קטע קצר

[FONT=Times New Roman][SIZE=3]הדלתות נפתחו וכשאני עדיין מתנשף מהריצה אל המעלית קפצתי החוצה והבטתי בחדר סביבי. החדר העגול המקיף את פיר המעלית שהיה מוכר כל כך אך עם זאת אפלולי וקודר. הרהיטים המהודרים בעלי המראה הוויקטוריאני הטילו צללים כבדים כשברק הופיע בשמים. התחלתי להסתובב סביב פיר המעלית מביט סביב. קירות החדר שהיו עשויים זכוכית ודרכם היה אפשר להביט על העיר נעלמו והחדר היה פתוח מכל צדדיו אל הגשם. הגעתי אל הצד השני של פיר המעלית וראיתי אותה עומדת בגבה אליי. היא נראתה כילדה שברירית, רזה ומוזנחת. היא לבשה כותונת לבנה ומטונפת שעצמותיה בלטו דרכה. שיערה היא חתוך בגסות, רטוב לגמרי ומלא בלכלוך.עורה החיוור-צהבהב היה מנומר בכתמים כחלחלים וזהר באור הברקים הלבן. ראשה המורכן ושמיטות כתפיה הקרינו ייאוש. למשך כמה רגעים עמדנו בשקט ודבר לא נשמע מלבד הטיפות הנכנסות לתוך החדר ומלבד התנשפויות המאמץ שלי. לבסוף היא פתחה. "אני יודעת למה אתה כאן, ברוטוס." היא אמרה בקול ילדותי שנשמע עייף ומלא עצב. "זה לא הפיתרון." אמרתי בין התנשפויותיי שהלכו והתחלשו. "אתה לא יודע, ברוטוס." היא ענתה בקול רועד. "אני באמת לא יודע, ניקס." עניתי, "אני רוצה לדעת. למה העלמת את החלונות בבית שלך? למה את עומדת בקצה החלון בסופה הזאת? למה את נראית ככה? זאת לא הדרך להתמודד." "אני נראית כמו שאני מרגישה. בחרתי את המראה ההולם את הרגע." היא ענתה והסתובבה אליי. הפנים שלה היו רזות ועצמות הלחיים שלה בלטו והעניקו לה מראה חולני. עיניה הירוקות שלעולם לא משתנות זרחו אך עם זאת נראו שאיבדו תקווה. הכותונת שלה התעופפה ברוח אך נראה שהקור לא מפריע לה. "אני ראיתי את זה, ברוטוס." היא אמרה בקולה הרועד, "ראיתי איך זה מתחיל וראיתי איך זה נגמר. אני יכולה למנוע את זה." "אל תעשי את זה. שנינו כאלה, אנחנו יכולים להתמודד. אף אחד לא יכול לנצח אותנו. בבקשה, ניקס." אמרתי. "אנחנו בכלל לא דומים!" היא ענתה בכעס והמשיכה בקול העצוב, "אתה לא יכול להשתנות כמוני. אני אשמה בכל. תעזוב עכשיו." "לא אעזוב אותך..." מלמלתי אך היא לא שמעה. היא הסתובבה חזרה והביטה אל ענני הגשם שלמעלה. "תמיד אהבתי את העיר," היא אמרה חרישית, "כשרציתי לעוף למעלה הייתי מייצרת לעצמי כנפיים ודואה על משבי הרוח, כשהייתי רוצה להיטמע בזרם האנשים ברחובות הייתי בוחרת מראה לא מוכר ומסתובבת כמו כולם. אבל אני בכלל לא כמו כולם. אין לי צורה. אין לי גוף. חשבתי שאני יכולה לעשות טוב לכולם כי אהבתי את כולם אבל עכשיו אני יודעת שאני רק מזיקה. אני אוהבת את כולם ולכן אני צריכה לוותר על הקיום שלי בשבילם." "אל תעשי את זה!" קראתי אך זה היה מאוחר מידי. היא הפילה את עצמה מהחלון אל הרחוב שנמצא עשרות קומות מתחתיה. "ניקס!" קראתי ורצתי אחריה. קפצתי מהחלון בעקבות דמותה הרחוקה שמנופפת בגפיה והרגשתי איך האירועים מהחיים שלי עוברים על פני עם כל תנועה שלה. צללתי והתקרבתי אליה תוך קירוב הסוף שלי וידעתי, אם אני לא מצליח להציל את ניקס אני לפחות אמות איתה. הסוף קרב אך לפתע הרגשתי תחושה משונה בשכמות שלי. הבטתי לצדדים וראיתי שצמחו לי מהכתפיים כנפי שפירית דקיקות ושקופות. הן החלו לזוז והרגשתי איך על אף קלותן הן נושאות אותי. "אמרתי לך שזו לא הדרך!" קראתי אל ניקס, "אמרתי לך שיש תקווה!"[/SIZE][/FONT]

וואו, קטע מדהים.
תיארת בצורה מדהימה, ונהנהתי לקרוא תוך כדי שאני מעביר את התמונות בראשי
המשך כך! אתה מוכשר מאוד!