שמיני-עצרת סוף (וגם התחלה)
הי לכולם.
הפעם אני פותח נושא משותף גם על שמיני עצרת, וגם על פרשת השבוע של שמיני עצרת.מחר (יום רביעי) הושענה רבה, היום האחרון של סוכות. והיום בערב, ליל הושענה רבה, יום שבו כל הלילה לא ישנים, מה עושים בזמן הזה? לומדים תורה.
אההה... יפה, סוף סוף אתם שואלים את עצמכם למה.
אם עוד לא שאלתם אז תשאלו עכשיו.
התשובה היא, שבשמיני עצרת (אופס, אולי אתם לא יודעים עדיין מה זה) אנחנו כאילו מקבלים את התורה מחדש, כי אם לא הבנתם עדיין, שמיני עצרת נקרא גם "שמחת תורה". ואולי גם את זה לאהבנתם, אז תישארו איתי ואני אסביר לכם הכל.
ואל תשכחו, גם אם לא תבינו, שאלות רק בסוף.
אז המקור של שמיני עצרת:
זהו חג מהתורה כמו הרבה חגים אחרים (בחגים שמקורם אינו מהתורה זה יצויין כמו בט"ו באב וכאלה ראה נושאים...), למעשה זה נראה כאילו זה עוד יום מסוכות, אבל בעצם אסור אפילו לשבת בו בסוכה (כי הוא לא חלק מסוכות ואם תשב בסוכה זה יראה כמו איסור של הוספה על דברי התורה). זה פשוט נמצא בדיוק ליד סוכות.
המקור בפסוקים:
[QUOTE]וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְחַגֹּתֶם חַג לַה' שִבְעַת יָמִים;
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי - עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.
וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה, תְּמִימִם.
מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם, לַפָּר לָאַיִל, וְלַכְּבָשִׂים בְּמִסְפָּרָם - כַּמִּשְׁפָּט. וּשְׂעִיר חַטָּאת אֶחָד, מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ.[/QUOTE]
ספר במדבר פרק כט.' קרדיט לווקיפדיה.
כמו שאתם רואים, ליד הציווי לחג הזה לא מופיע שום הסבר לגבי מהות החג. בניגוד לחג הסוכות לדוגמא שבו כתוב "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל..." כאן לא מופיע כלום.
חלק מעיקרון החג הוא באמת המשך של חג הסוכות, אם תבדקו את הנושא שלי על חג הסוכות תראו שכבר שם הזכרתי את שמיני עצרת בגלל ששני החגים האלו קשורים אחד לשני ביותר.
ביום הזה, כמו שכתבתי בנושא לסוכות, ה' בעצם אומר לכל הגויים שבאו לעלות לרגל לירושלים (הייתי שם היום, והיו שם המון אנשים שהם לא יהודים ולא מישראל בכלל, גם אם הם לא באו בשביל זה...) לחזור הבייתה אבל לנו הוא אומר בערך "מאוד נהנתי עם כולם, אבל זה לא היה שווה כל כך כשלא יכולתי לבלות רק איתך לבד" (הוא פונה אלינו בתור עם) ולכן הוא אומר לנו להישאר לעוד יום של חג, שהוא ממש יום טוב.
אבל יש עוד משהו מעניין בחג, והוא ה"איסרו חג" המפורסם שגם לו בדרך כלל אנחנו קוראים "שמחת תורה". כן הקטע הזה עם כל ספרי התורה וההקפות או מה שזה לא יהיה. כל הדתיים רוקדים כמו משוגעים...
אז זה מגיע אלינו ממקום מעניין ויחודי, מהגלות.
אני אסביר כי זה לא מובן, אם אתם יודעים (או לא) בחוץ לארץ חוגגים בכל חג שני ימים טובים. המנהג פשט מזה שבעבר, אף על פי שידעו מתי אמור להתחיל חודש חדש, בכל זאת בית הדין היו מחכים לעדים שיגיעו כדי להודיע על קידוש החודש.
יכול להיות שיבואו באותו יום ממש, ויכול להיות שיבואו רק למחורת. אז במרבית החגים אין בעייה בארץ כי יש חמישה עשר ימים להודיע לכולם מתי ראש החודש היה (חוץ מבראש השנה ששם גם בארץ ישראל עשו שני ימים). אבל בחוץ לארץ לא היו יודעים אם באו עדים ביום הנכון או מאוחר יותר, לכן ליתר ביטחון עשו שני ימים טובים, אחד בזמן הרגיל, ואחד למקרא שעדים לא הספיקו להגיע בראש החודש לבית הדין ולכן החודש התחיל יום למחורת.
עוד בר שהיה קיים רק בחוץ לארץ, בארץ היו גומרים סבב אחד של התורה, נחשו בכמה זמן, [COLOR="White"]כל שלוש שנים![/COLOR] (תדגישו את הלבן).
נכון, החלוקה שכל שנה מסיימים סבב של התורה נוצר רק בחוץ לארץ.
מסתבר ששני הדברים האלו התחברו ביום שנקרא בפינו "איסרו חג".
בגלל הגלות המלאה שהתרחשה לבסוף, נשאר רק המנהג של לגמור את התורה פעם בשנה, לכן אנחנו נוהגים ככה, ויוצא שגומרים את זה ביום טוב שני של שמיני עצרת, כך שאם לא הייתה שמחת תורה לא היה לנו איסרו חג.
בשמיני עצרת אנחנו קוראים בתורה סוף סוף את הפרשה האחרונה בתורה, "*וזאת הברכה". חוץ מזה אנחנו גם מתחילים את בראשית. מכאן נובע השם של הנושא.
בפרשת "וזאת הברכה" משה נותן לשבטי ישראל ברכה אחרונה לפני שהוא הולך לעולמו. הוא מברך כל שבט ושבט מישראל בנפרד, חוץ משבט שמעון שחטאו, אבל במקום אחר הוא מבורך.
למען האמת זה יותר מברכה, זה חושף בכל אחד ובכל שבט את הייחודיות שבו, את הברכה שכבר ממילא יש בו ושהוא רק צריך להוציא אותה החוצה (אולי בתוך ארץ ישראל).
המשך הפרשה מדברת על נבואה על הטוב שבכל זאת עם ישראל יזכה לו בסופו של דבר (הפעם בלי "אבל" כזה שמגיע בסוף שפתאום משתעבדים שוב וכולי, אלה נגמר בסוף טוב).
וסוף הפרשה זה בעצם מספר על העלייה של משה אל הר נבו והצפייה שלו על הארץ ועל מותו של משה.
ושואלים, איך משה יכול לכתוב על יום מותו, והרי התורה נכתבה עוד קודם וניתנה לבני ישראל, ואין אדם יודע יום מותו.
רש"י מביא את השאלה הזאת, והוא גם עונה שתי תשובות.
אחת, משה לא כתב את זה, אלא עד כאן כתב משה, ומכאן כתב יהשוע ("מכאן" ו"עד כאן" מדבר על המילים "וימת שם משה עבד ה'...").
הוא גם מביא תשובה שמתחילה בדחייה של התשובה הקודמת (דחייה= הבאת הוכחה שהדעה הקודמת לא הייתה אפשרית או שהיא לא הגיונית): לא יכול להיות שספר התורה היה חסר בעבר, בגלל שבמקומות מסויימים כתוב שמשה אומר לקחת את ספר התורה הזה, סימן שהוא היה שלם (לא משנה למה זה סימן), אז מה קרא? ה' אמר למשה, ומשה כותב בדמע.
עכשיו, כמה דרמתי שזה נשמע, יש לזה עוד פירוש מאשר שמשה כתב בדמעות.
הרמב"ם מוכיח שהדרך שאצלנו התורה מחולקת לרווחים היא אינה הדרך היחידה לחלק את התורה, ושבעצם התורה באופן הגולמי שלה היא כתובה "בדמע", משמעו ללא רווחים או באופן סתום (לא מובן). בגלל שזה ללא רווחים, בכל עולם (עזבו, זה מושג קבלי שגם אני לא מבין, אבל זה עוזר לי כאן) התורה מתחלקת באופן אחר ומקבלת משמעות אחרת שמתאימה לעולם הזה.
אולי גם בגלל זה כשמשה עלה לשמיים לקבל את התורה, והמלאכים לא נתנו לו, כשהוא שאל את המלאכים מה כתוב בתורה הם פתאום הבינו שהתורה לא מתאימה להם, כי הם בכלל לא הבינו איך התורה קשורה לבני אדם, כי אצלם התורה מתאימה רק למלאכים.
לכן ההסבר הוא שאת כל התורה ה' אמר למשה עם רווחים מתאימים שהסבירו לו את התורה, אבל מהנקודה הזאת משה כותב בלי רווחים, והוא לא מבין על מה מדובר.
אחרי מותו, יהושע מקבל מה' את הצורה שבה אמורים לחלק את הרווחים והוא רואה את מה שכתוב שם.
ואז גם כתוב על קבלת ההנהגה של יהושע אחרי משה על ידי העם.
הפרשה מעט עצובה, אבל יש בה גם שמחה גדולה. ואני לא הולך לפרט.
אני רוצה לאחל בעקבות הפרשה שנלמד לנצל את היכולות שלנו, ויותר מזה, שנדע לקבל את האחר והשונה. כי בעצם גם אם הוא לא טוב כמוך, או שאתה לא טוב כמוהו, זאת בכלל לא השוואה כי אתם שנייכם נוצרתם לתפקיד שונה. ממש כמו גם בתוך השבטים.
חג שמח.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~
*וזאת הברכה- הפסוק הראשון בפרשה: "וזאת הברכה, אשר ברך משה איש האלוקים, את בני ישראל. לפני מותו."
אשמח לתגובות.
