פרשת בא- רגע לפני הסוף

שלום לכולם.
תהיתי לעצמי, אני יודע שקוראים את הדבר תורה יותר משמגיבים עליו, ולכן אני די מרוצה. אבל שאלתי את עצמי, האם אנשים אולי ירצו יותר מרק דבר תורה פעם בשבוע ועידכונים מדי פעם?
לכן אני שואל אתכם, האם הייתם רוצים עוד משהו בסגנון דברי התורה? על מה הייתם רוצים שזה יהיה? אולי תרצו להוסיף עוד נושאים על פרשת השבוע?
בבקשה תנו תשובה, זה חשוב לי.

ועכשיו לפרשה.
פרשת השבוע פרשת *בא:

טוב, אז בפרשה מופיעות שלוש המכות האחרונות, וכמו בשבוע שעבר, אני לא אציין מה קרה בהם לפרטים, אלא רק מה היה ייחודי להן.

ארבה- זאת המכה הראשונה שבה פרעה הסכים לדון בתנאי ה"שיחרור" (יותר נכון, באיזה מחיר הם יסכימו ללכת, הרי ממזמן בני ישראל לא שואלים את פרעה מה לעשות) של בני ישראל. ההצעה שלא הוסכמה הייתה שרק הגברים ילכו לזבוח והשאר ישארו.
בסוף המכה, בפעם הראשונה פרעה בעצמו מודה בקיומו של ה'. משום מה מכת ארבה מלחיצה את פרעה יותר ממכת ערוב אפילו.
חושך- מתחילים את מכת חושך בלי התרעה (זה לא חדש), אבל הפעם פרעה שוב מחפש את משה ואהרון ומציע להם עסקה במבצע, הם יוכלו ללכת גם עם הילדים שלהם, אבל המקנה שלהם ישאר.
משה נותן הצהרה מוזרה מעט: "גם אתה תיתן בידינו זבחים ועולות, ועשינו לה' אלוקינו. וגם מקננו ילך עמנו, לא תשאר פרסה, כי ממנו נקח לעבוד את ה' אלוקינו..." פרעה שומע את המחיר ומסרב.

כשפרעה מסרב הוא מאיים על משה שלא יעיז להראות שוב את הפרצוף שלו אליו, בגלל שבאותו יום הוא יהרוג אותו. משה מסכים שבאמת הוא לא יראה אותו שוב.
כאן יש ביינים שבו ה' מודיע למשה על המכה האחרונה שתהיה (הוא לא אומר לו מה היא תהיה). לא ברור מתי ה' אמר את זה למשה, אולי באותו רגע ממש ואולי לפני. בכל מקרה משה עוד לא יצא מלפני פרעה כי הוא עוד מדבר איתו.

משה מודיע לפרעה על מכת חושך שעומדת להתרחש בערך בחצות הלילה (לא הזה), שבמכה הזאת ימות כל בכור במצריים והוא מבהיר שהוא מתכוון לכווווווול בכור (אחחכחם, כולל פרעה, או בנו, תלוי איך מביטים על זה), אפילו בכורי הבהמות. אבל אצל בני ישראל לא ימות אף אחד.
דרך אגב, זאת גם רמה שונה לגמרי של שליטה במציאות והפרדה. אולי יש דרכים לזהות בעיינים מי יהודי ומי לא, אבל אין גן לבכורה, זה לא פזיולוגי. בכך ה' שוב מראה את אדונותו המוחלטת על המציאות.
משה מודיע לפרעה שבסוף כולכם תרדו על הברכיים ותתחננו שנלך ולא משנה מה באיזה מחיר. משה עוזב בלי להביט לאחור.

כאן נכנסים הרבה נושאים. ה' מסביר למשה על קידוש החודש (בדיוק היה ראש חודש ניסן) וששמות החודשים הם במספרים מחודש ניסן שהוא הראשון.
מצווה אותם על "פסח מצריים", הצורה שבה עשו את פסח במצריים. בעשור לחודש (יענו עוד עשרה ימים), כל בית יבחר שה שאותו יצטרכו לאכול צלוי על האש שלם לגמרי ולא להשאיר ממנו עד הבוקר כלום.
מה עושים בין לבין באותם ימים שהם מחכים? כלום, פשוט קושרים אותו למיטה ולא נותנים לו לצאת.
את הדם של השה שמים על המזוזות (צדדי הפתח) ועל המשקוף וכו' כל הפרטים האלו... דרך אגב, איסור חמץ צווה עליהם כבר במצריים, זה לא שאסור לנו לאכול חמץ בגלל שלא הספיקו אז להתפיח את הבצק (ויש לזה גם הוכחות מהכתוב שבכוונה לא נתנו לבצק לתפוח).
משה מצווה את זה לבני ישראל.

בדיוק בחצות, ה' הורג כל בכור.
פרעה מתעורר לפני כולם, מעיר את כל המשרתים שלו ואז מגיעה הצעקה...
פרעה מבין שבאמת אין בית אחד שלא מת שם מישהו והוא רץ ממקום למקום (אני מדמיין שהוא עוד בפיג'מה) וצועק "איפה משה?" בקולי קולות.
פרעה מצווה על משה לעזוב את מצריים ולא להשאיר כאן אף אחד וגם לקחת את הצאן והבקר שהם רצו.
העם לוקחים כלי כסף וזהב (כלים משמעותו בגדים) ובסוף כולם עוברים למקום שנקרא סוכות.

בסוף הפרשה מופיע לנו חלר מדיני פסח דורות ואת מצוות "פטר רחם".
וגמרנו את הפרשה.

מה משותף לכל המכות (ובמיוחד לשלוש האחרונות המופיעות בפרשתינו)?
עד כמה שהצלחתי למצוא זה פגיעה בתרבות המצרית ובמיוחד באלילות המצרית (ועכשיו נראה מי קרא כאן "הפירמידה האדומה", ספר נהדר שביאר לי את הפרשות האחרונות בצורה כל כך מדהימה).

זוכרים שפרעה נילחץ מהארבה אפילו יותר מהערוב? זאת לא התנהגות הגיונית, לא משנה איך מביטים על זה. אבל זה מסתדר כשנזכרים מה הדבר המרכזי ביותר בתרבות המצרית, החקלאות.
בתרבות המצרית אדום זה צבע רע, לבן זה צבע רע, אבל שחור זה צבע מצויין, צבע של אדמה פוריה. לכן הארבה הוא פגיעה ברכיב התרבות החשוב ביותר אצלם.
המכה שפוגעת בדבר החזק ביותר מבחינת המצרים זאת מכת חושך. רע והשמש הם הדברים החזקים ביותר באמונה המצרית, רע, אל השמש, הוא ראש הפנטאון והשמש הוא גורם הטבע (או ה"מזל") החזק ביותר. לפתע השמש לא זורחת מחר בבוקר...
כך גם המוות, שלא לדבר על כך שכל בכור היה עבודה זרה, גם בכורי בהמה, וגם בכורו של פרעה שמין הסתם גם הוא בעצמו היה אל.

אבל הדבר המדהים באמת בפנים, הדבר שממחיש את אדונותו של ה' על המציאות, זה לא שהוא "יותר חזק" מכול מה שהמצרים מאמינים בו, אלא שהשמש לדוגמא, כן זורחת! אבל רק בשביל היהודים. זה משנה לגמרי בשביל דרך הדימוי, אפשר לדמיין שה' כיסאח לרע את הצורה, או שאפשר להבין שה' שולט במציאות ולכן השמש פשוט עשתה את רצונו של ה'. כי אם היה מאבק שמנע מהשמש לזרוח, מה יכריח את השמש כן לזרוח, אבל בשביל בני ישראל.
אותו דבר לגבי קורבן פסח, אם אתה יודע שתצטרך לצאת ממצריים, תתכונן כמו שצריך. אבל משום מה אנחנו מתכוננים בשביל להיות מוכנים כאילו לא ידענו שאנחנו עומדים לצאת. בעצם ציווי שלא לשנות את ההתנהגות הרגילה, ולראות שהתוצאה אכן תצא כמו שנחזה מראש. זאת שליטה במציאות.

מיד אחר כך מופיעה מצוות פידיון הבן. יש צורך לפדות כל בן בכור לאימו (מלבד בכורי כוהנים) על ידי חמישה שקלים (שקל- משקל, כמות כסף שנמדדה במשקל בעבר, ולמרות שהתפתחו מטבעות הם עדיין נקראו על שם אופן המדידה הראשוני) הניתנים לכהן. הסיבה היא זכר ליציאת מצריים, בגלל שהבכורים ניצלו.

יציאת מצריים היא בעצם לידת העם, רק כאן עם ישראל נולד. ההתחלה של עם ישראל זה לא באדם הראשון ולא באבות, גם לא במשפחת יעקב. רק ביציאת מצריים נולד עם ישראל, מתוך הגלות והכאב. לכן המצווה הראשונה שאנחנו מצווים באופן מעשי מגיעה מיד כאן, באותה נקודת זמן מדוייקת של היציאה ממצריים, ולכן מהות המצווה היא זיכרון יציאת מצריים.
היחודיות שבעם ישראל היא היצרה שלנו בתנאי סבל, לעומת עמים אחרים שנוצרו בתנאי נוחות. היום שלנו מתחיל מהלילה, וכמו בלילה החלק החשוך ביותר הוא לא בחצות, אלא שנייה לפני הסוף.

וכך גם אנחנו צריכים לזכור, נראה שרע? היה רע יותר. לא יכול להיות רע יותר? סימן שבקרוב תתחיל זריחה. קחו לדוגמא את השואה שמיד אחריה קמה המדינה.
שבוע טוב.
~~~~~~~~~~~~
*בא- הפסוק הראשון בפרשה: "ויאמר ה' אל משה, [u]בא[/u] [בוא] אל פרעה. כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו, למען שתי [שיתי] (להשית=לשים) אתתי [אותותי] אלה בקרבו."
אשמח לתגובות.