פרשת כי תבוא- לא הכל ברור
שלום לכולם.
קודם כל, השבוע לא התחלתי את מה שהתכוונתי להתחיל, וזה יפתח כנראה משבוע הבא.
סליחה עם הפרשה מעט ארוכה, רציתי להביא המחשה לרעיון של הפרשה שראיתי. ואני מקווה שזה יצא מעניין.
פרשת השבוע פרשת כי תבוא*:
הפרשה פותחת בנושא הבאת הביכורים אל הכהן.
הביכורים, הבאת הפירות הראשונים שהנצו לבית המקדש.
הנושא הבא מדבר באופן עקיף על מעשרות, משמעות המילה מעשרות היא אחד מעשר.
יש חייוב להביא מכלך דבר שיגדלת אחוז מסויים ללוי, והוא צריך להביא אחוז מסויים מזה לכהן.
יש עוד מספר סוגי מעשרות בינהם מעשר שני, שהמגדל אוכל אותו אבל רק כשהוא טהור ורק בירושליים, ומעשר עני שמביאים לעני.
הנושאים הבאים מדברים על ההגעה לארץ ועל החיוב לצוות על הברכה והקללה ומביאים כל מיני דברים אסורים מאוד (ממצוות של היחיד) ומסכימים שהאיש שעושה אותם מקולל.
אחר כך יש תיאור שלם של הדברים שיקראו לעם במקרה שלא ישמרו את מצוות ה'.
לקחתי את שני הנושאים האלה וחיברתי אותם לסיפור שמזגזג בין הזווית של העם, ושל היחיד.
הנה הסיפור:
כשתבוא אל הארץ, אתה תתחיל לעבוד ויצא לך יפה, אני נותן לך מצווה, תביא מההתחלה אלי ותאר את השתלשלות האירועים שהביאו אותך אל הארץ.
לאחר מכן תוכל להנות מהתבואה או ממה שלא גידלת.
בשנה הרביעית לשמיטה תגיע גם לפני בשביל לציין שאתה הבאת את המעשרות למי שהם שייכים לו, אם לא חילקת אותם מעשרות אלו ישרפו.
בתור עם אתם מקבלים שפע עצום, מנצחים בכל המלחמות ועושים כמו שה' אומר לעשות.
אותו איש, שמח ביותר מכל הדברים שהוא קיבל, אבל אחרי שנה או שתיים (או שלושים, זה בכלל לא משנה) זה נהיה רגיל, ברור מאילו.
הוא יודע שיש לו שפע כי בכל שנה הוא הולך עם סל ביכורים לבית המקדש ואומר מה שהכהן אומר לו להגיד.
הוא גם הבין משהו מזה שאומר שיש צורך לתת את התרומות והמעשרות למי שראוי להם.
עם ישראל בדיוק הוריש עוד עם מהארץ, הכלכלה חזקה ויש מלכות סוף סוף בארץ.
נכדיו של אותו האיש, באמת שהם אנשים טובים, אבל... אתם יודעים, לא צריך להקפיד על הכל...
"אתה יודע מה שמעתי מעוזי אתמול?" כך אמור אחד מהם לחברו, "נו, מה שמעת?" שואל השני, וכך מתפתחת לה שיחה ידידותית בין השניים. "באמת?" אומר לפתע אחד מהם "ככה הוא עשה?!" הוא מתפלא, "בטח" עונה לו חברו "אתה לא מכיר אותו?" והשני "טוב, אם אתה אומר".
"הגשמים מתעכבים השנה" כך אומרים האנשים אחד לשני, גם "הממשל כבר לא מה שהיה פעם" אומרים חלק מנכדיו של האיש שעוד חיים וכבר להם יש נכדים "פעם המיסים היו הגיוניים בייחס להכנסה, בימינו הממשל חושב רק על עצמו ולא מתחשב באנשים שלא יכולים לספק לעצמם חמישה שורים אפילו בשביל עבודה בשדה, אפילו לא שלושה סוסים ועגלה כדי להביא את הסחורות לשוק." כך הם מתלוננים.
ברחוב מופיע קבצן, אחד שלא שפר עליו מזלו, הוא ניגש לאחד האנשים ומציג תעודת המלצה שהשיג מחכם הקהילה.
לאחר שנענה בשלילה לבקשת הכסף, שואל הקבצן:"אתה יודע אולי איפה אוכל להשיג מעט כסף?" והאיש משיב לו שאם הוא ימשיך ישר ויפנה ימינה, משם הוא לא זוכר, באזור ההוא אולי תמצא מישהו שמחפש עובד. כך אומר האיש שהנחה את הקבצן לדרך ללא מוצא וממהר להסתלק משם.
'הקבצנים האלה, אין להם שום בושה.' הוא חושב לעצמו בכעס 'הם לא צריכים לערב אותי בזה שלא הלך להם בחיים'.
די מזמן נפתחה מלחמה נגד מדינה שכנה, לא הפסדנו, אבל היו אבדות קשות, הרבה ילדים איבדו הורים, הרבה נשים התאלמנו.
משפחות רבות, שממילא לא יכלו לפרנס את עצמם כמו שצריך, איבדו את המפרנסים האחרונים של הבית, בנוסף למחסור בגשמים שרק ממשיך, חלק מהאנשים הפשוטים לא שרדו את השנה.
"זוכר את הבן המכוער שנולד לבנו של רמי?" שואל נינו של אותו קבצן איש את חברו שנמצא לידו.
"כן, מה איתו?" שואל בסקרנות אותו חבר.
"עכשיו הוא כבר בן שבע, ומסתבר שהוא לא מצליח לזכור אפילו את שמות האותיות, שלא לדבר על פרק שלם בעל פה" עונה לו הראשון "היית מאמין איזה לא יוצלח, לא מקשיב לכלום ממה שמלמדים אותו. אני אומר לך, בסוף יהיה פושטק גמור." חברו מהנהן בהסכמה לגבי המידע החדש.
"תגיד לי," אומר לו החבר "איך בשדה? ובכרם?".
עונה לו חברו "מה יש לעשות, בקושי יש מים, ובקושי צמיחה, וגם מה שצומח יוצא מכוער לגמרי. אם לא היה הביקוש הזה בשוק, מזמן לא היה לי מה לאכול בבית. מתפללים לה' כמובן, אבל אולי זאת גזרה שאין אנו יודעים מה מטרתה." כך אומר האיש ושואל את חברו בחזרה: "ואיך בחווה, מה עם וולדי הבקר?"
"אהה... המצב לא טוב משלך, בני הבכור ארס אישה אבל מת במלחמה ועכשיו אין מי שיעזור לי בחווה. לא שיש יותר מדי עבודה, משום מה הפרות מולידות בקושי, וגם הצאצאים לא יוצאים משהו." אומר החבר וממשיך "וזה אפילו שקניתי שנה שעברה זכר מזן משובח מארם בשביל לשבח את הפרות שלי, זה פשוט לא עובד. שלא לדבר על הטריפה שהתחילה לא מזמן".
האיש מופתע:"אתה אומר לי שהשמועות לגבי טריפה של בקר על ידי חיות רעות נכונה?"
חברו עונה לו:"בהחלט, רק אתמול נעלמו לי שתי בהמות טובות יחסית, נשארו סימני גרירה של חיה רפויה על האדמה וכתמי דם. בעצם אולי אלו היו בני משפחתו של רמי, לא אתפלא עליהם. אם המצב ימשך אולי אאלץ לוותר על מצוות מעשרות."
האיש מזדעזע:"מה פתאום! זאת מצווה מפורשת בתורה! הרי אנחנו בטוחים שזה היה רמי, אז תשמע מה נעשה, השדה של רמי שכן לשדה שלי, נזיז לו טיפה את הגדר וממה שארוויח אתן לך וככה נסתדר, וגם נוכל לקיים את מצוות ביכורים כהלכה." חברו נשמע מרוצה.
אנשים כבר מזמן איבדו את התקווה להינצל ולהשתקם, מעניין למה, אולי המצור על העיר האחרונה בישראל שעומדת על תילה קשור לזה בצורה כל שהיא.
מרבית האנשים כבר רוצים להסגיר את עצמם לצבא הפולש, עם כל הגופות והמגפות שיש כאן, בלי אוכל, אימהות אוכלות את הילדים שלהם שרק נולדו מרוב רעב ויאוש.
כאשר לראשונה שמעו על התכנון להתקפה של המדינה השנייה, מיד ארגנו את הצבא להילחם, משום מה נראה כאילו צבא האויב אפילו לא הרגיש בצבא שלנו, והם כבשו עיר אחרי עיר בעזרת מצור.
לפתע, יש פרצה בחומה, וצבא האויב נכנס בניצחון לעיר שלא מתכוונת לעשות כלום בשביל לעזור לעצמה.
שרשראות מונחות על יד האנשים ומשא ניתן על צווריהם. הדבר האחרון שהאנשים חושבים עליו זה לתת מבט לאחור אל עבר העיר האחרונה בישראל, הזיכרון האחרון שיהיה להם לפני שילקחו מארצם אל מקום לא ידוע, אולי למצריים במטרה למכור אותם בשוק כעבדים.
שני אנשים נמצאים שם אחד ליד השני, והם משוחחים.
אחד מהם הוא נין נינו של אותו החבר, והוא גם לא צעיר כל כך, וחברו לידו.
"אבל אני לא מבין איך זה קרא לנו" אומר האחד "הקשבנו לה', כולם מתפללים העם שלנו וגם מפרישים מעשרות ויש אולי מיעוט שבמיעוט שמחללים שבת בזדון."
השני אומר לו "לא היה איזה נביא בינינו, איזה משוגע כזה שאמר לנו יותר להתחשב אחד בשני?"
הראשון:"איזה שטויות אתה מדבר, הנביא הזה לא יודע על מה הוא מדבר, מי גונב כאן? על מה הוא דיבר? אנשים כאן בכלל לא עושקים את העניים, מי מתעניין בהם בכלל? מה יש לנו לעשוק מהם? וגם הדבר המוזר הזה, לשפוט בצדק אנשים. מה, אני שופט? רוב העם שופטים? מה ההיגיון להרוס את בית המקדש ולהגלות את כולם בגלל קבוצה מצומצמת ביותר של שופטים שהם מושחתים ורדפי בצע, מטים משפט ולוקחים שוחד? הנביא הזה אידיוט אני אומר לך."
השני מושך בכתפיו. בעצם הוא לא, כי העול (המשא) מפריע לו.
שני אנשים יושבים ברחוב במצריים, השעה שעת שקיעה ולשניים האלו אין כלום, כי היום אף אדם לא הסכים לקחת אותם כעבדים בחינם תמורת מזון. הדבר היחיד שמשותף לשניהם מלפני יותר משנה זה ששניהם יהודים.
הראשון:"הלוואי שכבר יגיע מחר, היום אין כלום, ואולי מחר מישהו יסכים לקחת אותנו." הוא אומר בדיוק כמו שאמר ביום קודם וביום קודם.
השני:"מה קרה לך, עדיף שהיינו יכולים לחזור אחורה, כל יום רק יותר גרוע."
הראשון:"לך תדע, כמו שגם פעם היינו במצב הזה והגענו לארץ, ככה גם בעתיד יכול להיות..."
הראשון נאנח בכבדות והולך לישון.
כאן אני מפסיק את הסיפור שהתורה מגוללת בפני עם ישראל, כי שם גם התורה עוצרת את זה.
הנושא האחרון בפרשה מתאר את משה מדבר אל בני ישראל ומזכיר לו את כל הניסים והדברים הטובים שהם ראו בעיינים שלהם, והוא סוג של מציב את הקושייה, אחרי שה' גמל לכם כל כך הרבה טוב, איך אתם יכולים לגמול לו רעה ולסור מדרכו.
פסוק אחרון:"ושמרתם את דברי הברית הזאת (הברכה והקללה), ועשיתם אותם. למען תשכילו את כל אשר תעשון;"
או במילים אחרות, תעצרו את זה כשזה עוד בשליטתכם.
שבת שלום.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
*כי תבוא- הפסוק הראשון בפרשה:"והיה [u]כי תבוא[/u] אל הארץ, אשר ה' אלוהיך נתן לך נחלה. וירשתה, וישבת בה."
אשמח לתגובות.
