ט"ו בשבט הגיע! חג לאילנות?
שלום לכולם.
רציתי לעשות נושא לגמרי משלי על ט"ו בשבט ואז ראיתי ש"שלום לעם" עשו נושא משל עצמם על ט"ו בשבט ונחשו מה? יש בו את כל הרכיבים של נושא על מועדים בלוח השנה העברי שאני מכניס בדרך כלל. לכן החלטתי להשתמש בו יחד עם הוספות ועריכות שאני מוצא לנכון להוסיף ולערוך.
רק כתבתי את זה כדי לתת קרדיט ל"שלום לעם" ולאתר שלהם.
גם מה שיופיע בתוך סוגריים מרובעות כאלה: [ _ ] אלו הערות שלי.
~~~~~~~~
המקור לחג:
ט"ו בשבט מופיע לראשונה במשנה, וגם לא כחג אלא כתאריך יבש לכל דבר. כמו שהזכרתי כנראה גם בנושאים קודמים: "ארבעה ראשי שנים הם... באחד בשבט ראש השנה לאילן, דברי בית שמאי. בית הילל אומרים, בחמישה עשר (ט"ו=15) בו."
וכך נכתב בגיליון:
כולנו יודעים שהשנה היהודית מתחילה בא' בתשרי. אולם א' בתשרי אינו 'ראש השנה' היחיד, וישנם גם 'ראשי שנה' נוספים לעניינים מיוחדים. ביום רביעי הקרוב יחול ט"ו בשבט, הידוע בשם 'ראש השנה לאילנות', ובו תעסוק פינתנו הפעם.
מה לאילנות ולראש השנה? הרי הם לא תוקעים בשופר...
כדי להבין את העניין נשתמש בדוגמה אקטואלית, הקשורה דווקא ללוח השנה הלועזי. כיון שהכלכלה בארץ קשורה מאוד לכלכלה העולמית, נהוג להשתמש לחישובי תקציב ומיסים בלוח השנה הלועזי המתחיל ב-1 בינואר. ביום זה מתחילה 'שנת הכספים', ואחת ההשלכות של הדבר היא שאת מס ההכנסה מחשבים על פי הרווחים שהצטברו מ-1 בינואר עד 31 בדצמבר.
גם בהלכה, להבדיל, קיים דבר דומה. ישנה מערכת של מצוות הקרויות 'תרומות ומעשרות', שעל פיהן יש להפריש אחוז מסוים מהיבול (תבואה ופירות) הגדל בארץ ישראל למטרות שונות - לכוהנים, ללויים, לעניים ועוד. ההלכה קובעת שיש להפריש תרומות ומעשרות מיבול של כל שנה בנפרד, ולכן צריך לקבוע לאיזו שנה 'שייכים' הפירות. דבר זה נצרך גם משום שסדרי ההפרשה משתנים משנה לחברתה לפי סדר מסוים. למשל: בשנה מסוימת מעניקים את המעשר לכוהנים - ובשנה אחרת לעניים.
כאן נכנס לתמונה ט"ו בשבט: לפי ההלכה, כל הפירות ש'חנטו' (=התחילו לצמוח) לפני ט"ו בשבט, שייכים ליבול של השנה שעברה ומתעשׂרים ביחד עמו. הפירות שחנטו אחרי ט"ו בשבט שייכים לשנה הבאה. משום כך ט'ו בשבט נקרא 'ראש השנה לאילנות'.
(הערה שלי: ) אולי לא מספיק ברור מכאן להבין את זה, אז אני אסביר בפירוש. מהמקור של ה"חג", ט"ו בשבט היה תאריך הלכתי נטו, בלי שום סממני חג (מלבד מה שיתואר בהמשך), בטח שלא נטיעת עצים...
(המשך מהגיליון: )
האם הסבר זה אינו טכני ו'יבש'?
הסבר זה הוא אכן טכני במקצת, ובאמת בתקופת חז"ל כנראה שלא ציינו את ט"ו בשבט כיום מיוחד (מלבד העובדה שאין אומרים בו 'תחנון' ולא מספידים את המת). אולם דווקא לאחר חורבן המקדש והיציאה לגלות, כאשר ט"ו בשבט כמעט ואיבד את משמעותו המעשית [זאת אומרת שכבר לא אכפת לנו מתרומות ומעשרות בגלל שבחוץ לארץ לא צריך לעשר כלום], הפך יום זה ליום משמעותי מאוד של זיכרון וגעגועים לארץ ישראל [וכחלק מהקשר נהגו לאכול מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (שבעת המינים) שגדלו בארץ ישראל (ולא בטורקיה) כי לא יכלו להשיג פירות טריים מארץ ישראל. כנראה שביימינו עדיף לחזור לאכול פירות טריים מארץ ישראל עצמה כדי לקיים את המנהג למהדדרין]. וגם לאחר שבחסדי ה' חזרנו לארץ, ט"ו בשבט עדיין מבטא את האהבה לארץ ישראל ואת הקשר אליה.
מה המנהגים המיוחדים של ט'ו בשבט?
ביום זה נהגו לערוך 'סעודת ט'ו בשבט', לאכול מהפירות שהשתבחה בהן ארץ ישראל, לומר דברי תורה ולשיר שירים של כיסופים לגאולה. יש אפילו שנהגו (על פי דברי האר'י הקדוש) לאכול בסעודה זו עשרות סוגים שונים של פירות! (בהזדמנות זו כדאי להזכיר שאת הפירות, ובפרט את הפירות היבשים, יש לבדוק מתולעים).
מה מקור המנהג לצאת לנטיעות בט'ו בשבט?
ישנה מצווה מן התורה לגור בארץ ישראל, לבנות בה בתים וליישבה, ובכלל זה גם לנטוע בה עצים. נאמר בתורה (ויקרא יט, כג): 'וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל', ומכך למדו חכמים את חשיבותה של נטיעת העצים בארץ.
לנטיעות ביום ט'ו בשבט עצמו, אין מקור בהלכה (וגם מבחינה חקלאית החורף אינו מתאים כל כך לנטיעות). אולם עם תחילת ההתיישבות החדשה בארץ, היו מוסדות חינוך שרצו לחבר בדרך זו את תלמידיהם ליישוב הארץ, ומכך התפשט המנהג של ט'ו בשבט כ'חג הנטיעות'.
מה יש בתאריך הזה שאין בשום תאריך אחר [למה דווקא אז?]?
אכן הדבר נראה מוזר: תאריך זה חל גם באמצע עונת הגשמים וגם באמצעו של החודש, אולם חז"ל מסבירים שבזמן הזה ירדו בדרך כלל מרבית גשמי השנה, והאילנות מקבלים כוח להוציא פירות חדשים, ובלשון רש"י במסכת ראש השנה: השרף עלה באילנות ונמצאו הפירות חונטים.
כאן באים לידי ביטוי כוחם והבנתם המעמיקה של חז"ל, שידעו ולימדו אותנו שהפריחה והצמיחה שיתרחשו באביב, בעוד מספר חודשים, נובעים מהכוח הפנימי העמוק והשקט, שמתחולל בעץ בסתר כבר בט"ו בשבט.
מהם הדינים והמנהגים של ט"ו בשבט?
ט"ו בשבט הוא יום שנוהגים בו קצת שמחה, ולכן אין צמים בו, ואין אומרים 'תחנון' בתפילת שחרית ובמנחה.
יש מנהג לאכול בליל ט"ו בשבט סעודה המורכבת מפירות ארץ ישראל, כדי להדגיש את חשיבותם וחביבותם של הפירות הקדושים בקדושת הארץ, וכן לקרוא על כל פרי פסוקים ומדרשים הקשורים אליו. נוהגים גם לאכול בסעודה פרי שעדיין לא אכלו אותו השנה ולברך עליו ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" - שהיא הברכה שמברכים על פרי חדש[שעוד לא אכלת השנה, אבל רק פרי טרי].
כאן כבר זה שוב החלק שלי שאני כותב.
המחלוקת שכתבתי בראש הנושא בין בית הילל לבית שמאי, גם מראה על שיטת פסיקתם באופן כללי ועל שורש המחלוקת בינהם. אבל זה כבר נושא לדבר תורה אחר, תזכירו לי לעשות אחד על זה, ואז אולי גם תבינו למה חז"ל התכוונו כשהם אמרו שבעתיד ננהג כבית שמאי.
אה, ולמי שעוד לא הבין: ט"ו בשבט הוא [u]לא[/u] החג של השקדיים, בעצם עדיין אין פריחה. פשוט מצאו עץ שכן צומח בתאריך הזה ושייכו את הכל אליו. אל תיפלו בטעות הזאת.
"חג" שמח:)
