קטע קצר- הקץ לחלום

[COLOR="Brown"][U][SIZE="6"]הקץ לחלום[/SIZE][/U]
[b][size="4"]הגשם שזלג על אדן החלון מנתק אותי מהסביבה שאני נמצא בה. צריף עץ קטן בצפון, בו ישנתי יחד עם אשתי. אך קול התזוזה שלה במיטתה עורר אותי מהחלום אליו הקצתי. "אור..." היא לחשה לעברי בקול חלוש. אגלי זיעה החלו להתנוסס על מצחה, אות לכך שהתעוררה מעוד סיוט. כבר ימים שלמים שהיא נמצאת בעולם של סיוטים, בכל פעם שאנו הולכים לישון היא מתעוררת מחדש, בדיוק באותה השעה, ואני דואג מאז הפעם השלישית שהיא הזתה, לפני שבוע ימים, לכוון את שעוני כך שיצפצף דקה לפני שהיא מקצה משנתה. כן, עד כדי כך הדיוק מגיע, לרמת הדקות. היה לילה בו היא לא רצתה לישון בשעה זו, וביקשה שאעיר אותה, אך ככוח כפייה היא נרדמה ולא הצליחה להתעורר למרות כל מאמציי להעיר אותה, ורק בשעה זו היא פקחה עיניה בבהלה, מזיעה ומבועתת. כזאת אשתי, לא צועקת כשהיא מתעוררת מסיוט. רק שוכבת במיטתה, מעכלת את מה שראתה רגע לפני כן. לפי מצבה, ידוע לי שאם הייתה במצב עמידה, הייתה קורסת מיד. אבל היא רק מתקפלת במיטה, לתנוחת עובר, ורועדת. אני מביט בשקי העור השחורים שהצטברו מתחת לעיניה, ומחבק אותה בעדינות. "עוד פעם," היא אומרת כמעט בלי הבעה. "הכל אפור, אין שמש בשמיים. פילים ושוורים חולפים בכביש סואן, מוחצים ודורכים זה על זה, ולא מעניין אותם מלבד עצמם והיעד אליו אמורים להגיע, ולפתע אחד מהם נעמד על רגליו ונועץ בי סכין". היא מתחילה לבכות, ואני מלטף את שיערה החום, שמגיע כמעט עד ישבנה. "הכל בסדר, חיה" אני אומר לה. הגשם שבחוץ הופך לסערה. אני מסתכל על שעוני, השעה שלוש לפנות בוקר. כבר עשרים דקות אני יושב ומחבק אותה, בלי שאפילו שמתי לב לזמן החולף. אני יודע שעברו עשרים דקות מכיוון שבכל לילה בשעה שתיים וארבעים לפנות בוקר היא קמה באותה תנוחה מבוהלת. אבל זו הפעם הראשונה שהיא בוכה כזאת,לא פוסקת. בדיוק כמו הגשם, שכאילו משתתף בעצבונה. "איך אפשר לחיות ככה?" היא שואלת אותי בבכי, "בעולם של סיוט? שבכל לילה אני מתעוררת חצי מתה, ולא יכולה לתפקד ביום שלמחרת?". אני מסיט את פניה לעברי, ומלטף את לחייה בעדינות, בלי לדבר. היא ממש מתוסכלת, והערות רק יחמירו את מצבה. "את אישה חזקה," אני אומר לבסוף, "אף אחד לא הייתה שורדת ככה אפילו יום אחד, ואת כבר שבוע וחצי מצליחה להתעלות". הבכי פוחת, אך היא עדיין דומעת. "אני מפחדת לישון" היא אומרת לי. אני נצמד אליה ומחבק אותה. אני מלטף את גבה בעדינות, ואומר לה את המשפט היחיד שבאמת אמיתי במצב כזה, "גם אני". וכך שנינו נרדמים, מחובקים יחד, מאזינים לקולות הגשם הנוטף, וכמו הדמעות שזולגות לשנינו, גם הוא דועך.
החמה מפציעה, ואני מוצא את המיטה ריקה. אני חושב על היום בו החלטנו לקחת חופשה מחיי היומיום שלנו ולנסוע לצפון. אשתי אוהבת את אוויר ההרים הנעים, את הלבלוב והצמחיה במקום. ממש מנותקים מהעולם הרגיל שלנו. עולם בו כל אחד דואג לחייו הפרטיים, עולם בו השלווה היא פריט נדיר שרבים היו מוכנים לסכן חיי אדם בשביל להשיגו, עולם בו הכל משעמם. חסר חיים. אני מסתכל על אשתי, חיה, כאילו מכריחה את עצמה להתנתק מהעולם המשעמם בו היא חיה, ולמצוא חיים חדשים. היא שוכבת על הערסל המנתדנד באוויר, ולו הרחש הקל שבקלים. ולפתע אני מבין. 'הכל אפור, אין שמש בשמיים. פילים ושוורים חולפים בכביש סואן, מוחצים ודורכים זה על זה, ולא מעניין אותם מלבד עצמם והיעד אליו אמורים להגיע, ולפתע אחד מהם נעמד על רגליו ונועץ בי סכין'. המשפט מהדהד בראשי בלי סוף. ואז אני מבין את פשר החלום.
כך הוא בעצם העולם שלנו. כל אחד ומטרתו שלו. לא מתעניין בסביבתו, כל אחד הוא ממש בהמה. הדבר היחיד שמעניין אותם זה הדרך אליה הם מגיעים, ועצמם. ואם תחסום את דרכם, הם ינעצו בך סכין ללא היסוס. חיה היא זו שחוסמת את דרכם. בשאיפה שלה לחיים טובים יותר, חיים בהם לכל אחד אכפת מהאחר. בחסימה הזו אותם בהמות פורצות את הדרך ווכנות להרוג בשביל זה.
ואולי אנחנו חיים בדרך דומה לאותם אנשים. אולי לא מוכנים להרוג ממש, אבל מי לא ראה איזה אדם מסכן שמבקש תרומה, ולמרות שהיה לו כסף הוא חש תחושה שהוא לא רוצה לתרום? מי לא נתקל בקופת צדקה, אך העדיף לשמור את כספו לקנות דבר אחר?
הרי כל זה בעצם סיוט. סיוט שלא קמנו ממנו. ורק כאשר נבין את פשר החלום, אשר נמצא בתוך כל אחד מאיתנו שיש לו שאיפות גדולות, נבין מהי משמעות החיים עבורנו.[/size][/b][/COLOR]

זהו הקטע הראשון שכתבתי שאין לו שיוך לעלילה, תגובות בונות!