מאמר מעניין:החכמה שבגנים, או- הציפורים הרצחניות של שלגייה
את המאמר הזה קראתי אתמול,אומנם קצת ארוך-אבל מאוד מאוד מעניין!
[B][B]אין ספק שיש משהו שמחמם את הלב ברעיון של בני-אדם ובעלי-חיים (ואולי אין הבדל גדול בין שתי ההגדרות כפי שהיינו רוצים) החיים זה לצד זה ומשרתים אחד את השני
[IMG]http://www.hayadan.org.il/images/content3/2011/09/honeyguide.jpg[/IMG]
מדריך הדבש מתוך ויקיפדיה, ע"י Alan Manson
אחד המאוויים הגדולים של בני-האדם בימינו הינו החזרה להרמוניה של הטבע: אותה השתלבות קסומה עם חיות הבר, תוך כדי מתן וקבלת כבוד הדדי. זהו טרנד שהתחיל עוד לפני הסרטים של דיסני, וביניהם הסרט שלגייה, בו מככבת צעירה שחרחורת, בעלת עור לבן כשלג ™, ועם יכולת קסומה לשיר לחיות היער. הציפורים יורדות מענפי העץ לקול שירתה ומביאות לה משי ותחרה שיעטרו את גופה.
אין ספק שיש משהו שמחמם את הלב ברעיון של בני-אדם ובעלי-חיים (ואולי אין הבדל גדול בין שתי ההגדרות כפי שהיינו רוצים) החיים זה לצד זה ומשרתים אחד את השני. דיסני עלו על נוסחה מנצחת שקוסמת לדימיון האנושי, ומאז הגיחו לעולם דוגמאות יפהפיות נוספות של שיתופי פעולה סוחטי דמעות בין החיות והאדם, כדוגמת פליפר הדולפין המציל ילדים אנושיים בים הפתוח, או במזרח התיכון – עזית הכלבה הצנחנית.
האמת היא שרעיון הסימביוזה עם בני-האדם אמור להיות קרוב יותר למציאות מכפי שנדמה לנו. אחרי הכל, בני-האדם ואבותיהם הקדומים חיו בשבטים קטנים באפריקה כבר מאות-אלפי שנים. אנו יודעים שבעלי-חיים נוטים לפתח יחסים סימביוטיים אחד עם השני. היכן, אם כך, מסתתרים הסימביונטים שלנו?
ובכן, הם לא מסתתרים. למעשה, הם עושים כמיטב יכולתם להצהיר על נוכחותם. הכירו את הציפור האפריקאית הידועה בשם honeyguide, ובתרגום לעברית מטעמי – מדריך-הדבש.
מדריך הדבש
מדריך-הדבש משתייך לקבוצה קטנה ומובחרת של בעלי-כנף המסוגלים לעכל שעווה, מהסוג הקיים בשפע בכוורות דבורים. הציפור הייתה נהנית גם משפע הרימות המצויות בכוורת, אילו רק הייתה מצוידת בכלים הדרושים על-מנת לחדור לתוכה מבלי להעקץ. לרוע מזלה, היא אינה מסוגלת לכך. היא קטנה, חלשה ואינה מכוסה במעטה פרווה או עור קשיח שיהדוף מעליה את הדבורים. כדי לחדור לתוך הכוורת היא זקוקה לעזרתם של בני-בריתה, בני-האדם.
בני השבטים באפריקה מכירים היטב את מדריך-הדבש. הם שומרים תמיד אוזן אחת כרויה לשריקותיה, ועיניהם מחפשות אותה תכופות מעל ראשיהם. הם יודעים שהופעתו של מדריך-הדבש מסמנת עתיד מתוק. זוהי אינה אמונה תפלה, כי אם הנחת עבודה שהוכיחה את עצמה פעמים רבות, מכיוון שמדריך-הדבש לוקח את שמו ברצינות ומכוון את בני-האדם לכוורות דבורים.
לפעמים הציפור עושה זאת מיוזמתה. היא עטה מעל לראשי בני-השבט ומצייצת בקול כדי לתפוס את תשומת לבם. כאשר הם מתייחסים אליה, היא מתעופפת כברת דרך קצרה, מתיישבת על ענף וממתינה. במידה ובני-האדם הולכים בעקבותיה, היא מתרוממת מהענף וממשיכה אל תוך היער, כאשר היא מוודאת כל העת שהלקטנים אינם מאבדים את עקבותיה. המרדף אחר הציפור יכול להמשיך לאורך קילומטר ויותר, אך בסופו מובטח הפרס: כוורת דבורים מלאה בדבש מזין עבור בני-האדם, וברימות טעימות ושעווה לחה עבור מדריך-הדבש.
זהו מצב של סימביוזה, בו שני מינים נפרדים מרוויחים כתוצאה משיתוף פעולה צמוד ביניהם. הציפור מנצלת את יכולתם של בני-האדם לגרש את הדבורים באמצעות אש ועשן, בעוד שבני-האדם מנצלים את יכולתה של הציפור לאתר את כוורות הדבורים במהירות מן האוויר. הסימביוזה מגיעה לרמה כזו שלפחות אחד משבטי אפריקה משתמש בשריקות מיוחדות המסבות את תשומת לבם של מדריכי-הדבש שבסביבה ומאפשרות להם להבין שבני-האדם מוכנים לצאת ולצוד כוורות דבורים. הציפורים אכן מגיעות פעמים רבות, והצוות הבין-מיני יוצא לפעולה, כשלגייה אפריקאית בעלת עור בצבע שלג בחרמון.
הרמוניה וגנים
התנהגותו של מדריך-הדבש מעלה שתי תהיות חשובות – האחת פילוסופית, והשנייה פרקטית יותר. התהיה הראשונה עשויה להגיע מפילוסופים תמימים במיוחד של הטבע, אשר יטענו כי התנהגות מדריך-הדבש מעידה על יכולתה של הרמוניה שבין המינים להתממש בטבע: סוג של זאב הגר עם כבש. שהרי בני-האדם יכלו להרוג את הציפור לו רצו, והמדריך-הדבש היה יכול להוביל אותם למרדף שווא. אלא שכל אחד מהם מבקש לסייע לאחר כמיטב יכולתו. הדבורים מפסידות, אמנם, אבל הן רק חרקים וניתן להתעלם מאי-הנוחות שלהן לעומת בעלי-החוליות המורכבים יותר. האם יש כאן תמונה, לפיכך, של הטבע הטוב והמיטיב במיטבו?
התהיה השנייה קשורה לדרך הפרקטית בה מתנהג מדריך-הדבש. מי לימד אותו לשתף פעולה עם בני-האדם? האם הוראות אלו טבועות בקוד הגנטי של הציפור, או שמא זוהי פעילות שלמדה מהוריה ומחברותיה?
שתי השאלות הללו מקבלות תשובה מדרך התנהגות יוצאת-דופן אחרת של מדריך-הדבש שנחשפה לאחרונה במלוא כיעורה. בדומה לקוקיה, גם נקבת מדריך-הדבש מטילה את ביצתה היחידה בקנים של ציפורים אחרות. היא סורקת במיוחד אחר קנים הנמצאים במחילות מתחת לאדמה, ומחוררת בעזרת מקורה החד את כל הביצים שהיא מגלה במקום. לאחר מכן היא מטילה בקן את הביצה ועוזבת את המקום על-מנת להמשיך בחייה כמקודם.
לעיתים תכופות מדריך-הדבש אינו מצליח לנפץ את כל הביצים של המארחות, כך שלגוזל של מדריך-הדבש יהיו אחים מאומצים צעירים. זוהי אינה מערכת יחסים שהוא מוכן להשלים עמה. הוא מעוניין במלוא תשומת לבם של הוריו, והוא מצויד גם בכלים לקבל אותה. הגוזל בוקע מן הביצה כשהוא גדול וכבד בהרבה מהגוזלים האחרים, וכשהוא ניחן במקור כבד וקטלני עם זיז חד בקצה. הוא עיוור לחלוטין, אך הוא מסוגל לחוש בגופם החמים של הגוזלים האחרים שמסביבו, ובאופן אינסטינקטיבי מסתער עליהם, תופס את גופם במקורו החד ומטלטל אותם מצד לצד עד שהם נופחים את נשמתם הקטנה והאומללה.
אשליית ההרמוניה שבטבע, לפיכך, מנותצת כאשר אנו מתוודעים לאורחות חייו המלאות של מדריך-הדבש. ומעבר לכך, ניתן להבין כי מדריך-הדבש אינו רוכש את דרכי התנהגותו – לא השת"פ עם בני-האדם, ולא קטל הגוזלים המאמצים – מהוריו שנטשוהו עוד לפני שבקע מן הביצה. דרכי התנהגות אלו מושרשות במוחו בכוחם של הגנים המנחים את התפתחות וגדילת מערכת העצבים שלו. והגנים עצמם התעצבו מכוח האבולוציה שמדריך-הדבש עבר צד בצד עם בני-האדם, איתם הגיע למערכת יחסים סימביונטית של דבש תמורת שעווה, ומכוח האבולוציה שעבר לצד הציפורים המארחות את גוזליו – ושם מדובר כבר בטפילות לשמה.
או ש…
קיימת גם אפשרות אחרת. אין ספק שתוקפנותו של הגוזל מגיעה מתוך הגנים שעיצבו את מוחו הצעיר. אך ייתכן שבבגרותה לומדת הציפור להנחות את בני-האדם לכוורות מתוך חיקוי פעולות הבוגרים, אותם היא מוצאת בדרך-לא-דרך ביערות אפריקה. כלומר, היא מסוגלת ללמוד אודות התועלת המגיעה מבני-האדם, בדומה לבני-האדם אשר לומדים כי מעקב אחר מדריכי-הדבש מניב ארוחה טעימה. אפשרות זו נראית פחות סבירה, משום שקשה לדמיין את מדריך-הדבש הצעיר מגיח מהקן ומוצא ציפורים בוגרות מסוגו לעקוב אחריהן וללמוד מהן. גם במקרה זה, מוחו של מדריך-הדבש מכוון כך שילמד מפעולותיהם של הבוגרים ממנו, ויזהה את קריאותיהם וצורתם כמודל לחיקוי. הגנים מנצחים בשנית.
המוסר של הטבע
סיפורו של מדריך-הדבש מראה בשנית עד כמה עלינו להיזהר מהפשטות ומייחוס תכונות מוסריות לטבע ולבעלי-החיים. מדריך-הדבש אינו טוב או רע, אנוכי או אלטרואיסטי. הוא רק חיה, בעלת מוח פשוט ביחס לזה של בני-האדם, המונחית בעיקר באמצעות אינסטינקטים שהתהוו במשך אלפי שנות אבולוציה לצד בני-האדם וציפורים אחרות.
פעולתו של מדריך-הדבש, לפיכך, אינה אלטרואיסטית. האבולוציה הכווינה את התפתחות מוחו למימוש העסקה עם בני-האדם שבאפריקה. ומה יקרה אם בני-האדם יפרו את העסקה שבעל-פה ולא ישאירו את הכוורת פרוצה עבור מדריך-הדבש, האם תמנע הציפור בעתיד מלסייע לבני-האדם? כנראה שהדבר לא ישנה כלל את התנהגותה. היא תמשיך בפעילותה הברוכה, כ- 'פראיירית' מושלמת, גם אם יביא הדבר לכילוי אנרגיה רבה הדרושה לצרכים אחרים. בסופו של דבר, הציפור עשויה להיכחד משום שתנאי הסביבה לא יתאימו עוד לדרך ההתנהגות שהגנים שלה כופים עליה.
אולי יש כאן לקח גם עבור בני-האדם.[/B][/B]
