המסע אל מיו

[IMG][URL=http://imageshack.us/photo/my-images/27/69435543.png/][IMG]http://img27.imageshack.us/img27/5294/69435543.png[/IMG][/URL] Uploaded with [URL=http://imageshack.us]ImageShack.us[/URL][/IMG]



פרק 1:


[SPOILER]''מיו, איפה אתה?!'' שמעו פוקימוני היער צעקות, הם הסתכלו אל מקור הצעקות וראו פוקימון קטן, צבעו כצבע שמנת מעורב במעט כתום, בעל אוזניים אשר הצטלבו עד לבסיסם ויצרו צורת וי וכנפיים קטנטנות אשר הזדקרו מגבו, לצדו התהלך פוקימון נוסף, נקבה, גופה אדום-חום בוהק ויפה, פוני קטן נמשך מראשה הכלבי, ומקצה גופה יצאו שישה זנבות יפיפיים, ''חייבים למצא אותו, ויקטיני'' אמרה לפתע הפוקימון האדומה, ''את צודקת וולפיקס, אבל כבר חיפשנו בכל פינה'' אמר הפוקימון הקטן בצבעי השמנת והכתום שלידה.


זוג הפוקימונים, וולפיקס וויקטיני התהלכו בכל רחבי היער וצעקו בקולי קולות במטרה למצא את חברם, מיו. הם חיפשו בכל פינה, מתחת לכל אבן, אך ללא הועיל, מיו פשוט נעלם. ''בואי נחזור לקרחת היער, כולם בטח ממש מדואגים וחוששים שאנחנו נעלמנו גם כן'' אמר ויקטיני בעצב, ויקטיני ראה את מבטה המודאג והעצוב של חברתו וולפיקס, הוא הרים את ראשה, הסתכל אל תוך עיניה העצובות והיפות שלה ואמר לה בעידוד ''אני יודע שהוא היה חשוב לך מאוד, אנחנו עוד נמצא אותו'', רטט חלף בגופה של וולפיקס לרגע, והיא סיננה ''הוא לא היה חשוב, הוא חשוב הוא בחיים, אני בטוחה!'', ויקטיני לא הגיב אלה רק הסתכל בעיניה בשקט, לבסוף וולפיקס הנהנה בעצב ושני הפוקימונים יצאו יחדיו לכיוון קרחת היער.


כאשר נכנסו וולפיקס וויקטיני בצעדים איטיים אל תוך קרחת היער הם ראו את כל פוקימוני היער נועצים בהם מבטים מלאים ציפייה ודאגה, וולפיקס ראתה חבורת פוקימונים אדומים-חומים בעלי פוני זהה לשלה ושישה זנבות מדהימים יוצאים מקצה גופם, לידם, עמד פוקימון גדול וזהוב בעל רעמת שיער זהובה על ראשו, משוכה לאחור בקפידה ותשעה זנבות מדהימים אשר יוצאים מקצה גופו, וולפיקס נעצה את עיניה בעיניים האדומות של אותו פוקימון מדהים למראה, ''אמא!'' היא צעקה כאשר קולה נשבר מעצב ויגון ורצה במהירות אל חבורת הפוקימונים, אחיה ואחיותיה של וולפיקס קפצו עליה בחיבה וניסו להבין את מה שאמרה, אך אפילו אמה, שהבינה בדרך כלל לליבה, לא הצליחה להבין את מוצא פייה של בתה.
לבסוף, צעד ויקטיני אל אמצע קרחת היער וביקש שקט מכולם, כעבור כמה רגעים נרגע הרעש וההמולה וויקטיני פתח את פיו ואמר ''לא רצינו להדאיג אתכם, אך אתמול כאשר התקיימו ההכנות למסעו של מיו, מיו נעלם, חיפשנו כל היום אך לא הועיל, עם מישהו יודע לאן הלך, או יש בידיו רמז למקום הימצאו שבבקשה יפנה אליי או אל וולפיקס, אחרי הכל מיו עמד לצאת למסעו הבוקר, המסע אשר במהלכו היה אמור לרכוש אומץ וחברים והיה נהפך לשומר היער החדש, יורשו של המיו אשר קדם לו'', פוקימוני היער הוכו הלם ותדהמה והחלו למלמל תפילות לשלומו של מיו.


וולפיקס התעוררה למראה קרני השמש הזהובות, היא התמתחה ומחתה את דמעותיה מהיום הקודם, היא זכרה רק במעומעם את מאורעות היום הקודם, אך את הכאב בהבנה שמיו נעלם היא זכרה היטב, היה זה כאב חד כדקירה אשר עקצץ בלבה והכביד עליה ובנוסף גרם לה צער ודאגה רבה.
וולפיקס הסתכלה באגם אשר ליד מאורתה, היא הביטה בבואתה במי האגם הצלולים וליקקה את עצמה בכדי להתנקות, כאשר הייתה נקייה ומאורגנת יצאה לביתו של ויקטיני, וולפיקס הגיעה בלי בעיה אל ביתו, היה זה ארמון גדול, אפור ועתיק בוא גר ויקטיני בעבר יחד עם המלך שמת לפני יותר מכאלף שנים.
וולפיקס נכנסה דרך דלת האבן העתיקה והחורקת, ונכנסה אל החדר הראשי, היה זה חדר גדול ומאובק, היו בוא ספות סגולות דהויות ושולחנות עץ אשר צבעם התקלף מעליהם לפני שנים רבות ודבר זה השאיר את העץ בן אלפי השנים מצולק ומכוער, אך זה מה שויקטיני אהב, זה מה שהזכיר לו את המלך, בעליו האהוב.
הרבה מאוד עמודים אפרפרים עשויי שיש יקר נמתחו בין הרצפה לתקרה, אשר מרבות השנים הותירו בהם בהם סדקים אחדים, אשר בימים טובים יותר אהבה וולפיקס לשחק עם ויקטיני ביניהם במחבואים ותופסת.


ויקטיני הופיע היישר במרכז החדר והבהיל כהוגן את וולפיקס, וולפיקס הזעיפה פנייה ואמרה ''תפסיק כבר, אין לך שום סיבה להפוך לבלתי נראה ולהבהיל אותי ביום שכזה'', ''צודקת'' התנצל ויקטיני ברך ואז פתח ישר בעניין ''וולפיקס, אני רוצה שנצא יחד למסע, מסע לחיפוש מיו'', המילים הכו בוולפיקס, אף אחד לא עזב את היער העתיק מזה עשרים וחמש שנה, אף אחד אינו יודע איך נראה העולם שבחוץ, ''זה...זה יכול להיות מסוכן'' מלמלה וולפיקס בדאגה, ''אני יודע אבל.. חייבים בשביל מיו'' אמר ויקטיני בעידוד ושם את ידו לפנים, וולפיקס הרימה את ראשה ובעיניה עבר ניצוץ התרגשות, היא הניחה את כפתה השמאלית הקדמית על ידו של ויקטיני ואמרה ''בשביל מיו''.


בשעת אחר הצהריים, כבר היו וולפיקס וויקטיני מוכנים לצאת לדרך, הם נפרדו מכולם ותכננו את דרכם, לאחר כמה פרדות אחרונות של וולפיקס מבני משפחתה יצאו שני הפוקימונים יחדיו אל המסע הגדול, הם לא ידעו מה יצפה להם שם, הם לא ידעו עם יצליחו במשימה וימצאו את מיו, כל מה שידעו היה רק כי מסע ארוך צפוי להם, המסע אל מיו.


זה היה בוקר יפה, השמש האירה לכל כיוון, הסטארלים צייצו ורוח סתיו נעימה נשבה בין העצים, ויקטיני היה זה שהתעורר ראשון, הוא העיף מבט סביבו, אך לרגע שכח שהוא נמצא על עץ עד שכמעט ונפל, למזלו הרב, רגע לפני שעמד להתגלגל ארצה מהענף עליו ישן, התאושש ויקטיני ועצר בעצמו, ''אורי קומי...'' לחשש ויקטיני, וולפיקס פתחה מיד עיניה, אך היה לה פחות מזל משהיה לויקטיני והיא התגלגלה ארצה ונפלה בחבטה איומה, ''את בסדר?!'' נשמע ממרומי העץ קולו המודאג של ויקטיני, ''כן.. אני חושבת'' אמרה וולפיקס בכאב, כאשר הופיע ויקטיני לידה הוא הביט בה דקה ארוכה ואז צחק בצחוק מתגלגל עד שכמעט ולא היה יכול לנשום, וולפיקס, אשר לא הבינה על מה צוחק ויקטיני, אמרה בקול זועם ''לפעמים נופלים, אל תצחק'', ''ל... לא'' אמר ויקטיני בקושי רב, הסתכלי באגם, וולפיקס קמה באי רצון והביטה בעצמה באגם הנמצא על יד העץ אשר עליו ישנו באותו לילה, וגם היא החלה בצחוק מתגלגל, בזמן נפילתה מהעץ התפוצץ, פשוט כמשמעו פרי אדמדם על ראשה, רוב הפרי ירד מפנייה במהירות אך מיצו נמרח על אפה ולחייה והשווה לוולפיקס מראה של ליצן קטן.


לאחר שנרגעו שטפה וולפיקס את פניה ושני החברים יצאו לדרכם, ויקטיני וולפיקס הלכו דרומה, הם לא ידעו למה, אבל אינסטינקט פנימי הנחה אותם ללכת לכיוון זה, לאחר כמה שעות הליכה אשר בהם לא נראה אף פוקימון או יצור חי אחר, נשמע מאחוריהם קול שאגה מוזר, זאת לא הייתה שאגה חברותית כמו שהיו רגילים לשמוע מחבריהם ביער העתיק, זאת הייתה שאגה יותר כועסת, וולפיקס וויקטיני הסתובבו, הם ראו פוקימון גדול בצבע חום עם סימנים צהובים על גופו, בעל אוזניים חומות קטנות וניבים חדים בפיו, ''אורסארינג!'' שאג הפוקימון המפחיד, ''נכנסתם לטריטוריה שלי ועכשיו תשלמו!'' הוא שאג שוב, וולפיקס ראתה אורסארינגים בעבר, אך הם תמיד היו נחמדים ושיחקו איתה ולא איימו עליה וכך גם ויקטיני חשב, שניהם היו מבועתים ומלמלו מילות סליחה בזמן שאורסארינג רק התקרב אליהם יותר ויותר בכוונה לתקוף, ''טוב, אני חייב'' ממל לבסוף ויקטיני, הוא לא אהב להילחם אך באותה עט לא הייתה לו כל בררה, והוא יצא בלהביור גדול אל עבר אורסארינג, אורסארינג הופתע מן המתקפה ונפגע באפו מן הלהבה החמה, הוא זעק בכאב אך ויקטיני לא הרפה והמשיך לנשוף אש לוהטת על אורסארינג, וולפיקס שעד עתה הייתה מבועתת מכדי לזוז, לקחה נשימה עמוקה והחלה להשתמש בגחלת על אורסארינג ולתקוף יחד עם ויקטיני, אורסארינג שאג בכאב, וולפיקס כבר עמדה לגשת אליו לעזור, אך היא זכרה שעם תתקרב ודאי תיפגע, ואז היא לא תוכל להציל את מיו, לפתע נשמעו עוד שאגות עמומות ועוד כחמישה אורסארינגים זועמים הופיעו לפתע, הם היו גדולים בהרבה מהאורסארינג שזה עתה תקפו, אורסארינג אחת, נקבה אמרה ''פגעתם בבני, עכשיו תשלמו'' וכל חמשת האורסארינגים יצאו למתקפה...[/SPOILER]

עדיין עוד לא קראתי את הפרק.
אבל הייתי רוצה לציין שעדיף יותר השם "המסע [b]אל [/b]מיו".

תקרא את הפרק ותבין למה השם :)

ברור, אבל מבחינת הגייה. אני חושב שעדיף לומר "המסע אל מיו" מאשר "המסע למיו".

תקרא ותראה :) עוד תגובות?

עלילה נחמדה, הערתי מה שהיה צריך בפרטי.
ד"א אהבתי את שם הסיפור Xd

באמת... מעניין חח :)

עוד תגובות.? עוד 4 פרק

יאללה עוד פרק.הרעיון יפה.אבל הסיפור לא כתוב טוב.אין מספיק רווחים,ובכנות אחרי שלוש שורות העיינים כבר שרפו לי...

פרק טוב, אין לי הרבה הערות

פרק נחמד... קצת יבש והעלילה לא ממש ממצאת את הרעיון העלילתי שלך! הפרטי שלך!
תנסה לחשוב על מה אתה היית רוצה שהסיפור ידבר, מה הפנטזיה שלך.

תודה רבהפרק הבא בקרוב!

הבטתחתי לחברה שלי שאפתח סיפור (תראו בנמשך את הנושא) אני סוגרת ביינתים את הסיפור הזה כאשר המסע המוזר של חיי 2 או הסיפור שחברתי ביקשה ייסגר אמדיך את זה