סיפורו של ויקטיני

[COLOR="DarkOrange"][SIZE="6"][FONT="Arial Black"]סיפורו של ויקטיני[/FONT][/SIZE][/COLOR]

קרדיטים:
לאתר pokemonelite2000 על התמונות

[COLOR="Black"][SIZE="5"][FONT="Arial Black"][U]גיבורי הסיפור[/U][/FONT][/SIZE][/COLOR]

[IMG]http://www.pokemonelite2000.com/wp-content/uploads/2011/03/494.gif[/IMG] ויקטיני- הגיבור הראשי

[IMG]http://www.pokemonelite2000.com/sprites/dptr/dptr188.png[/IMG] ג'ואי

[IMG]http://www.pokemonelite2000.com/sprites/dptr/dptr194.png[/IMG] המפקד סרן

[IMG]http://www.pokemonelite2000.com/sprites/dptr/dptr138.png[/IMG] סרינה

[U][FONT="Arial Black"][SIZE="5"]פרק ראשון- איך הכל התחיל[/SIZE][/FONT][/U]

הביצה הקטנה התנדנדה מצד לצד.
הארנבונים הקטנים עמדו בשקט, חיכו לביצה שתבקע.
נראה היה כאילו היא צוחקת עליהם.
"נו, כמה זמן לוקח לביצה הזאת לבקוע?" אמר אחד מהארנבונים.
"תפסיק לקטר, מצידי שייקח מיליון שנה! הביצה הזאת תבקע, והפוקימון הראשון שהארנבון הזה יראה זאת אני, אמא שלו", אמו גערה בו.
"אבל אמא!" קרא הצעיר, "הביצה הזאת אפילו לא דומה לביצים שאנחנו בקענו מהם! את בטוחה שאת האמא האמיתית של הביצה הזאת??"
"אמא שלך לא יכולה לטעות כשמדובר בילדים שלה!" אמרה.
מאמן צעיר שעבר לידם, לא יכל להבין את שפת הפוקימונים, ושמע רק את המילים שייכל להבין,"באנירי! באנירי!".
לפתע, הביצה זהרה באור מסנוור.
"אמא! אמא! הביצה מסנוורת אותי!" קראו הארנבונים, שלא הבינו מה פשר המעשה.
"חמודים שלי, כשהביצה זוהרת, סימן שהיא בוקעת!" שמחה האם, "בכל רגע יהיה לכם אח קטן!"
"יש! תבקע כבר! אנחנו אחים גדולים!" קראו הארנבונים בשמחה.
לפתע, הביצה התחילה להסתובב במהירות, בלי שום אזהרה מוקדמת, והתחילה להעיף את הפוקימונים הקטנים במהירות.
"מה קורה כאן?? דבר כזה לא אמור לקרות אצל שום ביצה!!" קראה האם בפחד.
"אמא, אמרתי לך! הביצה הזאת אפילו לא שייכת ל-ההההההההההההה!!!!" צעק הארנבון כשהועף באוויר בעצמה אדירה, והתנגש בעץ.
לא!! תינוקות שלי!!!" צעקה האם בפחד, ולאחר כמה שניות קראה בקול, "זאת לא הביצה שלי... אני לא מוכנה לקחת אחריות עליה!!! זינוק!" קראה האם בבעתה, וזינקה לכיוון הביצה, מאיימת לרסק אותה. "אף אחד לא פוגע בתינוקות שלי, לפחות לא במשמרת שלי!" צעקה, רגע לפני שהתנגשה בביצה.
האם הועפה למרחק עצום, ונעלמה במעמקי היער העבות.
פתאום, נשמע קול שבירה מהביצה.
חלקים זוהרים קטנים התחילו ליפול ממנה, משנים את צבען ללבן.
הפוקימון קם לחיים. הוא הזיז את איברי גופו, כל איבר בתורו, בוחן את גופו החדש.
"הוא באמת לא דומה לנו! הוא נראה שונה לגמרי!!" קראו הבאנירים הפצועים.
"היי חברים! מה שלומכם?" אמר הפוקימון, והתקרב אל הבאנירים.
"בס...בסדר!!" הבאנירים אמרו בחשש.
"מה קרה? מה הסיפור? אתם מפחדים ממני?" אמר הפוקימון המשונה.
רגע לפני שהבאנירים ענו לו, הפוקימון פלט בטעות קרן צריבה קטלנית, שאיידה את כל הבאנירים.
"אוי לא... מה עשיתי?" אמר בלחש, עומד להתפרץ בבכי, "אני... אני מפלצת..." אמר והתחיל לרוץ, במחשבה שלא משנה מה יקרה, רגלו לא תדרוך ביער הזה שוב.

"ראית את היצור הזה??" קראה סרינה, החיילת הבכירה של מפקד סרן, בשעה שראתה פוקימון כתום רץ במהירות עצומה, וחולף כהרף עין.
"וואו... הפוקימון הזה מדהים!!" קרא המפקד בהתפעלות, ואמר, "תארגני משלחת מיוחדת שתתפוס את הפוקימון הזה. אם המשלחת הזאת תצליח..." אמר המפקד, "לא יהיו לנו מתחרים! נוכל לשלוט בכל דבר!!" הוא קרא בהתפעלות.
"אין בעיה, המפקד!" קראה סרינה, ושניה לאחר מכן קראה לתוך מכשיר הקשר שבידה, "אני רוצה את החיילים הבכירים ביותר שלנו. היום הזה עומד להיות מיוחד..."
היא הסתכלה לתוך מכשיר הפוקידע שלה, שבקושי הספיק לסרוק את הפוקימון המיוחד. "ויקטיני... אני עוד אזכור את השם הזה..." אמרה.

תגובות בונות בבקשה, זה הסיפור הראשון שלי!!!

אם יהיו מספיק תגובות, אני ימשיך לפרק שני.
המשך יבוא בקרוב...