זריקת ידע- הסיפור זוכה הפרסים שלי
:big_wink:בבית הספר שלי נערכה תחרות כתיבת סיפורים קצרים, כאשר ההגבלה היחידה הייתה האורך (4 עמודי וורד) והפונט. סך הכל השתתפו ארבעה עשר סיפורים והתחרות חולקה לחטיבת ביניים וחטיבה עליונה השכבה שלי שכבת י' כתבה הכי הרבה סיפורים וגם קטפה את המקום הראשון והשני:)
אני זכיתי עם הסיפור שלי במקום השני אבל כמה שופטים ומורים אמרו לי לאחר מכן שהסיפור שלי גם היה יכול להגיע למקום הראשון בעיניהם. את המקום הראשון לקח סיפור בשם "ישבתי במטבח הקטן" שדיבר על חברות מפתיע שנרקמת בין שתי שכנות בתל אביב כל אחת עם בעיותיה שלה, ובסופו של דבר מוסר ההשכל שלו הוא "אושר שווה עושר" לדעתי שני הסיפורים היו כתוביםפ באותה הרמה וקביעת הזוכה התקשרה להעדפה של תוכן:wink: (אני שמח מאד בשביל הזוכה)
ועכשיו מספיק עם החפירות קבלו את הסיפור (וכמובן לא אחרוג ממנהגי ואצרף את העיצוב שנשלח יחד עם הסיפור והוכנס בסופו של דבר לאסופת התחרות)
[IMG]http://img4.imageshack.us/img4/4736/62380000.gif[/IMG]
שמי הוא אוסקר בלום, ואני חי בתקופה שבה הבינו שיש גבול לכמות הידע שאדם יכול לאחסן במוחו, גם הוחלט שנדרש יותר מדי ידע כדי להסתדר בעולם, ובעיקרון שהמח האנושי זקוק לעזרה חיצונית. לכן המדענים המבריקים של תקופתנו מצאו את הפתרון האולטימטיבי "זריקת הידע" כאשר אדם צריך לדעת דבר מה, הוא פשוט מזריק אל תוך הורידים שלו נוזל שקוף כמו מים, שבתוכו צפים רובוטים מיקרוסקופיים. הרובוטים המשוכללים מאכסנים בתוכם את המידע הנדרש, מנווטים דרך מחזור הדם ומגיעים ישר אל המח. במח מעבירים הרובוטים את הידע באמצעות אותות חשמליים, וזהו זה אתה יודע משהו חדש.
כך ניתן למשל להזריק מתכון ולזכור אותו לנצח או להזריק דרך למקום שעלייך להגיע אליו באופן חד פעמי. הזריקות האלו פתרו את כל מחלות השכחה, ולא מעט אנשים מגבים את כל הידע שלהם בזריקות, למקרה של פגיעה קשה במח.
אבל, אני שונה, אני מיוחד, אני מאלו שמכונים "מבורכים" או "גאונים", אלו שמסוגל לדעת הכל ללא שימוש בזריקות. אני מסוגל להשתמש בחלק גדול יותר של המח שלי, יחסית לשאר האוכלוסייה ואני מסוגל לקלוט ידע רב בקלות ובמהירות. אפילו במראה שלי רואים זאת, השיער שלי הוא בלונדיני, תכונה שהפכה לנדירה בעשורים האחרונים. וזאת משום שהחומרים המשמשים ליצירת זריקות הידע- גם אם אינם פוגעים באופן ממשי בגוף- משפיעים על פעולת חלק מזקיקי השיער. וכך אנשים שנולדו עם שיער בהיר או אדמוני מתהדרים בפסים של שיער שחור.
אך אפילו לי עם השיער הבהיר והיכולות יוצאות הדופן, יש נקודות קושי בחיים. ואני רוצה לספר על הפעם האחת שכמעט ועשיתי טעות והשתמשתי בזריקת ידע.
***
זה התחיל כמו יום רגיל לחלוטין, אימי נכנסה אל חדרי והסיטה את הוילונות מהחלון, היא הניחה לאור השמש להיכנס ולשטוף את החדר, אך בעיקר גרמה לי להתעורר. פקחתי לאט את עיניי ואמא התקרבה עליי עם חיוך גדול נסוך על פניה. היה נראה שהתעוררה לפני זמן קצר משום ששיערה הבלונדיני שפסים שחורים בלטו בו (כתוצאה ממספר זריקות), היה מפוזר לחלוטין דבר שאינו אופייני לאישה מסודרת כמוה והיא עדיין לבשה את כותונת הלילה שלה. "אוסקר יש לי חדשות נפלאות" היא הכריזה בטון של התרגשות עצורה. "מה החדשות" שאלתי אותה תוך כדי שפשוף קורי שינה מעיניי. "התקבלת לתחרות "מבוך החידות" של קרן אולימפיה היא הכריזה בהתלהבות. באותה רגע גם אני שמחתי מאד מבוך החידות של אולימפיה הייתה אחת מתחרויות הידע הנחשבות והנחשקות במדינה, ורק מעטים התקבלו עליה. התחרות הייתה למעשה מרוץ בתוך מבוך עשוי קירות גבס, כאשר על מנת לפתוח דלתות ופתחים בקירות היה עלייך לפתור חידה מתחום כלשהו. כדי להתקבל היה עלייך לעבור מבחן ארוך במיוחד שעוסק בתחומים כמו מתמטיקה, ביולוגיה, פיזיקה, לוגיקה וכל תחום חיים מסובך אחר. לאחר מכן היה עלייך להשתתף בראיון אם מארגני התחרות, וכמובן שגם נדרש כושר טוב כדי לנצח במרוץ. רק עשרה בני נוער מכל רחבי המדינה התקבלו אל התחרות הזו, ורק אחד יכול לזכות בה. המחשבה על כך שאוכל לזכות באחת מהתחרויות המהנות והמאתגרות בעולם גרמה לי לחוש שמחה אדירה אך גם מעט פחד, וחשתי כיצד ליבי מאיץ את פעימותיו.
"התחרות תתקיים בעוד שלושה שבועות בפארק הגדול של אוניברסיטת סילברמיינד וחומר הלימוד כבר פה" הכריזה אמא. " נתחיל לעבוד עליו לאחר בית הספר" היא אמרה בטון מלא ציפייה ויצא מן החדר. לאחר שאמא עזבה צחצחתי שיניים, התלבשתי וירדתי במדרגות העץ אל הקומה התחתונה. אבא ישב ליד שולחן האוכל ולגם מכוס הקפה הגדולה שלו, אמא כבר יצא אל משרד האדריכלות שלה. מיהרתי להכין לעצמי צנים עם ריבה ואכלתי אותו אפילו מהר יותר. לקחתי מן הכסא את התיק הכחול והמחשב הנייד בתוכו ומיהרתי לכיוון תחנת האוטובוס.
וודאי הרעיון שמוסד בית הספר עדיין מתקיים, בעידן שבו ניתן לדעת הכל ללא מאמץ ישמע מופרך. אך למעשה הזריקות נועדו בעיקר עבור "מותרות" כגון הנאה וזמן פנוי, וכוחם מוגבל יחסית בסופו של דבר. אם למשל הזרקת לדמך את התווים של יצירה מוזיקלית, אין כלל ערובה שתצליח לנגן אותה בצורה מושלמת, הזריקות יכולות לספק ידע אך לא ניסיון או כשרון.
אף אל פי שאני לומד בבית הספר המוביל בעיר, אין "מבורכים" רבים חוץ ממני. בכתה שלי ישנה רק עוד אחת כזאת, איזבל ג'ול, שערה האדמוני החלק חף מכל פס שחור והיא מעט ביישנית, אך למרות זאת היא מבין התלמידים המבריקים בכתה. האמת היא שאני די מחבב אותה והיא מבין היחידים שמסוגלים להבין כיצד נראים חיים ללא זריקות. כאשר סיפרתי לחברי הכתה שהתקבלתי לתחרות "המבוך" נשמעו קריאות שמחה רבות. כמעט כולם איחלו לי בהצלחה ואיזבל אמרה שאני אביא כבוד רב לכתה ובעיקר לאנשים כמוה וכמוני המסוגלים להצליח ללא זריקות ידע.
כששבתי הביתה לאחר בית הספר אמא חיכתה ליד שולחן הזכוכית בסלון, מבעד לשולחן יכולתי לראות שהיא לובשת את החליפה המשרדית שלה, אבל שכבר הספיקה להוריד את הנעליים. היא הביטה בצג המחשב הנייד הירוק שלה, ונראתה מלאת ציפייה. היא קראה לי לבוא עליה ואני התייבשתי על כרית לצידה. הבטתי בצג וראיתי את אצבעה "מרפרפת" על קובץ טקסט בשם "חומר הלימוד עבור מבוך הידע של אולימפיה". "אתה מוכן אוסקר" שאלה אמא בטון חסר סבלנות. עניתי שכן והיא נגעה ברכות בסמל הקובץ. לאחר הנפשה קצרה של דף שעף ברוח ונצמד אל המסך, נחשף בפנינו תוכן העניינים , הופיעו בו שמות של נושאים רבים ושונים כגון מתמטיקה, לוגיקה, פיזיקה ואפילו שפה. " זה נראה כמו המון עבודה, נכון?" שאלה אמא. "כן, אבל אני אעמוד בזה", עניתי לה בביטחון.
במשך שבועיים הקדשתי את כל זמני הפנוי ללמידה לקראת התחרות. ואפילו בחלומותיי דמיינתי כיצד אקיש פתרון משוואה על דלת במבוך וזו תיפתח,ואיך קיצור דרך יתגלה לאחר שאענה על שאלה בנוגע לטבלה המחזורית.
הכל היה נפלא עד שהגעתי אל החלק האחרון של הקובץ, על פני כל המסך השתרעה תמונה שהציגה את המבנה הבסיסי של המבוך. בציור הוצגו רק קירות הגבס של המבוך ללא סימון של מחסומי השאלות, או המעברים הסודיים. ובעצם היה מדובר במבוך שזמן פתירתו על נייר לא עלה על עשר דקות. כשנותרו רק ארבעה ימים למועד התחרות הבנתי כי ניצבת בפניי בעיה גדולה. לא משנה כמה קשה התאמנתי, לא הצלחתי להכניס לראשי את מבנה המבוך. ניסיתי לבהות בו במשך שעות או לפתור אותו בעיניים עצומות, אבל אפילו ציור על הרצפה לא עשה דבר (חוץ מלהרגיז את אבי). כאשר פניתי לאמא לבקש עזרה היא השיבה לי כך: "אוסקר גם לא תדע כלל את מבנה המבוך, אם תתאמן היטב לשאלות הידע עדיין תוכל לזכות". וכאשר אמרתי לה שאני חושש שלא אוכל להשתתף בתחרות ענתה לי בחומרה "אוסקר בלום, עבדנו קשה מאד כדי שתוכל להשתתף בתחרות הזו, ואין אפשרות שלא תהיה חלק ממנה". תחנוני לא עזרו אמא טענה שהכל יסתדר גם ללא ידיעת המבוך.
אך אני הבנתי שנותר לי רק מפלט אחרון אחד, "זריקת ידע". הזריקה איננה נחשבת לרמאות בתחרות, משום שידע אינו מבטיח הצלחה מושלמת במבוך, ישנם משתנים נוספים כמו לחץ ומצב פיזי. אך למרות שהזריקה נחשבה לחוקית, הייתי זקוק לאישור מהוריי, והייתי סמוך ובטוח שלא אקבל אותו, לא הייתה אפשרות שיוותרו ככה סתם על "הטוהר" של הבן שלהם. אך לא הייתי מוכן לוותר על ההשתתפות בתחרות רק בגלל עניין זניח כמו זה. החלטתי שהגיע הזמן לביקור שכנים אצל דוקטור גריי.
דוקטור תומאס גריי, גר בבניין הסמוך לבית שלנו והתמחה ביצור זריקות ידע ובטיפול במחלות שכחה. למרות התדמית המדעית הקרה שבנה לעצמו, היה ד"ר גריי איש משפחה מסור ואוהב ונהג לבקר את נכדיו הצעירים שגרו בעיר השכנה בכל יום שישי. זמן הנסיעה בין שתי הערים היה 45 דקות לכיוון, והדוקטור נהג לבלות לפחות 3 שעות עם נכדיו היקרים. וכך עמדו לרשותי כמעט 5 שעות שלמות, כדי לחדור אל ביתו וליצור את זריקת הידע שלי.
פרצתי באמצעות אולר את מנעול הדלת האחורית, וחמקתי בזריזות ובשקט פנימה. ניווטתי במהירות אל מעבדתו של גריי שהכרתי ממספר ביקורים קודמים. תוך זמן קצר מצאתי בחדר החשוך שריח תרופות מילא אותו את מבוקשי. מבחנה צרה שנדמה שהיו בה מים בלבד והתווית עם הכיתוב "ריק" שנכתבה בכתב ידו העבה של הד"ר דבוקה על פניה. הצבתי את המבחנה בתוך מתקן החדרת הנתונים, הסרתי ממנה את פקק הפלסטיק הלבן והחדרתי אל תוך הנוזל את צמד האלקטרודות שנתלו מראש המתקן. וידאתי שכל החלונות סגורים היטב, החדרתי את השבב המכיל את תמונת המבוך אל כוננן הנתונים ומשכתי במפסק. במשך רגע אחד צפיתי מהופנט בברקים הכחולים החודרים אל הנוזל ומחדירים במיקרו-רובוטים את הידע שרציתי. מיד לאחר שפסק הזרם מיהרתי לאסוף את המבחנה ולצאת מביתו של הד"ר. זריקת הידע הראשונה שלי הייתה מוכנה.
למחרת בבוקר התחרות, מיהרתי לקום לפני שאמא תיכנס אל החדר. שלפתי את הנרתיק ובו המבחנה מתוך אחת ממגירות השידה שלי, ומיהרתי למזוג את הנוזל אל תוך מזרק נקי. הצמדתי את מחט הברזל המבהיקה לעורי, לפתע נדדו עיניי אל כיוון הראי ותהיתי כיצד יראה פס שחור בשיערי. ולרגע אחד אף חלפה בראשי המחשבה האיומה, שמשום שלא התנסיתי בזריקות כל חיי, עלול כל השיער להפוך לשחור ואז אמא תדע בוודאות מה עשיתי. בתוך ראשי החלו לחלוף הפרצופים שכל האנשים שאני אוהב, בהתחלה היו אלה המשפחה, אחר כך חברי לכתה ולבסוף הפנים העדינות של איזבל. יכולתי לשמוע את קולה באופן צלול וברור:" אתה תביא כבוד לכל אלו שיכולים לחיות ללא זריקות ידע".
התחלתי לחוש בחילה וסחרחורת. באותו רגע פתחה אימי באופן פתאומי את הדלת. חשתי כיצד המזרק נשמט מידי ואיך גופי צונח לאחור. שמעתי כיצד הזכוכית מתנפצת לרסיסים ויחד איתה הסיכוי שלי להשתתף בתחרות. שניות לפני שראשי פגע ברצפה, שמעתי את אימי לוחשת:" אני כל כך מצטערת אוסקר, כל כך מצטערת".
