי ייעודה של רוסיה הוא להשתלט על אסיה כמקור כוח עיקרי.
1864-1865: הקיסרות הרוסית כובשת את מרכז אסיה.
1859-1879: כיבוש הקווקז ע"י רוסיה והתפשטות רוסית מדרום לימת אראל שבמרכז אסיה.
בתחילת המאה ה-20, עם שאיפותיה האימפריאליסטיות של יפן במזרח הרחוק, מתרחש מאבק בין רוסיה ליפן על שטחי מנצ'וריה וקוריאה (חלק מסין).
1904-1905: מלחמת רוסיה-יפן. יפן ניצחה בקרבות הים והיבשה ומבטיחה לעצמה חופש פעולה במנצ'וריה ובקוריאה. ב-1910 מספחת יפן את קוריאה.
במקביל להתפשטות הרוסית באסיה, מתרחשים ניסיונות רוסיים להתפשט גם מערבה, לכיוון אירופה, בטענה שיש לאחד את כל הסלבים תחת הדגל הרוסי. במסגרת זו נאבקת רוסיה באימפריה הע'ותמנית (1877-1878) על שטחים באזור הבלקן.
ב. השפעתה של יפן באסיה:
במחצית השניה של המאה ה-19 עלה כוחה של יפן במזרח הרחוק. בהדרגתיות ביטלה את הזכיונות שנאלצה להעניק למעצמות המערב, חיזקה את כוחותיה הצבאיים וחתרה במרץ ובעקביות להרחיב את שלטונה ביבשת אסיה.
יפן הרחיבה את שלטונה באיים הקוריליים, באי סחלין, בטיוואן (פורמוזה) ובייחוד בחצי האי הפורה והעשיר – קוריאה. קוריאה היתה כפופה לסין ועל רקע זה פרצו סכסוכים בין יפן לסין ובשנת 1894 פרצה מלחמה גלויה ביניהן. יפן הביסה בקלות את סין וב-1895 כפתה על סין את הסכם שימונוסקי – הכולל תנאי שלום קשים מאוד. לפי הסכם זה קיבלה יפן שליטה מלאה בקוריאה, טיוואן, האיים הפיסקדוריים, חצי האי ליאו-טונג והנמלים החשובים פורט-ארתור ודאירן. בנוסף לכך התחייבה סין לשלם ליפן פיצויים בסך 150 מיליון דולר.
רוסיה ראתה בהסכם זה סיכול תוכניותיה במזרח אסיה, ובהשפעתה, הסכימו צרפת וגרמניה לדרוש מיפן להכניס שינויים ניכרים בתנאי שלום שימונוסקי. לצרפת ולגרמניה היה אינטרס כלכלי באזור זה ולכן שיתפו פעולה ביניהן. יפן, שלא רצתה להיכנס למלחמה עם שלושת המעצמות, החזירה לסין את חצי האי ליאו טונג, כולל את נמליו.
סין החלשה העניקה בשנות ה-90 של המאה ה-19 זיכיונות בתחומה לרוסיה, צרפת, גרמניה ואנגליה. זיכיונות להקמת רכבות בחלקיה השונים של סין אשר הבטיחו למעצמות השפעה כלכלית ומדינית רבה.
ג. השפעתה של צרפת באסיה:
גם צרפת, כשאר המעצמות, מנסה לבסס עמוק יותר את שלטונה באסיה.
1873-1874 : ניסיון צרפתי לכבוש את טונקין (צפון וייטנאם). כיבוש האנוי ופינויה.
ב- 1883-1885 מצליחה צרפת לכבוש את טונקין . אנאם (מרכז וייטנאם) מכירה בחסות צרפת.
1885 – מלחמת סין-צרפת. סין מוותרת על שליטתה באנאם, בחוזה שנחתם ביניהן.
ד. השפעתה של בריטניה באסיה:
בריטניה לא ראתה בעין יפה את התפשטותה של רוסיה באסיה. בסוף המאה ה-19 (1885) קיים מתח בין רוסיה לבריטניה בשאלת אפגניסטן. כמו כן, בריטניה מנסה למנוע את התמוטטות האימפריה הע'ותמנית מחשש שרוסיה תשתלט על שטחי הע'ותמנים ותשלוט במיצרים שבין הים השחור לים התיכון.
את ההשפעה הבריטית ניתן לראות גם בצורת זיכיונות כלכליים בסין ובנמל פורט-ארתור. ב-1886 בורמה הופכת למחוז של קיסרות הודו, כלומר תחת השפעה בריטית.
ה. השפעתה של גרמניה באסיה:
בשליש האחרון של המאה ה-19 המדיניות הגרמנית היתה השתתפות פעילה במרוץ המעצמות אחר מושבות והגברת כוחו של הצי. גרמניה הידקה את הקשרים עם טורקיה, בניגוד לרצונה של בריטניה בעניין זה. קצינים גרמנים סייעו בארגונו ואימונו של הצבא הע'ותמני, פקידים גרמנים עזרו לשפר את המנהל האזרחי, בעלי הון גרמניים קיבלו זיכיונות כלכליים – מסחריים בתחומי האימפריה הע'ותמנית, חברות גרמניות סייעו להקמת מפעלי השקיה והכשרה חקלאית.
"מסילת הברזל הבגדדית" הידקה את הקשרים בין הגרמנים לטורקים. חברה גרמנית קיבלה זיכיון להתקנת מסילת ברזל בין ברלין לבין קושטא, בתמיכתם של בנקים גרמניים.
מעצמות אזוריות דוגמת האימפריה המצרית, האשורית והפרסית התקיימו עוד משחר העת העתיקה. אלו שקמו אחריהן, האימפריה היוונית בתקופתו של אלכסנדר הגדול והאימפריה הרומית, שיקפו באופן מובהק את סוג האימפריאליזם של תקופה זו: אימפריות המבקשות לאחד את השטחים שנכבשו על ידיהן תחת שלטון פוליטי ריכוזי ומנסות להשליט סדר תרבותי וחברתי אחיד באימפריה כולה. לאחר נפילת האימפריה הרומית, אומות שונות שצמחו באירופה ובאסיה פיתחו נטיות אימפריאליסטיות, שהיוו רקע לסכסוכים רבים במאבק על שליטה באזורים מועדפים לאורך המאות הבאות. הבולטות בהן היו האימפריה העות'מאנית שהתקיימה יותר מ-600 שנה (1301-1919) והאימפריה הביזנטית ממשיכתה של האיפריה הרומית המזרחית, ששרדה עד לימי הביניים.
מסוף המאה ה-15 ובמהלך שלוש המאות שלאחריה, התפתחו מספר רב יחסית של מעצמות, רובן בעלות אופי קולוניאלי - פורטוגל, ספרד, הולנד, צרפת ובריטניה השתלטו על אמריקה ועל אוסטרליה, וכן על אזורים מסוימים באפריקה ובהודו. באותה עת היה זה בעיקרו קולוניאליזם של היוזמה הפרטית: לעתים באו לשטחים אלה קבוצות מתיישבים, דוגמת הפוריטנים באמריקה הצפונית, אך במקרים רבים היו אלה חברות מסחר פרטיות, כגון חברת הודו המזרחית, ואלה זכו במשך הזמן לחסות מדינית וצבאית של המדינה-האם שלהם.
בגל השני, למן הרבע האחרון של המאה ה-19 ועד שני העשורים הראשונים של המאה ה-20, הצטרפו למרוץ ההתרחבות הטריטוריאלית גרמניה, איטליה, בלגיה, רוסיה, ארה"ב ויפן. יעדי ההשתלטות היו אפריקה, המזה"ת והמזרח הרחוק, והגורם האימפריאליסטי העיקרי היה ממשלתה של מדינת האם. בגל זה קיבל האימפריאליזם הקולוניאלי גוון של שליטה עקיפה בעלת אופי כלכלי פוליטי, כאשר שלטון מדינת האם במושבותיה הובטח במגוון של הסדרים פוליטיים.
המאה ה-19, בעיקר מאז המלכתה של ויקטוריה ב-1837, ובתקופת כהונתם של ראשי הממשל דישראלי וגלדסטון, היתה תור-הזהב של האימפריה הבריטית. הצי הבריטי שלט בנתיבי הים, ומן המושבות העשירות הגיעו חומרי גלם שעובדו במפעלים בבריטניה, ומעבר לים. באירופה ובמושבות ברחבי העולם, התפתחו שווקים אליהם נשלחו מוצרים מעובדים.
החשיבות הרבה של האימפריאליזם בפוליטיקה העולמית של אותה תקופה, זיכו אותה, בדיעבד, בכינוי "עידן האימפריאליזם" . בשנים אלה גם התגבשה התפיסה, בעיקר בבריטניה, המצדיקה את האימפריאליזם כאמצעי ליצוא של תרבותו העליונה של האדם הלבן למדינות נחשלות.
במישור הבינלאומי, האימפריאליזם הקולוניאלי היה כרוך במאבקים בין המעצמות על אזורי השפעה, שלעתים הגיעו לכלל מלחמה, ובשורה של הסכמים בינלאומיים על חלוקת אזורים שונים בעולם בין המעצמות, דוגמת הסכם אפריקה המערבית שנחתם בברלין ב-1884. הסכם זה התווה את גבולות הטריטוריות הראשונות מתוך התעלמות גמורה מתושביהן ומחלוקתן השבטית. ככלל, הייתה פגיעת הקולוניאליזם בתושבי הארצות שבהן שלט קשה והרסנית. מוסדות השלטון המקומיים שלהם פורקו או איבדו את סמכותם, כלכלותיהם שועבדו לאינטרסים של המטרופולין או של החברה השלטת, ותרבותם זכתה ליחס של זלזול. יש שטוענים כי הקולוניאליזם הביא ברכה בתחומים מסוימים (חינוך, בריאות, פיתוח תשתית), אך בפועל מדינות רבות שהיו כפופות לו מתקשות להשתקם עשרות שנים לאחר סיומו.
סיום מלחמת העולם הראשונה הביא רגיעה במגמות האימפריאליסטיות. בשנות ה-30 של המאה ה-20, חידשו מדינות דוגמת ברית המועצות יפן ואיטליה את פעולותיהן האימפריאליסטיות שנמשכו עד ולתוך מלחמת העולם השנייה.
במחצית ה-2 של המאה ה-20 הגיע אל קצו של התקופה הקולוניאליסטית ורוב המושבות הפכו למדינות עצמאיות. התהליך החל למעשה עם חיסול השלטון הספרדי באמריקה הדרומית במחצית הראשונה של המאה ה-19, אך קיבל תנופה חדשה רק אחרי מלחמת העולם השנייה, עם פירוק האימפריות של בריטניה וצרפת, ואחריהן - של פורטוגל.
ניאו אימפריאליזם
במחצית השנייה של המאה ה-20 התפתחו צורות חדשות של השפעה בינלאומית, שזכו לכינוי "ניאו אימפריאליזם ".האחת היא האימפריאליזם הכלכלי אשר נקשר לעיתים קרובות עם מדיניותה של ארצות הברית במישור הבינלאומי. כוחה הכלכלי של ארצות הברית בצירוף השפעתה המכריעה על מדיניותם של ארגונים פיננסים בינלאומיים, דוגמת קרן המטבע העולמי, מאפשרת לה השפעה לא ישירה אך משמעותית על מדינות שונות ובעיקר מדינות מתפתחות. דוגמה בולטת אחרת לכך היא שליטתן של חברות רב-לאומיות גדולות ברבדים כלכליים מסוימים במדינות זרות.
לא ניתן להצביע על סוג מניע אחיד או זהה הגורם למדינה לבחור במדיניות אימפריאליסטית. התיאוריות וההסברים ההיסטוריים המספקים את הרקע והמניעים לאימפריאליזם, נחלקים למספר קבוצות עיקריות של טיעונים.
הסוג הראשון והנפוץ יותר כולל טיעונים באשר לתועלת הכלכלית שמניב האימפריאליזם למדינה האימפריאליסטית: שווקים חדשים למוצרים מקומיים ועבור עודף ההון, מחצבים טבעיים ומקור אנושי לכוח עבודה זול. גרסה קרובה אחרת סוברת כי הרווח אינו למדינה או לאומה עצמה אלא נשאר בידיה של קבוצת אליטה משפיעה ומצומצמת.
מנקודת מבטם של הוגים מרקסיסטים מהווה האימפריאליזם את השלב האחרון בקפיטליזם. ולדימיר לנין, אשר אימץ את ביקורתו של המלומד האנגלי ג. א. הובסון (G. A. Hobson) בספרו "אימפריאליזם" (1902), ומרקסיסטים אחרים, טענו כי לאחר מעבר הכלכלות הלאומיות הקפיטליסטיות למערכת מונופוליסטית, יאלצו המונופולים הקפיטליסטיים להפנות את פעילותם הכלכלית וחלק מהונם אל מחוץ לגבולות המדינה בשל התחרות והחשש מירידה ברווחים. לשם כך הם ישתמשו בהשפעתם בקרב הממשלה המקומית כדי לנתב את מדיניות החוץ למסלול האימפריאליסטי אשר ייצור, באופן טבעי, שווקים חדשים ליצוא, לחומרי גלם ולהשקעת עודף ההון.
על פי התפיסה המרקסיסטית יוביל האימפריאליזם למלחמה בין המעצמות המתחרות על אזורים מועדפים, אשר תעורר, בסופו של דבר, את המהפכה ואת סופו של הקפיטליזם.
הגישה המרקסיסטית מסבירה באופן זה את המניעים להתפשטות האירופית בסוף המאה ה-19 וכן את האימפריאליזם הכלכלי האמריקאי החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, אך נכשלת במתן הסבר לאימפריאליזם הקומוניסטי ולאימפריאליזם העתיק עד לעלייתו של הקפיטליזם.
הסבר נוסף כולל את המניעים הפוליטיים בתוך המערכת הבינלאומית, ומסביר את האימפריאליזם במונחים של שאיפה לצבירת כוח ויוקרה. גישה קרובה מניחה כי האימפריאליזם נובע ממניעים אסטרטגיים ובעיקר מתוך רצון להבטיח בטחון ושרידות, על ידי השגת שליטה באזורים שיאפשרו - בעזרת משאביהם ומיקומם - יתרון צבאי ויציבות. יחד עם זאת מלמד הניסיון ההיסטורי, כי התפשטות טריטוריאלית עשויה להוביל דווקא, לאי יציבות ביטחונית ולעיתים לקריסה מוחלטת.
הסברים אחרים מתמקדים בנטיותיהם ובטבעם של בני אדם בפעולותיהם כיחידים או בקבוצות. גישה זו תולה את הסיבות לאימפריאליזם בתחושה של עליונות אישית, לאומית, גזעית או תרבותית המניעה את המחזיקים בה לפתח מדיניות של התרחבות שאינה קשורה לחישובי תועלת. לעיתים קודמת לנטייה האימפריאליסטית תחושת שכנוע עצמי עמוקה המבוססת על עקרונות מוסריים והומניטריים ולפיה האימפריאליזם הינו אמצעי לשחרור אומות משלטון מדכא או לשיפור מצבם של עמים נחשלים.
הובסון בוחר להתחיל את ספרו המפורסם "אימפריאליזם" מ 1902, בהעלאת הקושי המושגי בעיסוק באימפריאליזם. כל ניסיון לתחום תיאוריה פוליטית תחת ("ism") אינו פשוט כלל וכלל. אימפריאליזם ניתן להבנה בצורה הטובה ביותר על ידי השאלה ממושגים קרובים – קולוניאליזם, נציונאליזם ואינטר-נציונאליזם. אולם גם מושגים אלו אינם ברורים לחלוטין וחופפים אחד לשני במקרים רבים. על החוקר להפעיל משנה זהירות וביקורתיות כשהוא עוסק בחקר האימפריאליזם כתופעה פוליטית-כלכלית.
בכל אופן, הובסון מנסה להגדיר אימפריאליזם כמאמץ מרוכז של תעשיינים להרחיב את הערוצים דרכם זורמים עודפי הון על ידי חיפוש אחר שווקים זרים והשקעות חוץ על מנת להפטר ממה שהם אינם מסוגלים למכור בשווקים דומסטיים. הבנקים, מאז ראשיתה של השיטה הקפיטליסטית, הינם המוסדות העיקריים המקדמיים מדיניות קפיטליסטית בחתירתם ללא לאות אחר שווקים והשקעות.
אימפריאליזם אינו בחירה אלא צורך. יצרנים חייבים למצוא שווקים חדשים אם ברצונם להתפתח במקרה הטוב ולשרוד במקרה הפחות טוב. לפיכך אימפריאליזם הוא ההמשך הטבעי של הכלכלה הקפיטליסטית. ככל שהאומה נהפכת למתועשת יותר, כמות הייצור ואיתו ההיצע עולים על הביקוש; יותר מידי סחורות נמצאות במלאי של בתי החרושת בכדי שהן יימכרו במחירי רווח. תעשיינים, סוחרים ואיילי הון מפעילים לחץ מסיבי על ממשלותיהם על מנת שיימצאו להם מקורות השקעה ושווקים בארצות רחוקות ולא מפותחות על ידי סיפוחן של ארצות אלו או הכנסתן תחת פרוטקטוראט.
עם זאת התעשייה אינה הסיבה היחידה לצורך הגובר בשווקים חדשים ומקורות השקעה. נוספת אליה כגורם מרכזי החלוקה הלא נכונה של כוח צרכני שמונעת את היקלטותם של סחורות והון במדינה המייצרת. חסכון יתר הוא הסיבה השורשית לאימפריאליזם. חסכון היתר מורכב מרנטות, מונופולים ומקורות הכנסה נוספים שאינם מושגים על ידי עבודה ולפיכך הם חסרי הגיון כלכלי. לסוגים אלו של הכנסה אין קשר לתהליך הייצור ולפיכך הם נצברים כהון עודף. הפתרון עבור הובסון כולל חלוקה נכונה יותר של עושר. אם חסכון היתר, שיוצר עודף הון, יחולק בין הפועלים בצורת שכר גבוה יותר או יחולק בקהילה באמצעות מיסים, וכך הוא ייפדה ולא ייערם – הצריכה תגדל ולא יהיה צורך בחיפוש אחר שווקים מעבר לים. קהילה פרוגרסיבית המשקיעה בכוח האנושי הטמון בה (צמצום פערים, חינוך משובח ושוויון הזדמנויות) תגדיל את הצריכה ותהיה מסוגלת לספוג כמות לא מוגבלת של הון ועבודה. אם ההכנסה של האוכלוסייה תגדל אזי כל הקבוצות באוכלוסייה יגדילו את הצריכה וכך יימנעו עודף ייצור ואבטלה.
בשנת 1911 יצא לאור ספר נוסף פרי עטו של הובסון – An Economic Interpretation of Investment. ספר זה מייצג שינוי מהותי של דעותיו ביחס ל"אימפריאליזם" מ 1902. ב"אימפריאליזם", הובסון מתייחס להון בינ"ל כגורם מרכזי המוביל למדיניות של אימפריאליזם. ב 1911 הוא טוען כי הון בינ"ל מבטיח דווקא את הישנותו של השלום הבינ"ל. שימוש מושכל בהון מערבי יוביל לפיתוח האזורים המתפתחים בעולם באופן בו ירוויחו המדינות המפותחות והמתפתחות כאחד. למשל, מדיניות ה"דלת הפתוחה" של ארה"ב מטיבה עם המדינות הנכשלות, מסייעת להתפתחותן ומונעת קינאה בין המעצמות האימפריאליסטיות. בנוסף לכך, ואולי החשוב ביותר, בעלות משותפת של מדינות שונות על הון – דבר המתחייב מהשקעות בינ"ל – תהווה תמריץ ניכר לשלום.
בעוד שב"אימפריאליזם" הובסון יוצא נגד השקעות חוץ, ב Economic Interpretation הוא טוען כי השקעות בשווקי חוץ תהווה תמריץ להורדת מחירי סחורות בשווקים דומסטיים ובינ"ל. רמת החיים של התושבים בעולם המתפתח תעלה על ידי בניית תשתית בארצותיהם ותיעוש משאביהם. בפיתוח אזורים נכשלים, הכלכלה והסחר העולמיים יתבססו יותר ויותר על מושג היתרון היחסי. מחיר של סחורות ירד בעולם המתפתח והמפותח. הגאות הכלכלית במדינות המתפתחות תכריח את המקומיים להשקיע יותר ויותר משאבים בפיתוח לא של המדינה האימפריאליסטית אלא של ארצותיהם. הייצור והשירותים המקומיים יגזרו את הדיבידנדים והרווח הכולל יהיה של המערכת הכלכלית העולמית.
לסיכום, הובסון למעשה מציג שתי גישות שונות לגמרי לגבי תרומתו וחשיבותו של האימפריאליזם. המהפך שחל בדעותיו בין השנים 1902-1911 מוסבר במאמר שפורסם על ידו ב 1938 (Confessions of an Economic Heretic). במחווה של יושר ואומץ אינטלקטואלי מודה הובסון בטעות כשב 1902 הוא היה שרוי בתפיסה פשטנית ודטרמיניסטית של ההיסטוריה. הניסיון והפרקטיקה של השנים לימדו אותו להעריך את המורכבות של כוחות כלכליים בשילוב עם כוחות פוליטיים ואתיים ולגבש דעה בוגרת וריאליסטית יותר על המציאות.
בראייה לניניסטית-מרקסיסטית, האימפריאליזם הוא שלב בלתי נמנע באבולוציה היסטורית וכל המדינות הקפיטליסטיות, בדרגה כזאת או אחרת, מגיעות אליו ללא קשר למבנה הפוליטי של משטרן. לנין מזכיר כדוגמא את האימפריאליזם של ארה"ב מול האימפריאליזם של הקיסרויות היפנית או הגרמנית.
ישנם מספר גורמים עיקריים להפיכתו של האימפריאליזם לכורח מציאות כלכלי. ראשית, בדומה להובסון, לנין טוען לאימפרטיב של חיפוש אחר נתיבי השקעה בינלאומיים להון מצטבר בכלכלות קפיטליסטיות מונופוליסטיות. במדינות אלו הסקטור החקלאי מפגר וההמונים חיים בעוני מתמיד. לפיכך אין ביכולתם של סקטורים אלו לספוג הון עודף. בעבר תחת עקרון התחרות החופשית, ייצוא סחורות תפס את החלק הארי בפעילות הכלכלית. כיום לאור מגבלות סחר בינלאומיות ומכסי מגן, ייצוא של קפיטל מחליף ייצוא של סחורות. שנית, לנין גורס כי אחוזי צריכה נמוכים במדינות האם מניעים מונופולים לחפש שווקים באזורים הבלתי מפותחים של העולם. חברות כלכליות חותרות להשיג תנאים מעודפים מול המדינות המתפתחות (סין למשל) וכך להבטיח בלעדיות בייצוא. לבסוף, לנין מסכם, האימפריאליזם ניזון מצורך להשיג פלחי שוק ומקורות של חומרי גלם. מונופולים נוצרים כאשר כל מקורות חומרי הגלם נשלטים על ידי מספר מצומצם של קבוצות כלכליות.
חלוקתו של העולם בין מונופולים מעצימה את המאבק האימפריאליסטי לרכישה של עוד ועוד קולניות. החברות הכלכליות שמחזיקות בכוח פוליטי עצום במדינותיהם משפיעות על ממשלותיהם להלחם עבור שטחים מעבר לים. קפיטליזם מוביל לאימפריאליזם ואימפריאליזם מוביל למלחמה. מדיניות אימפריאלית מחייבת מדינות להקים מנגנון בירוקרטי מסואב שיתמוך במאמצים האימפריאליים לצד צבאות גדולים. כדי להצדיק את קיומם של מנגנונים אלו (בעיקר הצבא), מדינות משחדות את הפועלים ויוצרות "אריסטוקרטיה של הפרולטריון":
נכון, עדיין חייב להישמר התיאום בין פועלי העולם במטרופולין ובקולניות על מנת להתגבר על אינטריגיות ותכסיסים של הבורגנות. ברוסיה, לדוגמא, קורא לנין לפועלים לתמוך בזכות להגדרה עצמית של אומות ולשם כך לאחד שורות בקרב הפועלים של האומות המדכאות והמדוכאות. אולם לנין אינו תמים והוא מודע לקושי של השגת אחדות זאת. אפילו המפלגות הסוציאליסטיות באירופה סובלות מצביעות וכפל לשון כשמצד אחד הן תומכות בהגדרה עצמית ומצד שני מתעלמות ממנה כשהדבר נוגע לקולניות תחת שליטה של מדינותיהן.
לבורגנות בקולניות תפקיד מפתח. בורגנות זאת שעוד לא הגיעה לבשלות המאפיינת את המדינות העשירות חייבת לשאת את דגל השחרור הלאומי. בדומה למרקס, לנין רואה באימפריאליזם כוח שיביא להתפתחות הקולניות. כחלק מהתפתחות זאת תיווצר בורגנות לאומית שתביא למהפכות לאומיות טרם הופעת מעמד פועלים מהפכני.
עבור שומפטר אימפריאליזם הינו נהירה חסרת תכלית מצד המדינה אחר התפשטות טריטוריאלית. לא כל הסיבות לאימפריאליזם הן כלכליות. ישנן סיבות נוספות כמו מבנה חברתי של מדינה ונטיות של המעמד השליט לכיבושים נוספים, גחמות של מלכים וראשי ממשלות, אינדיבידואלים המחפשים תהילה ומעוניינים להצדיק את תפקידם, סיבות מסורתיות ופטרוניזם תרבותי. בשורשו של האימפריאליזם, בנוסף, טמון הרצון למלחמה – מלחמה שלגורמים אינטרסנטים יש מה להרוויח ממנה. למעשה, שומפטר בוחן אימפריאליזם לא במונחים של כוחות כלכליים כמו הובסון או לנין אלא במונחים של דפוסי התנהגות אנושית סוציולוגית ופסיכולוגית.
לדעתו האימפריאליזם עתיד להעלם מהעולם. מאז הופיע הקפיטליזם עברה החברה שינויים משמעותיים. יזמים כלכליים זכו לחופש פעולה והחלו צוברים עוצמה פוליטית הודות לשליטתם על אמצעי הייצור ומקורות פיננסים. מעמד הפועלים נוצר והתגבש לכוח פוליטי. הקפיטליזם סיפק גם הזדמנויות חדשות עבור הפקידות ומעמד הטכנוקרטים. השיטה הקפיטליסטית ספגה את האנרגיות של הקבוצות החדשות הללו והפיחה רוח חיים בחברה. כעת פחות אנרגיה נשארה למלחמות ויותר לתהליך פתוח כלכלי. מאמצים אדירים מושקעים בתעשייה ומה שנותר מופנה לאומנות, מדע ולמאבק החברתי. אנרגיית המלחמה של העבר נהפכת בהווה לאנרגיה של עבודה.
ככל שיחלוף הזמן, אימפריאליזם ומלחמה יפנו מקומם להתנהגות כלכלית רציונאלית. שרידים מהעבר בדמותם של קאסטות מיליטריסטיות, מסורות צבאיות, קסנופוביה ושוביניזם לא יחזיקו מעמד מול הקדמה והרציונאליזם. לא ניתן להאשים את הכלכלה כגורם למלחמות אלא את האנשים מאחורי הכלכלה. כשייעלמו הסיבות למלחמה יעלם איתן האימפריאליזם.
שומפטר מנסה לבנות תיאוריה שמזכה את הקפיטליזם מאשמת חרחור מלחמה ומנתקת אותו מקשר ישיר לאימפריאליזם. למעשה הוא ממשיך מסורת ליברלית עתיקת יומין (שהולכת אחורה לימיהם של מיל ואפילו במובן מסוים – למי שקורא כתבים אחרים מלבד "הנסיך" – מקייבלי) ששמה לה מול עיניה את הרציונאליות באדם ואת הכלכלה החופשית כמקור לשלום ושתוף פעולה. רבים יטענו שתורתו של שומפטר זוכה היום להגשמה במציאות כשתלות גומלין בין מדינות וכלכלה ניאו-ליבראלית מחליפות את המלחמה ואף את המדינה עצמה. גם האימפריאליזם כיום מהווה (למעט מקומות בודדים בעולם) שריד של העבר – אם אנו לא מכלילים במשוואה ניאו-אימפריאליזם. זהו כמעט חוק ביחסיים הבינ"ל שמדינות דמוקרטיות ליברליות לא נלחמות אחת בשנייה. שומפטר כתב ופעל בשנות העשרים (ב 1919 התמנה למשרת שר החוץ האוסטרי). היה זה עידן של אופטימיות ואמונה בכוחו של השלום העולמי במה שהוגדר כ"ירח הדבש של הסכמי לוקרנו". חבל שרעיונותיו לא זכו להגשמה באירופה של שנות ה 30 וה 40.
סיסיל רודס ( 1853-1902 Cecil Rhodes) – אימפריאליסט ואיש עסקים בריטי שהיגר לדרום אפריקה ב 1870. עד מהרה השתלט על עסקי היהלומים באזור והקים את סינדיקט De Beers. ב 1890 התמנה לראש ממשלת מושבת הקייפ ומאז חתר להרחיב את השליטה הבריטית בדרום אפריקה על חשבון הבורים בטרנסוואל. לשמו קשורה פשיטת הנפל ב 1895 נגד טרנסוואל (The Jamison Raid) שהביאה להתפטרותו מרשות הממשלה. לרודס מיוחסת האמרה:
I believe it to be my duty to God, my Queen and my Country to paint the whole map of Africa red, red from the Cape to Cairo. That is my creed, my dream and my vision.
