סיפור מיוחד מבית שלום לעם
הרגשתי צורך לפררסם את הסיפור הזה, הקרדיט המלא לאתר שלום לעם. אני מאוד הפנמתי את המסר שהוגש שם. תיהנו.
בכפר נידח על הר גבוה, התגוררו איכר ואיכרה. זוג האיכרים היו נבערים מדעת ולא ידעו קרוא וכתוב, אבל את בנם, כך החליטו, ישלחו לעיר הגדולה כדי שילמד בבית הספר ויהיה אדם משכיל.
לא קל היה הדבר, שכן כל זוג ידיים עובדות חשוב בחווה, אך האיכר ואשתו רצו שבנם ילמד מקצוע שממנו יוכל להתפרנס בכבוד.
האיכרה התקשתה להיפרד מבנה, ולכן ביקשה שישלח להם מכתב לפחות פעם בחודש. 'אמנם איננו יודעים לקרוא, אבל הדוור שמביא את המכתבים יוכל להקריא לנו מה כתבת', אמרה האיכרה.
חודש ימים חלף. האיכר ואשתו המתינו בקוצר רוח למכתב הראשון שישלח להם בנם. ואכן, יום אחד נראה דוור הכפר מתקרב לחווה כשהוא מנופף במעטפה. 'הגיע עבורכם מכתב', קרא אליהם.
'התוכל לקרוא מה כתוב במכתב?' שאלו זוג האיכרים הנרגשים.
הדוור פתח את המעטפה ופרש את דף הנייר. 'שלום לאבא ואמא', החל לקרוא בהטעמה, 'הגעתי לבית הספר והתחלתי בלימודים. כולם פה נחמדים וטובים ואני הולך ומחְכִּים מיום ליום'.
האיכר ואשתו שמחו מאוד על התקדמות בנם והודו בחום לדוור.
חודש נוסף חלף. העבודה בחווה הייתה קשה, כי האיכר נאלץ לעשות את עבודתו הקבועה וגם את העבודה שבנו היה עושה, אבל הוא לא התלונן ולא רטן, אלא שמח שבנו לומד בעיר הגדולה.
יום אחד נראה שוב הדוור מתקרב לחווה, ובידו מעטפה. שוב נענה הדוור בשמחה לבקשת האיכר ואשתו, וקרא להם את המכתב. גם הפעם כתב הבן שהוא נהנה מהלימודים וכי לא חסר לו שום דבר.
חודש נוסף חלף, האיכר ואשתו המתינו למכתב החודשי, ואכן יום אחד נראתה מרחוק דמותו של הדוור. כשהדוור התקרב מעט, ראו האיכר ואשתו שזה אינו דוור הכפר הקבוע, אלא דוור אחר.
הדוור הושיט להם את המעטפה ופנה ללכת. 'סליחה אדוני', אמר לו האיכר, 'התוכל בבקשה לקרוא מה כתוב במכתב?'
'תקרא בעצמך', השיב הדוור בקוצר רוח.
'אינני יודע לקרוא', השיב האיכר, 'והדוור תמיד קורא לנו את המכתבים.'
פתח הדוור את המעטפה בתנועות נרגזות, ושלף את דף הנייר. 'אבא ואמא שלום', הקריא במהירות ובקול גבוה, 'אני ממשיך ללמוד היטב ומצליח במבחנים...'
משורה לשורה הלכה סבלנותו של הדוור ופקעה, ועד שהגיע לשורה האחרונה, הוא כבר הרים את קולו: 'כאן בעיר הגדולה החורף קשה ואני קופא מקור!', צעק, 'תשלחו לי נעליים חדשות בדחיפות!' ובאומרו זאת החזיר הדוור את הדף לידי האיכר ופנה להמשיך בדרכו.
האיכר ואשתו היו המומים ופגועים. כיצד הפך ילדם העדין והחביב להיות ילד חצוף וגס, שדורש נעליים חדשות בלי כל התחשבות?
'כנראה שהעיר הגדולה השפיעה על הילד לרעה', כעס האיכר, 'והוא אינו מתבייש לדרוש ולתבוע דברים'.
כמובן שההורים הכועסים לא שלחו לבנם נעליים. ילד כזה שבטוח שמגיע לו הכול - לא מגיע לו שום דבר.
לאחר חודש הופיע שוב הדוור הקבוע, והביא את המכתב החודשי. הוא פתח את המכתב והחל לקרוא את מכתבו של הבן: 'אבא ואמא היקרים', קרא בהטעמה, 'ייתכן שלא קיבלתם את מכתבי הקודם, אבל כאן נעשה יותר ויותר קר, והנעליים שלי קרועות'. כאן הפך קולו של הדוור מתחנן: 'אנא תשלחו לי נעליים חדשות'.
האיכר ואשתו מחו את דמעותיהם. 'שמת לב שהבן שלנו חזר לעצמו?' שאלה האיכרה את האיכר. 'שמעת באיזו עדינות הוא מבקש את הנעליים?'
'בהחלט', אמר האיכר. 'עכשיו, כשהוא למד כיצד מבקשים - נשלח לו את הנעליים'.
הדוור שמע את חילופי הדברים ושאל למה כוונתם.
'בחודש שעבר הבן שלנו שלח מכתב חצוף ביותר', אמר האיכר, 'וכעסנו עליו מאוד'.
'אפשר לראות את המכתב הקודם?' שאל הדוור.
האיכר נכנס הביתה והביא את דף הנייר.
נטל הדוור את הדף, פתח את קיפוליו והחל להקריא בקול רך ושקט: 'אבא ואמא שלום, אני ממשיך ללמוד היטב ומצליח במבחנים...' הדוור המשיך לקרוא בקול מתחנן: 'כאן בעיר הגדולה החורף קשה ואני קופא מקור!', וסיים בקול בוכים: 'תשלחו לי נעליים חדשות בדחיפות!'
האיכר ואשתו הביטו זה בזה ולא הבינו מה קורה. האם זה אותו מכתב שבנם שלח להם לפני חודש? עכשיו הוא נשמע ממש שונה...
צחק הדוור והסביר להם: 'המילים הכתובות הן בדיוק אותו דבר, השאלה רק כיצד מקריאים אותן...'
*
בכל פעם שצריך לומר משהו לזולת, צריך לזכור שנימת הדיבור יכולה לשנות את התמונה מקצה לקצה. לפעמים צריך לומר משהו לא נעים לחבר או להציג בפניו עמדה הנוגדת את עמדתו. אם נאמר אותן מילים עצמן, אבל בנימת קול מרוככת, הכול ייראה אחרת.
גם בסטירה וגם בלטיפה היד פוגעת בפרצוף, אבל כל אדם אוהב לקבל לטיפה ושונא לקבל סטירה. מה ההבדל? צורת ההגשה. הסטירה מוגשת בחוזקה, בלי רחמים, ואילו הלטיפה מוגשת ברוך ובנעימות. הבה נזכור שההגשה עושה לפעמים את כל ההבדל.
