פרשת ואתחנן התשע"א

שוב לשלום לכולם.
השבוע אני רוצה לדבר אתכם על נושא אחר בתוך פרשת השבוע, קוראים לו "הפטרה".
ההפטרה זאת בעצם תוספת לפרשת השבוע שנוספה יותר מאוחר, אחרי שנקבע שפרשת השבוע תהיה בסדר קבוע ומחזורי.
בתקופת גזרות מסויימת נאסר על היהודים לקרוא בתורה, לכן תיקנו תקנה שבמקום קריאה בתורה יקראו טיפה בנביאים דברים שקשורים לפרשת השבוע וככה יזכרו את הקריאה.
גם לאחר ביטול הגזרה עדיין קוראים את ההפטרה כי היא כבר נכנסה בתור מנהג אל תוך היהדות.
הפטרה פירושו בארמית, הדבר שמסיימים בו.

עכשיו לעיניין אחר, האם שמעתם פעם על המושג "פרשה מחוברת"?
זה קורה בשנים שהם לא מעוברות (בלי חודש אדר ב') ובגלל שיש יותר פרשות משבועות בשנים כאלו מחברים כמה מהפרשות כדי שזה יתאים.
אבל גם אם ידעתם את זה, האם ידעתם שכל התיכנון של חיבור הפרשות נועד כדי שפרשת דברים תצא תמיד לפני תשעה באב?
או, באמת שאלה טובה, "למה?"
לפני תשעה באב יש שלוש פרשות שבהן יש הפטרות שמאוד מתאימות לנו ללפני תשעה באב, קוראים להן "שלוש של פורענות" בעצם קוראים להן בארמית "תלתא דפורענותא" ובהן מופיעות נבועות זעם ופורענות, נבואות חורבן קוראים להן, על עם ישראל. כמובן שזה מתאים מאוד לתשעה באב.
מה שיותר מעניין אפילו זה שהפרשה שתמיד מגיעה אחרי תשעה באב זאת פרשת ואתחנן ובא יש הפטרה שפותחת המון הפטרות בסגנון שלה. לפרשת ואתחנן יש הפטרת נחמה ואחריה יש (תנחשו כמה) [COLOR="Silver"]שישה נבואות נחמה[/COLOR]!!! כן, זה די הרבה נבואות נחמה, יש יותר מפי שניים נבואות נחמה מאשר נבואות חורבן.
בסך הכל ישנן שבעה נבואות נחמה ושבע זה מספר די טוב ביהדות לכן הפסיקו במספר הזה.

למה יש יותר נחמה מחורבן? לפי ההיגיון, כמות הנחמה הנצרכת היא אמורה להיות שווה בדיוק לכמות החורבן שהיה.
אבל בתורה מלמדת אותנו כבר במספר מקומות דבר יפה מאוד, שטובה מידה טובה ממידה רעה לפחות פי חמש מאות, כן [B]חמש מאות!!![/B]
איך יודעים את זה?
בתוך מידותיו של הקדוש ברוך הוא מוזכר "נוצר חסד לאלפים, נושא עוון ופשע וחטאה. ונקה לא ינקה, פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים, על שילשים ועל ריבעים..."
הדברים גם מוזכרים בסגנון טיפה שונה במקומות נוספים. אבל מה זה בדיוק אמר לנו: נוצר (שומר) חסד לאלפים (את הזכות אפילו לאלפי דורות), נושא עוון ופשע וחטאה (הוא לא מתרגז מיד, הוא מתאפק עם מה ש"מכעיס" אותו שאנשים עושים לא טוב). (אבל) ונקה לא ינקה (הוא לא סתם "מחליק" על הדברים האלה, הוא דן דין אמת), פוקד עוון אבות על בנים ועל בני בנים על שילשים ועל רבעים (ומקסימום, מה שלא הספיקו להענש עליו האבות, יענשו עליו הבנים).
למרות שהפסוק נשמע תיאורתי, חז"ל למדו ממנו נוסחה די מדוייקת. מוזכר שחסד נשמר "לאלפים" לא מוזכר עד לדור האלף, אם כך זה רבים של אלפים ומיעוט רבים שניים* לכן מדובר על אלפיים.
מהמידות הרעות מוזכר שפוקד עוון עד ריבעים (דור רביעי) 2000 לחלק ב4 יוצא חמש מאות! לכן אנחנו יודעים שמידה טובה גדולה ממידה רעה לפחות פי חמש מאות.

הפעם אני מאחל שנלמד לנהוג קצת כמו הקדוש ברוך הוא שנותן לנו פי חמש מאוד על כל דבר טוב, וומילא גם אם הדבר הרע שעשינו לא נעלם לגמרי, הרי שהדברים הטובים לפחות מתבטלים לעומת כל הטוב שגדול ממנו פי חמש מאות (אני לא אומר שזה נותן אישור לדברים רעים, על זה אולי אני ארחיב בפעם אחרת).

שנלמד גם אנחנו להחשיב את הדברים הטובים שעוים למעננו פי חמש מאות מאשר הרעים.
תודה רבה שקראתם.
שבת שלום.
תגובות בבקשה, אני רוצה לדעת האם יש דברים שאהבתם במיוחד או דברים שפחות אהבתם שאני אדע לשמר ולשפר לפעם הבאה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
*מיעוט רבים שניים: יש לנו כלל בהלכה שבכל מקום שדברים מופיעים בלשון רבים אבל לא מפורש כמה יש מהם אנחנו מניחים שיש את הכי קצת שיכול להיקרא עדיין רבים (ביימינו קוראים לזה "לפחות"). זה אומר המספר 2.
במילים אחרות, אם משהו מצויין ברבים סימן שיש ממנו לפחות שניים.
** אפילו שאין שתי כוכביות שם בטקסט. ואתחנן: הפסוק הראשון בפרשה "ואתחנן אל ה', בעת ההיא לאמר."
אל תשכחו שכל הספר הוא מנקודת הדיבור של משה. משה מדבר על כך שהוא התפלל לה' כדי שה' יתן לו להיכנס לארץ, הוא בעצם מבקש מה' לשנות את הגזרה. ה' אומר לו שאי אפשר לשנות את הגזרה, לא כי זה בילתי אפשרי אלה כי יש לה' את הסיבות שלו. המפרשים הביאו המון סיבות למדוע ה' לאא נתן למשה להיכנס לארץ, אבל זה כבר ארוך מדי לנספח צדדי קטן....