פרשת ויגש

שלום לכולם.
האם שמתם לב לכך ששלושת הפרשות וישב-מקץ-ויגש הן המשכים ישירים אחד של השנייה? פרשת ויגש אפילו מתחילה ברצף הזמן של הסיפור אולי דקה בערך אחרי פרשת מקץ (שאם אתם במקרה זוכרים, השארתי אתכם שם במתח נוראי).
אז כדאי להתחיל.

פרשת השבוע פרשת *ויגש:

זוכרים שבפרשה הקודמת יהודה מתחיל להתעורר ומשכנע את יעקב להביא איתו את בנימין? זוכרים שהוא התחייב שלא משנה מה, בנימין יחזור ליעקב? אז יהודה מתחיל להרגיש שנגמרות לו האפשרויות, ושהוא עוד יאלץ לפעול בכוח (שבהחלט לא חסר ליהודה).
הוא ניגש את יוסף ומסביר לו שהוא עשה להם תרגיל לא הגיוני ולא יפה. הוא שאל אותם אם יש להם אח ואז הוא ביקש להביא אותו ועכשיו הוא רוצה להשאיר את בנימין כעבד אפילו שאביהם עלול אפילו למות בעקבות צער שכזה.
יהודה מסביר את הסיפור מההתחלה, מנסה להבהיר לאיש שמולו באיזה מצב הם נמצאים ואיך הם הגיעו אליו (מלבד החלק השולי שהם אחראים למות האח האחד). זה לא נאמר בפרוש, אבל יהודה מזכיר את ההתחייבות שלו ליעקב וזה די ברור ושהוא לא מתכוון לחזור בלי בנימין.

יוסף שולח את כל האנשים החוצה, הוא כבר עוד שנייה נשבר.
כשכולם יוצאים הוא בוכה בצורה כל כך חזקה, שגם כל אלו שיצאו שומעים את זה.
ואז הוא אומר להם "אני יוסף! העוד אבי חי?" מרגישים בזה את כל הכאב, שגם בתור בן אדם בוגר יוסף נושא עליו את השנאה של האחים לגביו, והוא לא מסוגל להתמודד עם זה.
אבל האחים (הגדולים) לא כל כך שמים לב לגעגוע של יוסף, הקול שלו כבר לא גבוה וחמוד ועד לפני שנייה בתוך המוח שלהם הוא סווג בדרגה כמעט הכי גבוהה של אדם עם סמכות והנהגה. לכן הדבר הראשון שהם חשים הוא פחד משתק, האם יוסף החדש והחזק הזה ירצה להתנקם בהם? הם אפילו מאמינים שזה מגיע להם. הם לא יכולים לענות.

יוסף משחרר אותם מהשיתוק, מבקש מהם לבוא אליו (הם באים), והוא מסביר להם שאומנם הם מכרו אותו מצרימה (למצרים), אבל גם אם הם התכוונו לרעה, ה' עשה את זה רק למטרה טובה: "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם. כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ, ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר..."
הוא שוב מנסה להוריד מהם את האשמה כשהוא מסביר שכך ה' תכנן שיוסף יעלה לגדולה, ותראו באמת לאן הוא הגיע. יוסף מבקש מהם ללכת לקרוא לאביו כמה שיותר מהר כדי שיבוא למצרים ויחיו שם ברווח, ואחר כך אולי הם גם יוכלו לחזור לארץ.

שאלה: האם המטרה שיוסף ציין היא באמת המטרה הסופית שבגללה ה' הוריד אותו למצרים? האם זה אומר שהמטרה שיוסף ציין הייתה שגויה?

יוסף ובנימין בוכים אחד על השני (לבנימין לא היה חלק וידע לגבי המכירה), ויוסף מנשק את כל שאר האחים שלו. ופרעה מביא לאחים של יוסף מתנות רבות.

האחים חוזרים לארץ ומספרים ליעקב שיוסף לא מת, ושהוא שולט בכל ארץ מצרים ושהוא רוצה שיבואו אליו. יעקב לא משתכנע, אבל כשהוא רואה שבאו עגלות (לסחוב משא) שברור שרק מישהו עם סמכויות רבות היה מסוגל לאשר שליחה שלהם ממצרים לארץ, הוא משתכנע שיוסף חי ומתעודד סוף סוף.
דבר מצמרר, כל אותו זמן מהרגע שיוסף נמכר, סרה מיעקב רוח שכינה, שזאת גם סוג של נבואה, כדי שיעקב לא יגלה שאחים מכרו את יוסף וכדי שכל התהליך יצליח להתרחש, אפילו שזה גרם לצער כל כך רב ליעקב.

בנושא הבא מסופר על כל האנשים שירדו למצרים עם יעקב, מסתבר שהם היו בדיוק שבעים, לא קריטי לנו.

ישראל (יעקב גם נקרא ישראל לפעמים) נפגש עם יוסף ויש בכי גדול של אחד הצדדים, יעקב באמת שמח עכשיו.
יוסף לא רוצה שפרעה יתלהב מהעוצמה של האחים שלו (חלק מהאחים, כמו שכבר אמרתי, לא כל כך נראו כמו מקלות אנושיים) ויצרף אותם לצבא שלו, לכן הוא מראה לו את האחים החזקים פחות מהחבורה, עם בקשה להיות רועי צאן בגושן (שזה די קרוב לישראל, ממש בצד של מצרים).

אחר כך, יעקב נפגש עם פרעה. ולא ברור כל כך מי יותר מתרגש לפגוש את מי. נראה שפרעה יותר מתרגש אבל שומר על איפוק, בכל זאת זה האבא החכם של האיש החכם ביותר בממלכה שלו, ואילו יעקב משועמם אבל נפגש מתוך צורך.
הפגישה שלהם מאוד קצרה, אבל אפשר ללמוד ממנה הרבה.
יעקב פותח בברכת שלום נחמדה, רש"י מפרש שזאת הייתה ברכה של שלום, אבל מהיצירתיות האלו, יעקב בירך את פרעה לשפע (באופן שהנילוס יעלה לקראתו כשיגיע, כי כל אותן השנים הנילוס לא הוצף ולא הייתה חקלאות, בשאר הארצות לא ירד גשם ולא הייתה חקלאות, אבל מצרים לא תלויה בגשם).
פרעה שואל את יעקב "כמה ימי שני חייך", בן כמה אתה?
אבל יעקב, במקום לענות תשובה לעניין אומר: "ימי שני מגורי (שאני גר בעולם הזה), שלשים ומאת שנה (והוא גם לא עוצר כאן). מעט ורעים היו שני חיי, ולא השיגו את ימי שני חיי אבתי [אבותיי] בימי מגוריהם." (ואם זה עוד לא ברור, אני אגיד בפירוש כל ניסיון שלכם לפירוש המשמעות שמאחורי המשפט הזה יזכה אתכם בנקודות).
יעקב מבקש את רשותו של פרעה ללכת והולך (אולי אפילו בלי לקבל תשובה). יש לי תיאוריה שפרעה רצה לבחון האם הוא יוכל להבין את מה שיעקב יגיד לו, אבל בסוף הוא החליט שיעקב סתם משוגע.

עד לכאן החלק החשוב לדבר תורה שלי על הפרשה, אבל יש כאן דבר כל כך מעניין שלא יכולתי שלא להביא לכם אותו. אני אשים את זה בספויילר.
[spoiler]כשבודקים ב"סדר עולם" מה הן השנים העבריות בהן יוסף היה משנה למלך, ובודקים את ההיסטוריה של מצרים באותן שנים, מגלים שבערך באותה תקופה מלך פרעה אחד שהתחיל לכבוש את כל האזור של העולם המוכר אז, והוא הניח את היסוד להקמת האימפריה המצרית שתקום אחריו.
בסוף הפרשה שלנו מתוארת הדרך בה יוסף חילק את האוכל לכולם באותן שנתיים (זוכרים שבפרשה הקודמת הזכרתי בקצרה שפרעה דאג להודיע לכולם שיוסף הוא האחראי הבלעדי על חלוקת האוכל?) שבהן יעקב עוד לא היו צריכים לרדת למצרים כדי לא לרעוב.
בשנה הראשונה באו אל יוסף מכל מקום בבקשה לאוכל, ויוסף נתן להם אוכל בתמורה לכסף. אחרי שנגמר הכסף, יוסף סיכם איתם שימכרו לו את כל החיות של המשק שלהם (למרות שהן יישארו אצלם בבתים, הן עדיין יהיו בבעלות פרעה) ובתמורה לכך הוא יאכיל אותם ואת החיות למשך כל אותה שנה.
בשנה השנייה כבר לא היה להם מה להציע, אז יוסף קנה את כל האנשים כשלו (בעצם של פרעה), וגם את האדמות שלהם, והאכיל אותם כי הם שלו.
לא רק ממצריים הגיעו אל יוסף, ואולי זאת הדרך שבה פרעה כבש כל כך הרבה שטח בשביל האימפריה, הוא קנה אותה בתמורה לאוכל, והכל בזכות יהודי...
יוסף מיישב את כל האזרחים בערים מרוכזות ועם שטחי חקלאות גדולים, והם כולם עובדים בחקלאות בשביל פרעה.
ואז יוסף עושה את המהלך האחרון, הופך את המדינה מאוסף של פרטים, לעם ששייך לשליט, הוא מחוקק את עיקרון המיסים (שהיו די גבוהים, 25%) שכל אדם חייב לשלם (כי הכל שייך לפרעה בעצם), וזה בעצם במקום שהם יתנו הכל לפרעה ואחר כך יחזירו לו את מה שהוא צריך. בעצם הוא משחרר אותם מהשיעבוד המעשי לפרעה אבל משאיר את הממלכה במצב טוב מאי פעם.
עכשיו ברור למה יעקב אהב את יוסף כי הוא היה חכם?[/spoiler]

וזה היה סוף הפרשה..

האם שמתם לב לאופן שבו ה' מגלגל את הדברים (כפי שאנחנו רואים לבסוף בשלושת הפרשיות האחרונות ובמיוחד בזאת)? כמה צער וכאב היו כרוכים בתהליך הזה. ה' לקח ליעקב את הנבואה בשביל שהתהליך לא יפגע, אפילו שבגלל זה הוא יצטער.
ובכל זאת, ה' מגולל תהליכים היסטוריים גם דרך הדברים הכי לא נעימים שיש (וזה גם עוד יתקשר לי לפורים בקרוב), ולרוב זאת הדרך שהוא בוחר לפעול דרכה, כי רק כך לאדם יש חשיבות בנושא והוא מחליט והוא משפיע. ובכל זאת תמיד ניתן לראות, במבט לאחור, שכל דבר שקורה בסוף יצא בדיוק כמו שצריך כדי שהכל יהיה הכי טוב שאפשר, כי אם הוא היה קורה אחרת, אנחנו לא היינו מי שאנחנו עכשיו.
ועוד נאמר כבר: "גם אם לא הכל נראה טוב, תאמין (ותעשה) שהכל יהיה לטובה".

שבת שלום.
~~~~~~~~~~~~~
*ויגש- הפסוק הראשון בפרשה: "[u]ויגש[/u] אליו (אל יוסף) יהודה, ויאמר: בי (לשון בקשה) אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני [אוזני] אדוני, ואל יחר [ייחר] אפך בעבדך, כי כמוך כפרעה."
אשמח לתגובות.

יפה מאוד. סיום יפה וטוב לסיפור למרות שהדרך הייתה מלאה כאב וקשה.
יש לי פירוש לדברי יעקוב: הוא אומר ששנות חיו הם מאה ושלושים שנה, אבל זה שזה מעט יחסית לאבותיו שחיו יותר ממנו. הוא בעצם אומר לפרעה שהוא לא כל כך זקן כמו שזה נשמע.
תודה רבה נהנתי לקרוא (גם את הפרשה הזו וגם את הקודמת)

[QUOTE=Ace Ventura;1267340]יפה מאוד. סיום יפה וטוב לסיפור למרות שהדרך הייתה מלאה כאב וקשה.
יש לי פירוש לדברי יעקוב: הוא אומר ששנות חיו הם מאה ושלושים שנה, אבל זה שזה מעט יחסית לאבותיו שחיו יותר ממנו. הוא בעצם אומר לפרעה שהוא לא כל כך זקן כמו שזה נשמע.
תודה רבה נהנתי לקרוא (גם את הפרשה הזו וגם את הקודמת)[/QUOTE]

אבל הוא ממשיך לחפור לו על "מעטות ורעות..." די הרבה וזה לא כל כך מעניין את פרעה כנראה, כי הוא לא מגיב אליו.

טוב, הרעיון שמצאתי מאחורי הדברים שיעקב אומר תו הם יחסית עמוקים. יעקב מדבר על החיים שלו, אבל גם על דרך החיים שלו.
יעקב מסביר שהוא היה בעולם הזה, גר בגוף שלו, 130 שנה. אבל השנים שהוא חי? שהוא באמת פעל, עבד, יצר עשה, למד, שמח? הן היו מעטות ורעות. ולא השיגו את ימי שני חיי אבותיו (אברהם חי רק 120 שנה! הוא כבר "גר" בעולם הזה יותר ממנו) בזמן שבו הם גרו בעולם הזה.