פרשת דברים התשע"א

שלום לכולם. יכול להיות ששם הפרשה מוכר לכם גם אם אתם לא מכירים ממש שמות של פרשות.
הסיבה לכך היא שאנחנו מתחילים עכשיו לחומש חדש.
כידוע, התורה מחולקת לחמישה חומשים (חומש=אחד מחמש) שכל אחד בפני עצמו נקרא "ספר".
אני אפרט יותר בנושא נפרד.

פרשת דברים*:
תחילת הפרשה מתארת את המקום והזמן המדוייקים שבהם משה מדבר אל בני ישראל.
כל שאר הפרשה עוסקת בחזרה בקצרה על כל מה שהיה בדרך החל מהר סיני עד איפה שהם נמצאים כיום.
משה מפרט חלק מהדברים בצורה של שבח, בחלק מהדברים הוא מעביר ביקורת על עם ישראל ובכך חושף דברים שלא הוזכרו קודם.

דוגמא לדבר שלא הוזכר קודם: בפרשת שלח לך מוזכר שה' מורה למשה לשלוח מרגלים אל הארץ.
כתוב בפסוק: "שלח לך אנשים, ויתורו את ארץ כנען..." מצד אחד זה נראה שה' מצווה את משה, אבל בקריאה מדוקדקת זה נראה שה' נותן למשה אישור.
בפרשה שלנו משה מביא את הסיפור המלא, בני ישראל ביקשו ממשה לשלוח מרגלים לארץ, זה נראה טוב בעיני משה ומשה משתכנע (כמובן אחרי שה' הסכים לו כמו ששמענו בפרשת שלח לך) ושולח מרגלים.
הסיבה לפירוט והשינוי זה בגלל כפל סיבות, בפרשת שלח לך אין סיבה להזכיר את עם ישראל שם, אבל יש סיבה להזכיר את ה' כי לומדים משם משהו אחר (שהוא לא קשור לכאן).
כאן אין סיבה להזכיר את ה' אבל יש סיבה להזכיר את בני ישראל כי בעצם משה נותן לבני ישראל כאן תוכחה על חטא המרגלים ולכן יש צורך להזכיר אותם.

עכשיו אני צריך להגיד לכם שלא סתם לקחתי דוגמא בגלל שאז לא הייתי חופר עליה כל כך, בחרתי דוגמא שגם משמשת אותי בהמשך של הדבר תורה.
נמשיך עם התוכחה על חטא המרגלים, נעקוב אחרי הגירסה של הפרשה כדי להבין מה היה חטא המרגלים.

בני ישראל ביקשו ממשה לשלוח מרגלים לארץ כדי לדעת איך כדאי לכבוש אותה, משה הסכים ושלח את נשיאי העם למשימה.
האנשים בדקו, חזרו וגם הביאו איתם מפרי הארץ ואמרו שהארץ טובה מאוד. למרות דברי המרגלים על טוב הארץ בני ישראל לא רצו לעלות לארץ בגלל שהמרגלים הסבירו להם על האנשים החזקים והערים החזקות שהיו שם.

מה שלא כתוב שם (וכן כתוב בשלח לך) זה שרק שני מרגלים מתוך השנים עשר דיברו על ארץ ישראל באמת בצורה יפה. העשרה האחרים רק דיברו בצורה לא יפה [b]שנועדה[/b] למנוע מהאנשים לעלות לארץ.
מה זה משנה? זה משנה בגלל שעכשיו קשה יותר להאשים את בני ישראל על שלא עלו לארץ בגלל שהגיוני להאמין לעשרה אנשים ולא לשניים (ואפילו יש לנו כלל של פסיקת הלכה על זה, זה נקרא "אחרי רבים להטות" או בשפה של ימינו "הרוב קובע").
אם כך מה היה החטא? החטא היה בכך שה' אמר להם וציווה עליהם להיכנס לארץ, ה' אמר שהם יכולים לעלות לארץ לכן אין ויכוח בכלל על האם עולים לארץ, השאלה היחידה באמת היא איך.

אני רוצה לספר בדיחה קטנה:
שלושה אנשים הולכים במדבר, אחד מאמין באלוקים ושניים שלא. הם מתווכחים כל הדרך האם יש או אין.
לפתע המאמין מחליט לשכנע את האחרים באופן מוחלט, הוא נושא כפיים ומתחנן:"ה', בבקשה בבקשה תעשה משהו שיוכיח להם שאתה קיים."
לפתע יש רעידת אדמה ענקית, הרים נוצרים, עמקים נבקעים ורק איפה שהם נמצאים לא קורא כלום.
המאמין שואל את האחרים:"נו, עכשיו אתם מאמינים לי?"
הם:"לא, זה יכול להיות מקרה."
המאמין מנסה שוב. הוא עוצם את העיינים ומתפלל להוכחה גדולה יותר.
לפתע מגיעה רוח עצומה ונוצרת סופה ענקית שמורידה המון גשם באמצע המדבר ורק איפה ששלושתם נמצאים לא קורא כלום.
המאמין:"נו, ועכשיו אתם מסכימים?"
השניים:"לא, אנחנו עדיין לא רואים סיבה מספיק טובה."
המאמין מבין והפעם הוא מבקש ככה:"ה', הפעם תביא הוכחה כל כך גדולה שהם לא יוכלו להגיד שאתה לא קיים."
לפתע יש רעמים וברקים וקול גדול אומר:[B]"הוא צודק!"[/B]
המאמין עכשיו שמח.
השניים האחרים אומרים לו:"אז מה אם הוא אמר, עכשיו זה שניים נגד שניים..."
נשמע מצחיק, לא? אז תמשיכו לקרוא הלאה ותראו משהו מעניין.

יש סיפור די "מפורסם" שנקרא: "תנורו של אכנאי" בסיפור נידון האם תנור מסויים טהור או טמא.
כולם חוץ מרב חשוב אחד פסקו שהוא טמא ורק אותו רב פסק שהתנור טהור.
רצו לפסוק הלכה כרוב ואותו רב שהיה בטוח שהלכה כמותו אמר "אם אני צודק אז יקרא ככה וככה (ובאמת התרחשו אותם דברים מופלאים שהוא אמר)" לבסוף הוא אמר: "אם אני צודק, בת קול (סוג של התגלות אלוקית) תוכיח" ויצאה בת קול ואמרה שהרב צודק לא רק הפעם אלה תמיד. ועדיין פסקו הלכה כמו הרוב.

למה? מתי פוסקים כמו ה' מתי יפסקו כמו הרוב?
התשובה היא פשוטה, "קשר רשעים אינו מין המניין" או בעברית "תחמנות של רשעים לא סופרים בהצבעה" אבל כשנחלקים בין שתי דרכים נכונות (כמו שקורא הרבה פעמים בהלכה) אז הולכים לפי הרוב.

אני מאחל לכולנו שנדע תמיד לא ללכת בדרך שאינה נכונה ושההתלבטויות היחידות שלנו בחיים יהיו בין טוב לטוב.
בברכת שבת שלום.
גלעד.

כל הכבוד לך.
קראתי וזה מאוד עניין אותי.

תודה רבה לך.
ערכתי את זה טיפה עכשיו גם.